איתור סניפים וכפרי בוגרים
אני תמיד צודק , וכל השאר לא מבינים כלום מהחיים שלהם.
נחפש בבית סוודר ישן, או כל פריט אחר, העיקר שיראה מזעזע (כתום, צהוב זוהר), ונופיע אתו למפקד. אם החניכים יהיו מספיק מנומסים, ולא יצחקו על הסוודר החדש, נבקש מאחד המדריכים האחרים, שיכנס לשניה בתחילת הפעולה לשאול משהו, ויעיר בגיחוך: “יופי של סוודר…”.
נכין כ – 7 שאלות, אותן נפנה לחניכים. לדוגמא: האם פלאפל טעים? האם זה טוב שיש לנו בבית טלביזיה? התשובות כרגע לא משנות לנו. צריך לבחור שאלות שיש להן יותר מתשובה אחת (לא לשאול כמה זה 2+2).
נבקש מהחניכים להביע את דעתם.
אפשרות ראשונה לבקש מהחניכים להרים יד בעד או נגד.
אפשרות שניה היא, לתת לכל חניך שני פתקים בצבעים שונים. כאשר הם בעד ירימו את הפתק הלבן, וכאשר הם נגד, ירימו את הפתק השחור.
אפשרות שלישית ועדיפה: נכתוב את כל השאלות על שמיניות בריסטול. בתחילת הפעולה, נחלק לכל חניך, פתקים קטנים כמספר השאלות. נניח את השאלות על הרצפה, ונבקש מכל החניכים לקום ולהניח את הכרטיסים מימין או משמאל לשאלות (כרטיס לשאלה). כדאי להכין שתי שמיניות עליהן יהיה כתוב בעד ונגד, ולהניח אותן מימין ומשמאל לשאלות, למעלה, כך שתיווצר כעין טבלה: כל מי שבעד שמאלה, ומי שנגד ימינה.
למה זה טוב? למה להשקיע? כי ככה כל החניכים משתתפים. גם הביישנים שלא אוהבים לפתוח את הפה.
סביר שכמעט לגבי כל השאלות יהיו ויכוחים, מהסיבה הפשוטה, שלכל אחד מאיתנו יש ראייה אחרת, ודעה שונה.
את הסיכום נעשה בשלב הבא…
הערה: בטוח שיהיו כאלה שירצו לשים את הפתק באמצע בין בעד לנגד, תנו להם, כרגע אנחנו לא עוסקים בשאלות עצמם, אלא בסובלנות כלפי דעות שונות.
אל תתמקדו בויכוחים בין החניכים, אלא בעיקרון, שלכל אחד יש דעה שונה.
אפשר להוסיף פה הפעלות מהפעולה על היחיד. העיקרון שם דומה, כל אחד מאיתנו שונה ומיוחד. פה נקשר את זה לעובדה שכל אחד חושב אחרת.
נבקש מהחניכים להסתכל על החדר ולתאר לנו מה הם רואים (ספסלים, אנשים, קירות צבועים וכו’). עכשיו, נבקש מהם לשכב על הרצפה ולתאר לנו שוב את אותם חפצים, אבל הפעם מנקודת מבטה של נמלה ממוצעת. פתאום הכל נראה שונה , גבוה, ואולי קצת מוזר (זה לא משהו להיות נמלה…). אפשר להתקרב עם הרגליים לראש של החניכים, ולהראות להם שמלמטה לא ניתן לראות את כל התמונה – בקושי את השרוכים.
אם אתם חושבים שהחניכים שלכם לא ישכבו על הרצפה, אפשר להעמיד אותם בפינות שונות של החדר, וגם מחוץ לחדר.
הבעיה שלנו היא, שאנחנו מגיעים למסקנות לפי מה שאנחנו רואים או שומעים, הגיוני. אבל, הרבה פעמים אנחנו רואים רק חלק מהתמונה הגדולה. וכשרואים חלק מהתמונה, המסקנות שלנו יכולות להיות לא נכונות.
הכל תלוי בנקודת ההסתכלות שלנו. וכל אחד מסתכל מנקודת מבט קצת שונה על החיים. אני מסתכל בצורה מסוימת, ואתה מסתכל על החיים, קצת אחרת. לכן, הרבה פעמים לא נסכים אחד עם השני.
לכן, הרבה פעמים אנחנו אומרים: אתה לא מבין אותי (כי אני רואה דברים אחרת ממך), או, הגעת רק בסוף ואתה לא מבין, אז אך תתערב…(כי לא ראית את כל התמונה).
בשלב זה, נסכם את שני השלבים האחרונים.
