תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

פתחו את הפעולה בשאלה: מי מכיר את מושג המשולש של עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל? שמעו את תשובות החניכים וספרו בקצרה כי בפעולה זו ניגע בשלושת הערכים האלה.

שלב א: התנגשות בין ערכים

בשלב זה נחשף לדילמות שנוצרות ממפגש בין ערכים שונים (במיוחד עם, תורה וארץ). ננסה לנתח עם החניכים אילו ערכים עומדים בבסיסה של כל מחלוקת, ונבין שמחלוקות רבות מתגלעות סביב הערכים עם, תורה וארץ, היחס ביניהם והחשיבות שנותנים לכל אחד מהם.

אפשרות א:

פזרו על הרצפה דילמות בחברה הישראלית שיש בהן התנגשות בין ערכי המשולש (נספח 1).

אפשרות ב:

חלקו לכל זוג חניכים סוגיה, וכל אחד מבני הזוג ייצג ערך אחר בדילמה ויטען טענות בשמה. עברו בין הזוגות וודאו שהם מבינים את הדילמות.

הערה למדריכים: אפשר להוסיף עוד דילמות.

שאלו את החניכים בכמה סוגיות: מה הכרעתם בסוגיה? על אילו ערכים הסוגיה יושבת? האם יש התנגשות ביניהם בהכרח? היכן היא באה לידי ביטוי? איזה ערך גובר לדעתכם בסוגיה הזאת?

(לדוגמה, בסוגיית פתיחת עסקים בשבת [עם–תורה], שאלו: באיזה ערך תפגע פתיחת העסקים? למה יש להתנגד לכך? האם יש הכרעות אחרות שבהן דווקא הערך השני עולה על הראשון?)

לאחר דיון בכמה סוגיות הנחו דיון כללי. שאלו את החניכים:

• אילו ערכים באים לידי ביטוי הכי הרבה?
• האם יש ערך בעיניכם שתמיד יעמוד בראש סדר העדיפויות, ורק בו יש להתמקד?
• האם יש דוגמאות שבהן אין לכם התלבטות איך להכריע? מדוע?
• מה התוצאה של התעלמות משאר הערכים?

סכמו את הדיון: הבנו שארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל הם ערכים המנחים הרבה מההחלטות שהציבור הישראלי צריך להכריע בהן. כמו כן נחשפנו למצבים שבהם ערך אחד נדרש לגבור על ערך אחר, וניסינו להבין מהי הדרך הנכונה לעשות זאת ולהבין את ההשלכות של כל בחירה שנבחר, הן כציבור והן כפרטים.

שלב ב: עם תורה ארץ

אפשרות א:

למדו עם החניכים את המקורות (נספח 2). אפשר לחלק את החניכים לקבוצות קטנות.

לאחר כל מקור שאלו את החניכים מה הבינו מהמקור. מה הוא בא ללמד אותנו?

נראה במקורות שכבר ברש”י על הפסוק הראשון בתורה הקב”ה בורא את הארץ למען עם ישראל ולמען קיום התורה בארץ.

מה היחס בין התורה לעם ישראל ולארץ ישראל? מה רצונו של משה רבנו מבטא?

אפשרות ב:

הסבירו לחניכים את משמעות המונחים עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל (נספח 3).

נראה שיש קשר בלתי נפרד בין חיים בארץ לעם ישראל ולתפקידו לחיות חיים של תורה. התורה צריכה להנחות את עם ישראל במעשיו ובבחירותיו. תפקידנו כעם הוא לקיים תורה ומצוות, וגם במובן רחב יותר, לראות את התורה כזרקור לפעילותנו בארץ ובקשר שלנו לכלל עם ישראל. מתוך כך נראה שיש לנו חובה להיות בקשר עם כל חלקי עם ישראל וחשיבות לחיות בארץ, לפתח אותה וליישבה.

