תקציר הפעולה

קטעים לפעולה

קטנים:

● “בן אדם, עלה למעלה עלה. כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך. דרוש אותם בן אדם וימצאו לך מיד”.
(הרב קוק זצ”ל)

● בגלל הרוח
מילים: מיכה שטרית
לחן: לאה שבת

יהיה מה שיהיה
אני עוד אשנה
אני אגשים את חלומי
נושאי בשורה רעה
מכות או עוד גזירה
לא ישנו את מהותי.

אני את והאל שלצידי
עוד ננצח
לא בגלל הכח
רק בגלל הרוח
הנושבת בגבי.

רק בגלל הרוח
בתוכי, במוחי, בנשמתי
רק בגלל הרוח
בתוכי, בדמי, בנשמתי.

את שיש לי להגיד,
אני עוד אצרח
אפילו בירח ישמעו
מי שיגיד: “לא כך”
אותו לא אשכח
יבוא היום אוכיח צדקתי.

אני את והאל שלצידי…

● בשבת בצהריים, אלחנן, אחי שכה חסר לי ביום הזה, קרא לאיתיאל ולי לצאת איתו לדרום, בלי להסביר. “את אחיי אנוכי מבקש”. ידענו את הסכנה ולמרות הפחד בחרנו להיכנס פעם אחר פעם. לא שאלנו את עצמנו למה אנחנו עושים את זה, ה”למה” היה ברור. באמצע אותו הלילה היינו כבר עייפים, אך למרות הפחד לא יכולנו להפסיק, כמו שהסביר איתיאל: “כאשר אתה יודע שאחיך בסכנה, אין לך באמת חופש בחירה”.
כשהגענו לבית משפחת מאיר בבארי, מיכל סירבה לפתוח את דלת הממ”ד, היא ואחותה פחדו מדי. והיא לא פתחה עד אשר צעקתי אליה “שמע ישראל, ה’ אלוקינו ה’ אחד”. והדלת נפתחה מיד. אתוודה, לא הייתה זו תפילה, זו הייתה זעקה: “אני יהודי, אני פה בשבילך, בבקשה תפתחי את הדלת”.
הצהרת החיבור הזו הדהדה ברחבי העוטף באותו היום על ידי אלפי לוחמים שיצאו מתוך ערבות הדדית עמוקה. אנשי עבודה, חינוך ומחקר אשר עזבו הכול וסיכנו הכול. והכול מתוך רעות ואחוות אחים ושל שותפות גורל ודרך. לא אשכח שנשאלתי, “מדוע הלכתם, הרי הם בני קיבוצים ואתם מתנחלים?”. הכאב מעצם שאילת השאלה עדיין מהדהד בי. אלחנן, שאהב את משפחתו וידע היטב את הקשיים ואת החסרונות של העם הזה, אף על פי כן בחר להיכנס לתופת, כי ידע שהעם ראוי לכך.
(מתוך נאומו של מנחם קלמנזון בטקס פרסי ישראל)

● כלונסאות של תקווה. לעצים יש שורשים, לבני אדם גם, לבתים יש כלונסאות. קודחים כלונסאות בשכונה החדשה של בארי – שכונת השקמים.
הבתים הם חומר יצוק. העצים צומחים לגובה והשורשים נאחזים באדמה. פעם היו שקמים ובעוד כשנתיים תבוא הרוח, המשפחות והילדים יתחילו במילוי החומר ברוח, ואז יעמיקו השורשים. ואחיזתנו בערכים וברוח של בארי תהיה כמו חוזק הכלונסאות, כמו העצים גבוהים עם שורשים עמוקים. שורשים של תקווה.
(חיים ילין)

גדולים:

● “להתפתחות צעיר, באיזה רוח שיהיה, צריכה להיות סביבה שתהיה נאותה לאותה הרוח, שאז האוויר הזה יעודדהו ויוכל לשאוף אל קרבו חיים חדשים אשר יתנו לו כוח ועוצמה לעלות על סולם השלמות של אותה הרוח. אבל כשהוא נמצא בסביבה המתנגדת לו ולרוחו, אז לא רק שאינו יכול לעלות, אלא שהסביבה עוצרתו, והיא מושכתו למטה למטה חס וחלילה”
(הרב משה צבי נריה)

