תקציר הפעולה

מקורות ושאלות לדיון

מקור א: "אז ימלא שחוק פינו"

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָסוּר לְאָדָם שֶׁיְּמַלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה״. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁ״יֹּאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה׳ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה״ (תהלים קכו). אָמְרוּ עָלָיו עַל רֵישׁ לָקִישׁ שֶׁמִּיָּמָיו לֹא מִלֵּא שְׂחוֹק פִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכִּי שַׁמְעַהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ (ברכות לא ע"א).

והרמב"ן מבאר: כלומר בזמן גלות, שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ומבואר בדברי הרמב"ן שכל האיסור הוא בזמן הגלות ואחרי הגאולה לכאורה יהיה מותר, ונראה שהאיסור משום זכר לחורבן.

אומנם הרי"ף הביא דרשה זו על הפסוק (משלי יד, כג) 'בכל עצב יהיה מותר', ומשמע שהוא משום חורבן הבית, וברבנו יונה (ברכות נז ע"א מדפי הרי"ף) כתב: 'בכל עצב יהיה מותר' כלומר, בכל עצב שהאדם עצב, יש בו יתרון, כדי שלא ישמח וימשך אחרי תענוגי העולם הזה, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם על אמצעי.

(משנ"ב חלק ו', סימן תק"ס): מובא כאן בהערה בעניין מנהג ירושלים שלא לנגן בכלי זמר בחתונה, שהמקור לזה הוא באיסור שהנהיג הגאון רבי מאיר אוייערבאך בעל האמרי בינה, והוסיף שהמהרי"ל דיסקין אמר שכך ראוי לנהוג בירושלים, שהחורבן לנגד עינינו.

שאלות לדיון

• מהי שמחה אמיתית בעיניכם?
• האם יש הבדל בין שחוק לשמחה? אם כן, מה ההבדל? מהי הדרך האידיאלית לפי רבנו יונה?
• המהרי"ל דיסקין מסביר את המנהג בירושלים: "החורבן לנגד עינינו". האם לדעתכם כיום, שאנו במצב שבו ירושלים בנויה ומשגשגת, הזיכרון של "החורבן לנגד עינינו" נעשה קשה יותר או קל יותר ליישום?
  האם ראוי שאדם יגביל את שמחתו האישית (כמו בחתונה) בגלל מצבו הלאומי של עם ישראל? איפה עובר הגבול בין האחריות של הפרט כלפי הכלל ובין הזכות שלו לאושר אישי?

מקור ב: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב, יז

מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו; שאין שם שמחה גדולה ומפוארה – אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נז, טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים".

שאלות לדיון

• מה ההבדל בין "לשמוח בסעודה ובמשלוח מנות לרעיו" ובין "לשמח לב אחרים"? איזו שמחה נשארת זמן רב יותר?
• למה לדעתכם יש הכוונה ספציפית לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים? מה הרמב"ם רוצה ללמד אותנו? האם אתם יכולים ליישם את זה כבר בחג הקרוב?
• לכאורה נראה כי משלוח מנות נועד לחזק קשרים חברתיים ולבנות קהילה. מדוע הרמב"ם מעדיף את העני, היתום והאלמנה על פני החבר הקרוב? האם יש סכנה שחגיגות חברתיות (כמו פורים) יהפכו ל"מועדון סגור" שמשכיח את מי שבשוליים?
• אילו יישמנו את דברי הרמב"ם כפשוטם, איך פורים שלנו היה נראה? האם הייתם מוכנים לצמצם את הסעודה המשפחתית או את משלוחי המנות המעוצבים כדי להכפיל את הסכום שניתן לצדקה או כדי לסעוד עם אנשים בשוליים? מה עוצר אותנו מלעשות זאת?

מקור ג: שיחה על השמחה עם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ)

שמחה היא התפרצות יוצאת דופן?

השמחה היא ביטוי של הנפש בהתגלותה. זה עניין של שלמות הנפש ושל בריאות הנפש, והיה ראוי שזה יהיה ככה תמיד, ובפרט בעבודת ה'. אנחנו צריכים לעבוד את ה' במילואנו. יכול להיות שמצור ומצוק מביאים אותנו אל הקב"ה אבל זו לא העמידה הרגילה מולו. אם היינו יכולים לעבוד את ה' כל ימינו בשמחה אז זה היה עניין של שלמות הנפש. כשאדם רוצה לעבוד את ה' חלק מהעבודה היא שינסה להגיע למצב של שמחה. חסידים היו אומרים שלפעמים אפילו שמחה שלא באה מהמקור הכי עליון עדיפה מעצבות.