שלב ג: בחיים שלנו

בחלק זה נראה כיצד באים לידי ביטוי ערכי המשולש – עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל. נבחן אם אנו חיים את שלושתם או מתמקדים באחד מהם, ונראה אם יש פער בין מה שאנו מאמינים בו לבין החיים שלנו.

הערה למדריכים: שבט שערך לימוד יכול לדלג על הקטעים ולעבור מיד לדיון.

חלקו לחניכים את הקטע של אורי אורבך וחיים ולדר (נספח 4).

שאלו את החניכים:

• האם אתם מסכימים שככה נראה עולמנו?
• האם טוב שכך הוא נראה? מה חסר לנו?
• אילו עוד דוגמאות בחיים שלכם מבטאות את ערכי המשולש?
• אילו דילמות שלכם יושבות בין ערכים אלו לבין הרצונות האישיים שלכם?
• אילו דילמות הנובעות ממתח בין שני ערכים במשולש יש לכם?
• מה אנחנו בוחרים בדרך כלל? האם זה האידאל?
• אילו עצות מעשיות ורעיוניות יעזרו לנו לממש מימוש מלא את משולש עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל?

חשוב לתת מקום משמעותי לשתי השאלות האחרונות, לאפשר לחניכים לחוש את הפער ולחשוב יחד על ההתמודדות והצמצום שלנו ואם אנו רוצים בזה בכלל.

סיכום:

המשולש של עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל ניצב בבסיס ההשקפה הציונית-דתית. המשמעות שלו היא שעם ישראל כולו צריך לשבת בארץ ישראל, לפתחה ולקיים בה מצוות ולהתנהל על פי התורה. ראינו שיש להתאמץ כדי לממש אידאל זה. דילמות רבות נובעות מהמתח שבתוך המשולש ומחוצה לו, וכמו כן יש פער בין המציאות לבין האידאל עצמו. אנו צריכים לעמול כדי לקיים את כל אחד מערכי המשולש ולא להתמקד רק באחד מהם ולזנוח את האחרים. כך נביא לידי מימוש את האידאולוגיה של הציונות הדתית.

נספחים

נספח 1 –

התנגשויות בין ערכי המשולש:

• תחבורה ציבורית בשבת
• התיישבות בארץ ישראל
• התנתקות
• פתיחת עסקים בשבת
• איסור מכירת חמץ בפסח
• חוק יום כיפור
• חוק הגיוס
• גרעינים תורניים
• השתתפות בני עקיבא בהפגנות פוליטיות
• התיישבות בארץ ישראל בזמן סכנה

נספח 2 –

לימוד (מבוסס על https://www.xn—-2hcm6cgyhbh.com/2010/09/bereshit-parasha-5771.html):

“בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” (בראשית א, א)

“בראשית – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב, ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.

“בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז”ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח, כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו (ובכתיב תבואתה)”.

מה קודם למה?

“אמר רשב”י כתיב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכות’ על אחת כמה וכמה” (קהלת רבה א).

דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא”י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא”י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי; אמר לו הקב”ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם” (סוטה יד ע”א).

נספח 3 –

עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל

עם – חיבור לעם ישראל כולו, הכרה בחשיבות הקשר שלנו לכלל עם ישראל וברצון לקירובו

תורה – הבנה כי התורה היא המנחה את אורח חיינו ואת בחירותינו. חיוב וקשר עמוק למצוות ולרוח התורה בכל שלב ורגע בחיינו

ארץ – קשר לארץ ישראל וליישובה מתוך הכרה בחשיבות פיתוחה והיכולת לממש בה את המצוות כעם היושב בארצו

נספח 4 –

אורי אורבך וחיים ולדר:

אורי אורבך

הוא צעיר בן 24, חרדי מלידה, גר בירושלים.

בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז, “מבית אלפא עד נהלל”, חיים יבין, פרס נובל, כ”ט בנובמבר, הבימה, הפקולטה לחקלאות, חנה סנש, קידה שעירה, חייקה גרוסמן, ריטה ורמי. הוא שמע מילה פה מילה שם, אבל הוא לא ממש מבחין בין ידיעות למעריב. עיתון הארץ או מקור ראשון מעולם לא ראה, בטח לא קנה. הוא לא זוכר שמות של חמישה רמטכ”לים, לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מי אלה התרנגולים ומה זה משפט קונסטיטוציוני. הוא יודע מילים בודדות באנגלית וכלום במתמטיקה, רק חיבור חיסור כפל וחילוק. פיזיקה וכימיה מחוץ לתחום, ספרות עברית מעולם לא קרא, וכנראה גם לא יקרא ספרות יפה, שירה עברית, ספר חדש בהוצאת עם עובד.

המחקר החדש באוניברסיטה על מגדר וזהות לא יובא לידיעתו, גם לא התצוגה החדשה בגלריית עמליה ארבל. הדיון על חופש הדיבור ועל מדיניות הרווחה במשנה סוציאלי-דמוקרטית לעולם לא יחצה את המסננת שלו.

אולי הוא שמע משהו מהמושגים הללו באקראי, אבל אף אחד מהמינוחים, השמות, הטעמים, הספרים והנושאים הללו לא מדבר אליו. אף אחת מהמילים: אום-כולתום, חשבון דיפרנציאלי, יחידה 669 ואדמונדו דה-אמיצ’יס לא מוכרת לו. בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה של גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה.

הוא חרדי, ואין לו מושג!

הוא צעיר בן 24, חילוני מלידה, גר בירושלים.

בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן. “תהא השעה הזאת שעת רחמים”, קידוש השם, זצוק”ל, איצקוביץ, חוג חת”ם סופר, ישיבת המתמידים, השיעור השבועי ו”שירו למלך”. הוא שמע משהו פה ושם, אבל הוא לא מבדיל בין המודיע ליתד נאמן. שבעון חרדי מעולם לא נפל לידיו, והוא לא מכיר שמות של שלושה גדולי תורה. לא תקבלו תשובה אם תשאלו אותו מה זה “תוספות” ומי זה הרבי מסאטמר. הוא יודע מילים בודדות בארמית: רחמנא ליצלן ואדרבה, אבל לא מבין כתב רש”י.

חומש הוא קורא בשגיאות נוראיות, הוא לא ידוע על קיומם של הריטב”א והמהרש”א, תוספות יום טוב וקידוש לבנה. הוא ניזון ממקורות רבים, אבל מעולם לא שמע ויכוח על דין גרמא ועל שלוחו של אדם כמותו. לא פתח את הספר שמירת שבת כהלכתה, אין בעברית שלו “מַחְשוֹבֶה” ו”מה הפשט?”, הגבהה וגלילה, זעקת היתומים וביטול תורה. הוא לא מבדיל בין ראשונים ואחרונים. אף אחד מהמושגים כלי שלישי, המשגיח, האדמו”ר הזקן, כּוֹילֶל ערב והופרשו תרומות ומעשרות לא חדר למקורות המידע שלו. “שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'” לא עושה לו את זה, לא מתרגש מ”אבינו מלכנו חננו ועננו” ואינו מגיב לזימון בעשרה, צאן קדושים, שמירת הלשון, ורבנו בחיי.

הוא חילוני ואין לו מושג!

התגובה של חיים ולדר פורסמה שבוע אחר כך בעיתון נקודה:

במאמרו המרתק של אורי אורבך חלה לדעתי השמטה. הוא התייחס למושגים של צעיר חרדי ושל חילוני, ושכח משום מה את מושגי הצעיר הדתי-לאומי. מכיוון שאורי אורבך הוא ידידי, מצאתי לנכון להשלים את החסר.

הוא צעיר בן 24, מזרוחניק, גר בירושלים.

