איתור סניפים וכפרי בוגרים
בפעולה זו נלמד על התכונות הנדרשות למנהיג, נפנים תכונות אלו ונראה איך מיישמים אותן בחיי היום-יום שלנו, תחילה בהנהגת כל אחד את עצמו ואחר כך בהובלת הכלל.
מנהיגים
הדפיסו דמויות של מנהיגים מוכרים (בן-גוריון, הרצל וכדומה), פזרו אותן על הרצפה ובקשו מהחברים לחשוב מה הפך אותם למנהיגים.
כעת בקשו מהחברים לספר על מנהיג שהם מכירים ולהסביר מדוע הם חושבים שהוא מנהיג.
תכונות של מנהיג
חלקו את החברים לקבוצות. כל קבוצה תקבל שבעה פתקי תכונות (נספח 1) ושני פתקים ריקים שבהם היא יכולה להוסיף תכונות שחשובות בעיניה ואינן כתובות, ועליה לסדר את הפתקים לפי סדר החשיבות של התכונות שצריכות להיות במנהיג. לאחר מכן התכנסו והחליט כולם יחד מהו סדר העדיפויות של התכונות. לא הכרחי להגיע להכרעה, העיקר הוא העיסוק בתכונות אלו.
שאלו את החברים:
מנהיג משלנו
בחרו חבר שיהיה ה’מנהיג’. עליו להיות המוביל במהלך המשחק ולהנחות את השאר מה לעשות. הנחו את המנהיג לעשות הפוך ממה שהוא אומר (בלי ששאר החברים ישמעו).
אפשר לשחק כמה משחקים: פירמידה אנושית, 7 בום, לספור יחד עד 10 בלי ששניים יגידו יחד את אותו מספר, חניך אחד עומד במעגל וצריך לצאת ואילו מטרת השאר היא לא לתת לו לצאת. מטרת המשחקים היא לחוות מנהיג שאין סנכרון בין מה שהוא אומר למה שהוא עושה בעצמו.
שאלו את החברים:
סיפור: הצדיק המדומה
ספרו את הסיפור (נספח 2) ושאלו את החברים:
הסבירו שכאשר הפנים והחוץ של המנהיג אינם מסונכרנים הוא אינו יכול להנהיג, נתיניו אינם מרגישים בטוחים לציית לו. אדם שרוצה להוביל ולהנהיג צריך תחילה לפעול בעצמו בדברים הכי קטנים על פי התכונות שלמדנו, ורק אחר כך הוא יוכל להוביל באמת.
לימוד – כוזרי
חלקו לחברים את הקטע מהכוזרי (נספח 3) ושאלו אותם:
הגשמת התכונות
הבנו שהתכונות שלמדנו צריכות קודם לחול בעצמנו, ולכן עלינו ליישמן בעצמנו לפני שאנחנו יוצאים לעשות, להוביל ולהנהיג.
כל חבר וחברה יקבלו קוביית שוקולד מריר וקוביית שוקולד חלב ויצטרכו להגיד תכונה טובה שלהם ותכונה טעונת שיפור.
נספחים:
נספח 1 – תכונות מנהיגים
אמונה, התמדה, דאגה לפרטים, חזון, ענווה, עין טובה, דוגמה אישית
נספח 2: סיפור – הצדיק המדומה
שאל רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה: “במשנה, במסכת פאה נאמר: ‘וְכָל מִי שֶאֵינוֹ לֹא חִגֵּר וְלֹא סוּמָא וְלֹא פִסֵּחַ, וְעוֹשֶה עַצְמוֹ כְּאַחַד מֵהֶם, אֵינוֹ מֵת מִן הַזִּקְנָה עַד שֶיִּהְיֶה כְּאַחַד מֵהֶם’ (פרק ח משנה ט). כלומר, שהמתחזה לחיגר ולפיסח כדי ליהנות מן הצדקה ומרחמי הבריות, נענש בכך שיבוא בעצמו לידי מום זה. אולם אם כך,” הקשה רבי בונים, “גם מי שאינו אלא מתחזה לרבי ולצדיק, ייענש ויהפוך לרבי באמת. וכי עונש הוא זה?”
הסביר ר’ שמחה בונים את הדבר במשל:
אדון אחד נסע בדרך וראה עני אחד שיכור שוכב בצד הדרך. חמד האדון לצון וציווה למשרתיו שיניחו את השיכור המעולף על העגלה. כשבאו לביתו, ציווה להניח את השיכור בחדר יפה, לרחוץ ולגלח אותו ואף להניחו במיטה מפוארת. על יד המיטה, כך ציווה האדון, יניחו בגדי כומר. ועוד ציווה האדון למשרתים, שכאשר יקיץ השיכור, ישאלו אותו מיד: “אדוני הכומר, מה תרצה?”
לאחר זמן הֵקיץ העני משכרותו, והמשרתים עשו כאשר נצטוו ושאלו: “מה תרצה, אדוני הכומר?” והשיכור התפלא עד מאוד, מה זאת? הלוא יודע הוא שאינו אלא איש עני ובזוי, אולם הנה הוא שוכב בחדר יפה, וכולם קוראים לו “אדוני הכומר”, וגם בגדי כמרים מונחים על ידו!
כעת נכנס ספק בלבו של העני, שמא זה שהוא זוכר את עצמו כעני עלוב אינו אלא חלום, ובאמת הריהו כומר. ואולי להפך, המשיך הספק וניקר, אולי אמת שהוא עני מבוזה, ואילו עתה אין זה אלא חלום.