אפילו שמחה המגיעה מתוך עזרים חיצוניים כבדיחות ועוד?

היו אמנם כאלה שהפריזו בזה, אבל בשביל להגיע למצב של שמחה, צריך גם את זה. אם אדם היה יכול רק להיזכר בקב"ה ולהתחיל לחייך, אז לא היה צורך בזה. דוד המלך היה במדרגה ש"קרבת א-לוהים לי טוב", אני חושב שאני קרוב לה', וכל הצרות נעלמות.

אבל כשאדם לא נמצא במדרגה הזאת, הוא רואה את השמחה בדברים אחרים. ההבדל בין שמחה להוללות הוא בשאלה לאן לוקחים את השמחה. יש שמחה שמתבזבזת על שום דבר. אם אדם נמצא בתכלית השלמות והולך ועושה דברים בטלים, הוא מבטל כלי טוב על דברים שלא שווים את זה. אפילו כאשר לאדם יש צרות ראוי שיכניס אותם לעבודת ה', וכל שכן את השמחות.

כיצד מכניסים את הצרות לעבודת ה'?

אם אדם יושב ומתעסק בצערו, יש לו מזה עצבות נקייה, שלא מוליכה אותו לשום מקום. אפשר לעבד את העצבות ולהשתמש בצרות בתור מנוף להתקרבות אל הקב"ה.

יש סיפור מפורסם על יהודי שכל ביתו נשרף, והוא עומד ורוקד. שואלים אותו על מה הוא רוקד, והוא עונה: "על זה שלא עשני גוי. אם הייתי גוי – גם הא-לוהים שלי היה נשרף". לא שלאדם לא אכפת שהבית שלו נשרף, אלא שהוא פונה מזה עצמו לקב"ה. הוא הרי הרופא לכל תחלואיך, אז הולכים לרופא.
(שיחה על השמחה עם הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ)

שאלות לדיון

• האם אי פעם חוויתם מצב שבו משהו קשה שקרה לכם בסוף הוביל למשהו טוב או לצמיחה?
• הרב שטיינזלץ אומר: "ההבדל בין שמחה להוללות הוא בשאלה לאן לוקחים את השמחה". מה זה אומר לדעתכם? תנו דוגמאות לשמחה שלוקחים אותה למקום טוב לעומת שמחה שמתבזבזת על שום דבר.
• אילו הייתם צריכים לבחור "עוגן" אחד בחיים שלכם שלא יכול "להישרף" לעולם (כישרון, חבר טוב, אמונה, משפחה), מה זה היה? איך העוגן הזה עוזר לכם להישאר בשמחה גם כשדברים אחרים נהרסים (כמו כישלון בטסט או פרדה)?

מקור ד: למה השוטה תמיד שמח?

קורה שאנו נמצאים באיזו שמחה של מצווה, כמו חתונה, ואנו נדבקים לכיסא. מנסים לקום, לזוז ימינה ושמאלה, אולי נצליח להתנער ולהצטרף לרוקדים, אך אין הדבר עולה בידינו.

לפעמים גם כשאנו לבד, איננו מצליחים לקום ולרקוד, לקפוץ קצת ולדלג מעל קרקעית כדור הארץ. להתרחק ולו במעט מן החומריות, מן החושך והדיכאון של יסוד העפר כדי להתעלות לרוח, לשמחה.

ולמה? מרוב בושה. עלינו לדעת שבושה זו, שורשה במידת הגאווה ואין בושה זו בבחינת "בושת פנים לגן עדן".

עלינו על עץ גבוה, ולכן איזה מכבודנו לשמוח ולרקוד. אנו בעינינו אנשים מכובדים, חשובים ורציניים, שלא מתאים להם לעשות תנועות משונות כמנהג השוטים. לזרוק רגל לפה ויד לשם, לנענע את הראש והכתף בסיבובים מצחיקים וכו'.

רוצים לשמוח? אין ברירה, חייבים לרדת מהעץ.