בעולם האסוציאציות שלו משמשים בערבוביה: הביטלס עם חסידי ברסלב, עמוס עוז והרמח”ל, הבימה ומרכז הרב, חנה סנש וחנה ושבעת בניה, ידיעות והצופה. הוא זוכר שמות של חמישה ראשונים ושל חמישה רמטכ”לים, אבל דווקא אצל החמישה האחרונים נוצצות לו העיניים. הוא קורא ספרות עברית, שומע שירים באנגלית ולומד גמרא בארמית, ההשוואה בין השלוש לא ממש עובדת לטובת הארמית. הוא יושב ב”טיש” של הרב מרדכי אלון, אך גם במופע האחרון של ריטה ורמי, בשניהם תראה אותו עם עיניים עצומות שר בדבקות. הוא ישתתף בהפגנות סוערות נגד פינוי היישוב “נוה יהופיץ” המונה שלושה קרוונים, אבל לא תראה אותו בהפגנה נגד חילול שבת. הוא בהחלט מכבד רבנים, אך המ”פ שלו הוא בשבילו אלוהים. הוא די מעריך כאלה שמגיעים להישגים ב”מפעל הש”ס”, אבל מעללי הגיבוש האחרון של דובדבן יגרמו לו למבטי הערצה ולדפיקות לב של ציפייה.

גם אם הוא מרשה לעצמו לדבר איתך כל התפילה, אם תדבר איתו ב”תפילה לשלום המדינה” הוא לא ידבר איתך יותר. הוא סובלני כלפי החילונים ויגלה הבנה לעובדה שהם משתמטים מקיום תורה ומצוות, אבל לא יכול לסבול את החרדים שמשתמטים משירות צבאי. אם תספר לו שאתה לומד כלכלה באוניברסיטה הוא יעריך אותך הרבה יותר מאשר אם תספר לו שאתה לומד גמרא בכולל. הוא ישתולל בטירוף למראה גול של נימני, אבל בשמחת תורה לא יהיה לו נאה לקפוץ ב”מוישה אמת”.

הוא לא יחשוב שמוכרחים לגדל זקן ופאות, אבל על השפם שלו הוא בחיים לא יוותר.

הוא מזרוחניק, ואין לו מושג מה הוא יותר, דתי או חילוני.

נספח 5-

רקע למושג עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל:

בשנת 1902 התאספו בווילנה רבנים ועסקנים דתיים בראשות הרב ריינס, והניחו את היסוד לתנועת המזרחי בסיסמה “ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל”. תנועת המזרחי פעלה להחדיר את הדת בלאומיות היהודית המתחדשת ובחיים בארץ ישראל. בשנת תרפ”ב (1922) הקימו את הסתדרות הפועל המזרחי חלוצים דתיים הדוגלים באידאולוגיה של “תורה ועבודה” . מנהיגי התנועה הציונית-דתית ראו את תפקיד התנועה כתחייה דתית-לאומית של העם היהודי בארץ, בשילוב עשייה וכינון חברה צודקת על פי התורה. כל אלו שימשו בסיס להתפתחות מוסדות ועשייה ענפה של מוסדות הציונות הדתית מאז ועד היום.

נספח 6-

ציונות דתית (הרב יעקב אריאל):

והחוט המשולש לא במהרה ינתק

הניסוח המורכב ‘ציונות דתית’ עלול להטעות טעות משולשת:

 א. כאילו מדובר בשני מישורים נפרדים, תורה לחוד וציון לחוד. 

 ב. כאילו הציונות הדתית היא שיטה פשרנית במהותה בין נאמנות לתורה לבין השתלבות בציונות

 החילונית.

ג. כאילו הציונות קודמת לתורה.

ולא היא!