לבסוף מצא העני כיצד לברר את הספק: עליו לנסות ולקרוא בספרי הכמרים. אם יעלה הדבר בידו, ויוכל להבין את הכתוב, הרי שהוא באמת כומר, וזיכרון ימי עוניו אינו אלא חלום. אולם אם לא יצליח להבין בספרים דבר, הרי אינו כומר כלל, ועכשיו אין זה אלא חלום.
לקח העני ספרי כמרים ופתחם, ומובן שלא הבין בהם דבר וחצי דבר. אף על פי כן חזר הספק וניקר בלבו, הלוא בכל זאת עומדים סביבו בני אדם וקוראים לו “כומר”. לבסוף החליט האיש שאכן הוא כומר, והעובדה שאינו מבין דבר בספרים של הכמרים אין בכך כלום, כי מן הסתם כך הדבר תמיד, וכל הכמרים אינם מבינים דבר וחצי דבר בספריהם…
“זהו העונש הנורא,” הסביר ר’ בונים. “תחילה אדם שאחרים מכנים אותו ‘רבי’ זוכר היטב כי אינו כזה. אולם אט אט נכנס הספק בלבו, שמא אמנם רבי הוא. אדם כזה בוחן את עצמו בלימוד רזי התורה ומיד רואה שאינו מבין בהם כלל. אף על פי כן חוזר הספק ונכנס ללבו – שהרי העומדים סביבו ממשיכים וקוראים לו ‘רבי’. לבסוף מתיישב אדם זה בדעתו וחושב: ‘אם כך, נראה שכך הדבר אצל כל שאר הרבנים והצדיקים, ואין אף צדיק אחד בארץ שמבין דבר בחכמת הנסתר.’”
נספח 3:
מתוך ספר הכוזרי לר’ יהודה הלוי –
– אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן, תְּתָאֵר לִי מַעֲשֵי הֶחָסִיד שֶבָּכֶם הַיּוֹם.
– אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא הַדּוֹאֵג לִמְדִינָתוֹ, מְחַלֵּק וּמְשַעֵר לְכֹל אֲנָשֶיהָ פַּרְנָסָתָם וְכֹל צָרְכֵיהֶם, וְנוֹהֵג בָּהֶם בְּצֶדֶק, אֵינוֹ עוֹשֵק אֶחָד מֵהֶם, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ יוֹתֵר מֵחֻקּוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְכָך יִמְצָאֵם בְּעֵת הִצְטָרְכוֹ אֲלֵיהֶם נִשְמָעִים לוֹ, מְמַהֲרִים לַעֲנוֹת לִקְרִיאָתוֹ, מְצַוֶּה אוֹתָם וְעוֹשִים מִצְוָתוֹ, מַזְהִירָם וְנִזְהָרִים.
– אָמַר הַכּוּזָרִי: עַל חָסִיד שְאַלְתִּיךָ, לֹא עַל מוֹשֵל.
– אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶהוּא מוֹשֵל, נִשְמָעִים לוֹ חוּשָיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִיִּים וְהַגּוּפָנִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַמְּדִינִית, כְּמוֹ שֶנֶּאֱמַר: “וּמשֵל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר”. וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶר הוּא נוֹהֵג בְּגוּפוֹ וְנַפְשוֹ, וּמַכְנִיעַ הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוָנִיִּים וּמוֹנֵעַ אוֹתָם מִן הַהֶפְקֵרוּת, אַחֲרֵי שֶהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם וּמְמַלֵּא לָהֶם חֶסְרוֹנָם בַּמַּאֲכָל הַמְאֻזָּן וּבַמַּשְקֶה הַמְאֻזָּן, וּבָרְחִיצָה וְאֶמְצָעֶיהָ הַמְאֻזָּנִים גַּם כֵּן, וּמַכְנִיעַ גַּם אֵת הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִיִּים הַמְּבַקְשִים לְנַצֵּחַ, אַחֲרֵי שֶהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצּוּחַ הַמּוֹעִיל בְּוִכּוּחֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת, וְהַגְּעָרָה בָּאֲנָשִים הָרָעִים. וְנוֹתֵן לַחוּשִים חֶלְקָם בְּמַה שֶּיָּבִיא לוֹ תּוֹעֶלֶת, וּמִשְתַּמֵּש בַּיָּדַיִם וּבָרַגְלַיִם וּבַלָּשוֹן בַּדָּבָר הַהֶכְרֵחִי וּבַבְּחִירָה הַיּוֹתֵר מוֹעִילָה, וְכָך הַשְּמִיעָה וְהָרְאִיָּה, וְהַחוּש הַמְּשֻתָּף בָּא בְּעִקְבוֹת שְתֵיהֶן. וְאַחַר כֵּן הַדִּמְיוֹן וְהַהַשְעָרָה וְהַמַּחְשָבָה וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן כֹּחַ הָרָצוֹן הַמִּשְתַּמֵּש בְּכֹל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַמְּשִים וּמְשָרְתִים לִבְחִירַת הַשֵּכֶל. וְאֵינוֹ מַנִּיחַ אֶחָד מֵאֵלֶּה הָאֵיבָרִים וְהַכֹּחוֹת לִפְרֹץ בְּמַה שֶּמְּיַחֵד אוֹתוֹ לְבַדּוֹ וִיקַפֵּחַ הַנּוֹתָרִים. החסיד – המושל בצדק בכוחותיו.