לכן העיקר הכי גדול שהציע רבי נחמן מברסלב, זה לעשות ענייני שחוק ושטות – 'מילי דשטותא', קפיצות וריקודים, לשחק עם ילדינו, לספר בדיחות, לעשות עצמנו כשוטים. מובן שכל זה בתחום הטעם הטוב, בלי ביזיון וחילול השם, חס ושלום.

(דבש מסלע, אברהם ציון סייג)

שאלה לדיון

מה יש בה, ב'שמחה של מצווה' שהיא מאפשרת לנו לרדת מהעץ? איזה מסכה מתקלפת לנו?

סיפורים

החסיד שנהיה עצוב – הרב יוסף קרסיק

בעיר נעזין חי חסיד, מאיר זלמן שמו, שהיה סוחר בעל עסק ויהודי ירא שמים המקפיד בקיום תורה ומצוות בדרכי החסידות בעל עסק, מתפלל בציבור קובע עתים לתורה בנגלה ובחסידות ובשבתות היה מאריך בתפילה.
ביום מן הימים החל להרהר במחשבתו שאינו עושה מספיק בעבודת ה', אינו מקדיש כראוי את זמנו ועתותיו לתורה ומצוות, ואט אט שקע בעצבות ומרה שחורה גדולה. בצר לו כשמצבו הנפשי היה בדיכאון נסע לרבו, אדמו"ר הצמח צדק ושפך לפניו את מר-לבו ובכה מקרב לב. ויענהו הצמח צדק: הרהורים אלו מעצת היצר הרע הם, "נלכדת ברשת הנפש הבהמית שהיא מטילה בך מרה שחורה", לבלבלך מעבודת בקודש, עליך להרפות ממחשבות אלו ולהרבות בשמחה ומתוך כך תוסיף ותעלה בעבודת ה' (אגרות הקודש, אדמו"ר הריי"צ, כרך ח', שנת תרנ"ח).

פורים כפורים – סיפור על הרב משה צבי נריה זצ"ל

הימים ימי חודש אדר. תלמידי הישיבה, לפי שצדיקים הם ומהדרים במצוות ולא יפסחו אף על מנהג קל, מחזרים בכל דרך אחר שמחה שניתן להרבות בה. הר"מים, יש מהם שנכנסים לכוננות רווית מתח, יש שמבכרים הנמכת קומה "עד יעבר זעם", ויש המנסים לעמוד בפרץ, ומגיעים לעימות עם התלמידים. הרב נרי'ה השכיל להפיק ברכה וטובה גם מאלו הימים. הכנת אדר לפורים, גרס, כמוה כהכנת אלול לתשרי על ימיו הנוראים, בבחינת "פורים-כפורים". אם מבקשים הבחורים לקיים בהידור מצוות "עד דלא ידע", עליהם לעמול וללמוד תחילה היטב, לידע מה "בין אור המן לברוך מרדכי", שהרי מי שאינו יודע תחילה, אי אפשר לו לקיים את אי הידיעה.

מתוך כך הנהיג הרב שבני הכיתות הגבוהות עוברים בימי אדר בכיתות הנמוכות, ומלמדים ומסבירים על מהותו הפנימית של החודש ושל פורים. מעבר לערך הרב של הלימוד וההוראה, היה בנוהג יפה זה גם משום הידוק הקשר החברתי בין בחורים מבוגרים לצעירים מהם בשנים, עניין שהרב היה חרד לו והחשיבו ביותר. מבקש היה מן השמיניסט לנהוג בבן החמישית כדרך שמצופה מאח בוגר שינהג באחיו הצעיר (הרב יעקב פישר).

100% הצלחה ב… חינוך! – סיפור על הרב משה צבי נריה זצ"ל

בתקופה שבין ר"ח אדר לפורים הייתה הישיבה מוצפת בפלקטים עם ביקורת על הישיבה ועובדיה. למרות שחלק מהם היה מלווה בלעג מוגזם, ניתנה לתלמידים יד חופשית, והייתה הסכמה שאסור לתלוש פלקטים.