רק בגלל קוצר הלשון אנו משתמשים בצמד מילים. בעצם זהו מושג אחד. ארץ ישראל ותורה חד הם. ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף ללא נשמה. תורה ללא ארץ ישראל אינה תורה תמימה. לא רק כי מבחינה כמותית רוב מצוות התורה תלויות בארץ ישראל, אלא בעיקר כיוון שאין אפשרות לקיים את המצוות הציבוריות-הלאומיות בחוץ לארץ. מצוות אלו תלויות במלכות, בסנהדרין במקדש ובנבואה. אין לאומיות ישראלית בפועל אלא בארץ ישראל. “מלכה ושריה בגויים אין תורה”.

תפיסת הלאום כערך דתי היא המאפיינת את הציונות הדתית. מכאן המשולש הידוע: תורת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל. כל צלע במשולש תלוי בחברו, אין לו קיום מלא משלו. והחוט המשולש לא במהרה יינתק: ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל!

מרכזיותה של ארץ ישראל, לא כערך מופשט אלא כמחויבות מעשית, אינה תפיסה מגזרית, היא נחלת העם כולו. מקורה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, במסורת הפסיקה ההלכתית המקובלת מדור לדור ובמחשבת היהדות. בעת המודרנית ביטאו רעיונות אלו תלמידי חכמים גדולים, הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי הירש קלישר הרב אליהו גוטמאכר ורבים אחרים, אולם שורשי הרעיון נעוצים עוד הרבה לפני כן, בתנ”ך, בתלמוד ובפוסקים לדורותיהם.

מצוות יישוב ארץ ישראל היא מצווה נצחית

לא היה מעולם פוסק הלכה בישראל שלא התייחס למצות יישוב הארץ כאל מצווה מועדפת. הדבר מעוגן בכל הפסיקות ההלכתיות. גם הרמב”ם, שלא מנה את מצוות יישוב ארץ ישראל כמצווה מפורשת בתורה מסיבות השמורות עימו, מונה את שבחיה של ארץ ישראל ואף מתיר קניית קרקעות בשבת משום מצוות יישוב הארץ. הוא עצמו קבע למשפחתו את יום ג’ בסיוון ליום הודיה לדורות על שזכה להגיע ארצה.

השאלה בדבר יישומה של מצוות יישוב הארץ בימינו התעוררה רק בדורות האחרונים, כשהחלו יוזמות מאורגנות של עם ישראל על גווניו השונים לעלות ארצה וליישבה.

המייחד את הציונות הדתית הוא המחויבות למצוות יישוב הארץ גם ובמיוחד בדורותינו.

מצוות יישוב הארץ אינה תלויה בנסיבות משתנות. היא מצווה נצחית הנוהגת בכל הדורות ובכל המצבים. אדרבה, בדורותינו, עם ההתעוררות הלאומית בעם ישראל ועם הכרת האומות בזכותה של שיבת ציון היא קיבלה משנה תוקף, הן מעשי והן הלכתי.

העוררין על יישומה של המצווה בימינו מנמקים זאת בשלוש סיבות:

א. אין לנקוט יוזמה אנושית לעלות ארצה לפני בוא המשיח, אלא לסמוך על הנס בלבד.

ב. יש איסור לעלות כחומה (= התארגנות ציבורית אשר משמעותה כוחנות) בגלל שלוש השבועות.

ג. אין להשתתף עם חילונים במצוות יישוב הארץ.

גם מי שפקפק במחויבות הלאומית המעשית לגאול את אדמותיה של ארץ ישראל משממת הדורות הודה שעם הכרתה של משפחת העמים ביישוב הארץ על ידי עם ישראל בטלו שני הנימוקים הראשונים. מסתבר שאנו בתקופה חדשה בתולדות העם היהודי. הגלות הסתיימה. שחר הגאולה הפציע. נותר רק הנימוק השלישי – השותפות עם כלל ישראל לגווניו השונים – ובו שורש המחלוקת.