נביא לפעולה שני מוצרי מזון שונים, לדוגמא: מעדן בטעם תות ואשל. נשאל את החניכים מי שונא “אשל”, וניתן לו את המעדן בטעם תות. נמצא חניך שלא אוהב (שונא) את המעדן בטעם תות, וניתן לו את האשל.
כמובן, שאפשר לבחור כל מוצר מזון אחר. הכל תלוי בחניכים שלכם. העקרון הוא להביא שני מאכלים, ולבחור שני חניכים, שכל אחד מהם אוהב את אחד המאכלים, ושונא את השני.
נשאל אותם אם זה מפריע להם שהשני אוכל את האוכל שהם לא אוהבים. סביר שלא, אם כן, תנסו לברר למה.
נגדיר להם בצורה ברורה, שכדי שהמשימה תצליח, הם חייבים לאכול את היוגורטים עד הסוף. ניתן להם להתחיל, ואחרי כמה שניות נעצור אותם בבהלה, לעזאזל, הבטחנו להשאיר יוגורט אחד לשבט ניצנים. טוב, תבחרו ביחד, עם איזה יוגורט נמשיך. שניכם תצטרכו לאכול. הבטחתם…
אסור לתת להם להתחמק, כדי שהם יתחילו להתווכח, על איזה יוגורט מוותרים. הבטחתם, תקיימו.
ברגע שזה מתחיל להפריע לחיים שלי, פתאום זה שהחבר שלי אוהב “אשל”, כבר לא כל-כך מוצא חן בעיני. אבל, החוכמה היא לזכור שרגע קודם, זה בכלל לא הפריע לי.
צריך לבדוק מה השתנה. אם זה רק בגלל שזה מפריע לי, זה לא אומר שעכשיו אסור לו להמשיך לחשוב איך שהוא חשב כבר קודם.
שניה, טוב, בסדר, סובלנות לדעות אחרות, אבל איפה הגבול? מה, נהיה סובלנים לכל דעה? כל דהבר אני חייב לסבול?
בואו נבדוק את זה…
אתם עכשיו ועדת קבלה של קיבוץ. כל חניך יקבל שלטים של “כן” ו- “לא”. אנחנו נציג בפניכם כמה דמויות שרוצות להתקבל לקיבוץ. אתם צריכים להחליט, אם לקבל אותם, או לא. נברר עם החניכים למה הם לא רוצים לקבל חלק מהמועמדים.
כמובן שכדאי להרחיב קצת את הרקע על כל דמות.
העיקרון פשוט. לסובלנות יש גבול. לא כל דעה אנחנו צריכים לקבל. אני לא רוצה שבקיבוץ שלי, יגור אדם שתומך ברצח ילדים. יש גבול. ברגע שזו דעה שפוגעת בכלל, או במה שכולם מאמינים, היא לא לגיטימית.
וענונו, בכלא, בגלל שגילה סודות על פצצות האטום של ישראל. זה פוגע במדינה, כלומר, הופך להיות לא לגיטימי. יש דברים שפשוט אסור להגיד.
כמובן שאפשר לעשות ועדת קבלה לכל חבורה אחרת; קבוצת כדורסל, חבורת ארסים, הגן של שרה וכו’.
הבעיה שלנו היא, שאנחנו מאד סבלניים, עד שזה מתחיל להפריע לנו, כמו שהראנו קודם. החכמה היא, לזכור תמיד, שכל אדם רואה דברים אחרת. קחו לדוגמא את הסוודר. אני אוהב אותו! זה הטעם שלי! אז מה אם אתם חושבים שהוא מכוער???
לא כל דבר אנחנו רואים אותו דבר.
כדי להמחיש את זה, נחטט “יעני” באף. זה אולי נשמע מגעיל, אבל עובד 10. המדריך נעמד באמצע המעגל של החניכים, ומזיז את אצבעו כשהיא צמודה לאף. לא בתוכו, צמודה. כדאי אפילו להשקיע ולפתוח את הפה גדול, גדול, כדי שזה יראה עוד יותר משכנע ומגעיל. החניכים שיושבים בצד אחד, לא מבינים למה המדריך מגרד את האף, ובינתיים הצד השני כמעט מקיא, כי הם בטוחים שהאצבע מחטטת בתוך האף (מגעיל אחד…). תבדקו את זה מול מראה, זה מדהים כשזה עובד.
אתם רואים דברים מצד אחד, ואני רואה אותם מהצד השני. ככה זה בחיים.
רק כאשר ישנה דעה, שרוב מוחלט של העם חושב שהיא פוגעת בו, אפשר להעמיד את אותו אדם למשפט, ולהכניס אותו לכלא. זהו גבול הסובלנות. פגיעה בכלל.