באחד הבקרים נראתה המולה רבה, כשבתוכה מהדהד קולו של הרב נרי'ה. התברר שהרב תלש פלקט מהקיר, ולא מאותם אלה שהיו מלאים העלבות או חסרי תוכן, אלא דווקא פלקט שחשבו שהוא "בעל רמה". נראו בו שתי מרכבות, האחת מפוארת ועליה כתוב שם של ישיבת בני עקיבא מסוימת. על הסוס הגורר אותה נכתב שמו של מנהל התיכון של אותה ישיבה, כשהוא אוחז בידו שלט "100% הצלחה בבגרות". על המרכבה השניה נכתב "ישיבת בני עקיבא כפר הרואה", והיא נראתה עלובה לעומת חברתה. הסוס נראה כורע ונופל, ועליו התנוסס שם מנהל התיכון שלנו, ובידיו שלט "כישלון". הרב נריה הסביר מדוע תלש דווקא את הפלקט הזה. "באמצעות הפלקטים עליכם להביע את הביקורת שיש לכם על מומים שונים בישיבה. לא יתכן שתזלזלו במעלות של הישיבה. עליכם להעריך את העובדה שאין אצלנו 100% בגרות. שאיפה כזו עלולה לפגוע בשאיפות החינוכיות שלנו. אין בעיה להגיע להישגים בבגרות. כל שעלינו לעשות זה לקחת מספר מצומצם של תלמידים, להעביר את פלוני לישיבה פלונית, את אלמוני לישיבה אלמונית וכו', ואז גם לנו יהיו 100% הצלחה בבגרות, אך איננו חושבים שהבגרות חשובה יותר מהחינוך" (הרב זאב נחושתן).

קוצר פירות אחרי שנים – סיפור על הרב משה צבי נריה זצ"ל

"ביום הזיכרון לרב נריה זצ"ל, בי"ט כסלו תשע"א, חמש עשרה שנה לאחר פטירתו, התכנסנו מספר בני משפחה, דקות אחדות לפני שהתאסף הציבור כולו, כדי לומר פרקי תהילים על קברו של הרב. בבואנו למקום, ראינו שני אנשים לא מוכרים, שאף הם, כנראה, באו להתייחד עם זכרו של הרב לפני שיתאסף ציבור גדול. התחלנו באמירת פרקי תהילים. והנה, מיד כשהתאסף מניין אנשים, פתח אחד מהשניים ואמר: 'באנו במיוחד היום כדי לבקש סליחה מהרב נריה בנוכחות מניין אנשים'. הוסיף ואמר: 'אני שימשתי כרב פורים בישיבה לפני למעלה מעשרים שנה, וחברי היה סגני. מתוך משובת נעורים שהייתה בנו, פגענו ברב ולא נהגנו בו כראוי. אז הרב הבליג ולא הגיב, ועתה, כעבור עשרים שנה, אנו מבקשים את סליחתו בפניכם'. אמרו, הוסיפו להתפלל מעט, ונעלמו…"

בני המשפחה שנכחו באותו מעמד נותרו המומים. רק מי שמחנך בעצמו יודע את עוצמתן של פגיעות אלו. אתה משקיע שעות בתלמיד, בעוד הוא כלל אינו מודע לכך. אתה מייחל ומתפלל להצלחתו, והנה בא פורים אחד, וכביכול הורס הכול. מחנכים רבים נשברים מהתנהגות כזו. הם תוהים ושואלים: למה? מה קרה לו? למה הוא משפיל את עצמו ואותנו?

מי שאינו חדור אמונה בעם ישראל ובסגולתו, עלול להיחלש ולהתייאש, אבל מחנך בעל עין טובה יודע שהאמת – גם אם ייקח זמן – בסוף תנצח. זה יכול לקחת שנה או שנתיים, ולפעמים חמש עשרה או עשרים שנה, אבל אז, פתאום ובלי התראה מראש, הכול צף, הכול מתעורר. האמת שלמד אותו תלמיד מציפה את לבו, מבעירה בו ניצוץ נשמתי, וגורמת לו, בהיותו בן ארבעים, להתנצל על מה שעשה כשהיה בן שבע עשרה.
(הרב יצחק נריה, נכדו של הרב)

אור בחדר ובלב
לקראת סוף השביעית, כשהיה לחץ מטורף, למדנו, את ואני, בחדרים צמודים. ואני זוכרת שהחדר שלך היה תמיד מלא בנות שנכנסו ויצאו, החדר היה פעיל עד מאוחר בלילה. ערב אחד סיפרת לי כמה את אוהבת שיש גיבוש קטן כזה, בכל ערב כי כל כך חסר לך הדיבור והצחוק המשוחרר בתקופה עמוסה כזאת. היה כל כך חשוב לך גיבוש הכיתה, תמיד יזמת דברים לעשות עם בנות הכיתה: מלחמות מים, דיונים, ערבי כיתה, פעילויות… אפילו סתם לאסוף את כולם לתמונה של הכיתה כולה בימים שבהם כולם היו באולפנה.