לאומיות ישראלית 

תופעת החילון בעם ישראל בדורות האחרונים החלה עם חדירת ההשכלה והחריפה עם האמנציפציה, לפני הציונות. תוצאותיה היו רפורמה והתבוללות. ההתעוררות הלאומית בעולם, שהקיפה גם חלק מעם ישראל, הביאה ציבור גדול להכרה עצמית של יהדות, אולם ללא מחויבות מלאה לתורה ומצוות. על רקע זה צמחה הציונות הכללית. היא עצרה את הסחף של ההתבוללות והניעה רבים לעלות לארץ ישראל, ובכך הצילה אותם משמד ומהשמדה.

הציונות הדתית מודעת לסיכונים שבשותפות עם מי שאינם שומרי מצוות, אולם היא הנותנת, עצם העובדה שנושא יישוב הארץ הפך להיות נושא כה מרכזי בעם ישראל, עד שגם רחוקים מתורה ומצוות הזדהו איתו ואף נחלצו במסירות נפש למימושו, מראה עד כמה מצווה זו מאחדת את כל חלקי העם ופותחת תקוה לחזרה מלאה של כל העם למצוות התורה.

 יש לנו אחריות לכלל ישראל לבל יידח ממנו נידח, למנוע קיטוב והרחקה ולקרב את הבריות לתורה. ההכרה בערך ‘כלל ישראל‘ הכולל בתוכו את כל חלקי העם לגווניו השונים, כוללת גם את הערך ‘לאומיות‘. וזאת למרות שעל פניו הוא נראה כחיקוי ללאומיות חילונית, הנהוגה בעמי תבל השונים. הלאומיות בישראל שונה בתכניה מכל לאומיות אחרת בגלל זיקתה ההדוקה לתורה. היא החלה מסיני, וייעודה הסופי הוא הגאולה האחרונה, אשר בה עם ישראל צריך לשמש אור לגויים. כל עוד יהודי חש הזדהות כל שהיא, גם אם היא עמומה, עם שורשיו הלאומיים, ורואה את עצמו חלק מהרצף ההיסטורי של עם ישראל, יש לו זהות יהודית ויש לקרבו. אומנם אין אומתנו אומה שלמה אלא בתורותיה, אולם אין בכך כדי לפסול סממנים לאומיים אחרים המקובלים בכל אומה ולשון, כשפה, דגל, המנון, ארץ וריבונות. גם אם הם נתפסים בטעות כסמלים חילוניים כביכול, הם כוללים בעצם ערכים דתיים.

 למותר לציין שאין בתפיסה זו שום פשרה עם החילון. הציונות הדתית באה להרבות מצוות שלא ניתן לקיימן בגלות, ולא למעט חלילה. כדי למנוע היסחפות להשפעה חילונית הציונות הדתית מקיימת מסגרות חינוכיות חברתיות ותרבותיות שבהן היא מפתחת את ייחודה תוך כדי פתיחות על מנת להשפיע על החברה הישראלית כולה. יש להרחיב מסגרות אלו ולהפכן למקור השפעה והשראה על הציבור הכללי.

תורת ארץ ישראל

תורת ארץ ישראל היא תורת הכלל. בגלות נאלצה התורה להתמקד ביחידים. עם התארגנותה של הציונות ושיבת ציון הציבורית לארץ ישראל, ובעיקר עם הקמת המדינה, נפתחה תקופה חדשה בעם ישראל. עם ישראל יצא מגלות לגאולה ומפרטנות לממלכתיות. גם התורה גדלה והתרחבה. רעיונותיה מיושמים, אם כי עדיין רק במידה קטנה, גם בחיי הציבור. מעורבות בכלל ישראל ואחריות לעתידו והמשכיותו מאפיינות את הציונות הדתית. אומנם התורה הבטיחה שהיא לא תמוש מפי זרעו, אך הציונות הדתית, נאמנת לדרכה, אינה סומכת על הנס ועושה כל מאמץ לקרב רחוקים לתורה ולא להניח שום פינה וזווית בחיי העם והמדינה ללא אורה של תורה.

“וזהב הארץ ההיא טוב” – אין תורה כתורת ארץ ישראל שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.