● אתם יודעים, אם הייתי רבי לוי יצחק מברדיטשב, הייתי עומדת מול הקדוש ברוך הוא ואומרת לו, אל תאמין להם. הם לא באמת נלחמים אחד בשני. כולם פה פשוט השתגעו מרוב צער.
(יסכה)

● מתוך הספר ‘כשחר אורו’ על הרב משה צבי נריה זצ”ל:
ככל שנתקרבו לארץ סער הלב. בפנקסו הקטן הביע פרץ רגשותיו:
“ים התיכון. יום י”ט בתמוז תר”ץ (1930). מחר. מחר נשוב אל ארצינו! אלפיים שנה מחכים אנו למחר זה. מיליונים מיליונים מחכים למחר זה, ואנו, אנו הננו המאושרים שזכינו לו. איזו רוח חדשה עברה עליי. רוח של חיים, של תחיית עם גולה שאי אפשר להרגיש בגולה. הכול נראה בעיניי כאילו נשתנה מקודם. מרגיש אני שינוי בכול. השמש מזהירה באיזה זוהר המשעשע את הנפש, המלטפה בחיבה ואהבה מסותרה. גלי הים רוקדים, רוקדים במחוגה סביבות האנייה, והאנייה גם היא מחקה את הגלים, מתרוממת ויורדת. הכול נראה בעיניי כעין הרמוניה של שמחה, חדווה מלאה אצילות וקדושה, הוד ויופי, זוהר עליון. הכול נתמלא רינת חיים ושמחת ארץ הקודש, מאיר באור צח ומצוחצח. ויהי אור. נסו צללי החושך, מחשבות הזעם הרצוצות השבורות נסו, ואינם כלל. אור וחושך היו משמשים בערבובייה קודם בריאת העולם. לי נברא עולם, עולם חדש, ששם ישרור רק אור שאני צופה בו מראש עולמי ועד סופו”.

חב”ב:

● “מיקה ואני ערכנו חתונה אזרחית ב-7.10.22, כך שבתאריך הנורא 7.10.23 קיווינו לציין יום נישואים ראשון. אבל התעוררנו לסיוט. מיקה היא מקיבוץ בארי והמשפחה שלה הייתה מנותקת קשר, בממ”ד, במשך שעות. רק אחרי יומיים התברר שהדודה שלה, גלית מייזנר, נרצחה.
ב-8.10 יצאתי למילואים, מיקה הייתה בבית, והחלטנו… להתחתן. כדת משה וישראל. ובתוך הקיבוץ, בתוך בית הכנסת של בארי. תמונת ניצחון. אני תמיד רציתי להתחתן ככה, עכשיו אשתי הסכימה גם.
את החופה ערך הרב יצחק כהן מארגון ‘איילת השחר’ והיא הייתה מאוד מרגשת. אחד האורחים היקרים ללבנו היה אבידע בכר, חבר המשפחה, שאיבד את בנו כרמל ואת אשתו דנה. הרגע המרגש ביותר מבחינתי היה כשאבידע, שאיבד גם את רגלו, עמד מתחת לחופה והקריא את הברכה ‘בָּרוּךְ אַתָּה ה’ יוֹצֵר הָאָדָם’.
לא באנו לבארי רק כדי להתחתן. קיבלנו עוד החלטה: אנחנו חוזרים לקליטה בבארי! נחזור לקיבוץ ונחיה בו בעתיד ונגדל בו את ילדינו, למען הקהילה שלנו ולמעננו”.
אלעד דובנוב, החתן. הביאה: סיון רהב מאיר.

● אם אוניתינו מתנועעת, הרי זה לא בכח המפרשים הנראים לעין, אלא בכוח הרוח הנעלמת מן העין.
(ביאליק)