(שיר, חברה מהכיתה, רנה – ממשיכים להוסיף חיים – לע"נ רנה שנרב)

משפטים וציטוטים

• הרמב"ם: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצוות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל" (הלכות יום טוב ו, כ).
• הרב חיים נבון: התורה מכוונת אותנו לחיים שקולים, ששלובים בהם באיזון נכון שמחה מתונה וכובד ראש. לצד הברייתא הקובעת שאין עומדים להתפלל "אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא ע"א), עומדת המשנה הקובעת שאין עומדים להתפלל "אלא מתוך כובד ראש" (שם ל ע"ב). הגמרא שם תומכת במשנה בפסוק, שנראה כמצביע על הצורך בשילוב מסוים: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה" (תהילים ב, יא). ומפרשת הגמרא: "במקום (שיש) גילה, שם תהא רעדה". שמחה מוגבלת, מאופקת ומרוסנת – כן; שמחה הוללת וחסרת גבולות – לא. במילות השיר "הבה נגילה" מופיע השיבוש המפורסם ביותר בתולדות הזמר העברי: הגִרסה העממית הוסיפה לו את השורה "מוכרחים להיות שמח", במקום "עורו אחים בלב שמח". האמת היא שהגִרסה המקורית מדויקת יותר: לא מוכרחים להיות שמח.
  (מתוך אתר "תורת הר עציון", ד"ת לפרשת כי תבוא)
  
• רבי נחמן מברסלב: עיקר ישוב הדעת הוא על ידי שמחה, כי על ידי השמחה יוכל להנהיג את המוח כרצונו (קיצור ליקוטי מוהר"ן ח"ב)
  
• הרבנית ימימה מזרחי: המילה שמופיעה כל כך הרבה פעמים בפרשת תרומה היא "וְעָשׂוּ-וְעָשׂוּ-וְעָשִׂיתָ-וְעָשִׂיתָ": וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים. וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים. אתם צריכים לעשות את השמחה שלכם, היכן שבאמת אין סיבות לשמחה. אתם עושים את הדבר הזה. זו הבשורה היהודית הכי גדולה שיש: שמחה היא עשייה. אני קמה ועושה.
• הרבנית ימימה מזרחי: "השמחה היא מחקר חיי. אני כל הזמן משחקת איתה מחבואים, מחפשת אותה והיא, מצידה, מראה את פניה ומכסה את פניה ומתחפשת ואני צריכה לזהות למה היא התחפשה היום. אבל היא תמיד שם. אני עסוקה בה תמיד, צועקת עליה כשצריך, נוזפת בה כשהיא הולכת לאיבוד וכל הזמן מנסה לשקם אותה".

שירים

הבה נגילה
מילים: אברהם צבי אידלסון
לחן: עממי חסידי

הבה נגילה, הבה נגילה
הבה נגילה ונשמחה.
הבה נרננה, הבה נרננה,
הבה, הבה נרננה.
עורו אחים בלב שמח.

להיות בשמחה תמיד

מילים: יוסף יהודה חיראק הי"ד
לחן: עובדיה חממה

אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם
אַבָּא יָקָר וְאָהוּב
תֵּן לִי כֹּחַ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
וְשֶׁהַכֹּל יִהְיֶה בְּנַחַת וּבִבְהִירוּת

אַבָּא, תֵּן לִי כֹּחַ
לְהָאִיר פָּנִים לְכָל אָדָם
לִרְאוֹת מַעֲלָתָם וְלֹא אֶת חֶסְרוֹנָם
לִרְאוֹת הַכֹּל הַכֹּל, בְּעַיִן טוֹבָה

אַבָּא שֶׁבַּשָּׁמַיִם
אַבָּא יָקָר וְאָהוּב
תֵּן לִי כֹּחַ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד
וְשֶׁאַצְלִיחַ לְהוֹבִיל וְלֹא לִהְיוֹת מוּבָל

הוֹ אַבָּא… תֵּן לִי כֹּחַ
לְהָאִיר פָּנִים לְכָל אָדָם
לִהְיוֹת קָדוֹשׁ וְטָהוֹר
לִהְיוֹת חַיָּל שֶׁל אוֹר
וּלְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ בְּכָל הָעוֹלָם