מטרות הפעולה

 מהלך הפעולה

…

שלב א'-

נתלה על הקירות בכל החדר כתבות ומאמרים בנושאים של צדק חברתי (נספח מס' 1). מומלץ להגדיל אותן, כדי שיהיה נוח ומזמין לקרוא. ליד כל כתבה נתלה דף ובראשו נכתוב שאלה המקשרת את הנושא לחיים שלנו (השאלה מופיעה גם היא בנספח). ליד השאלה נתלה עט או טוש עם חוט, שיוכלו להגיב. נבקש מהחניכים להסתובב בחדר, לקרוא מעט ולענות על השאלות על הדף התלוי. (כדאי שאלו יהיו דפי A3, כדי שיהיה מספיק מקום לענות). בין כתבה לכתבה אפשר לתלות את התמונות המצורפות. ברקע אפשר לשים שירים הקשורים לעשייה או אי עשייה, כדי להכניס לאווירה (כגון: אני ואתה נשנה את העולם, מה עשית היום, יושב על הגדר, יהיה מה שיהיה- אני עוד אשנה…). תוכלו להחליט להוריד כתבות או להוסיף, בהתאם לגרעין שלכם.

שלב ב'- 

נבקש מכל חניך להתיישב ליד הכתבה שהכי הפריעה לו, כך תיווצרנה קבוצות קטנות (ישנם נושאים דומים בכתבות, אפשר לחבר קבוצות קטנות יחד בהתאם לנושא). על כל קבוצה להכין הסבר לתקשורת שישכנע את הממשלה ואת החברה בישראל מדוע יש לעזור דווקא להם. הקבוצות יקבלו ציוד שיסייע להן לשם כך: בריסטולים, טושים וכו'.

לאחר שיתחילו לעבוד בקבוצות, נפריע להם בעבודתם- כל קבוצה תקבל הגבלה מסוימת שתקשה עליהם.

קבוצה א'- ניקח להם את הבריסטולים והטושים, כי נגמר להם הכסף.

קבוצה ב'- נבקש מהם כל כמה שניות לעבור ממקום למקום.

קבוצה ג'- נאסור עליהם לקום ממקומם בכלל.

קבוצה ד'- נאסור עליהם לדבר בכלל, רק בשפת הסימנים.

קבוצה ה'- נפזר אותם בקצוות החדר, אסור להם לתכנן יחד מה להגיד, בשום צורה שהיא.

וכן הלאה…

לבסוף, לאחר שעמלו רבות, ניקח לחניכים את כל מה שהכינו, ולא ניתן להם להציג את הדברים (אל דאגה, בסוף הפעולה אפשר לתת להם זמן לכך..).

שלב ג'-

לאחר שהחניכים יתעצבנו ויהיו מתוסכלים על כל העמל שלהם, עם הקשיים שהערמנו עליהם בדרך, נשאל אותם: מה אכפת לכם, הרי זה לא באמת משפיע על שום דבר?! איך הרגשתם כשכל עבודתכם ירדה לטימיון?

נבין שבכל הנוגע לקבוצות חלשות בחברה, או קבוצות שפגעו בהן, לא תמיד יש להן את הכח לזעוק. הקול שלהן פעמים רבות לא נשמע. מעבר למקרים איתם נפגשנו (בכתבות שעל הקירות), ישנן עוד פערים חברתיים רבים נוספים וכן עוולות שקולן לא נשמע. אלו הן רק דוגמאות למצב חברתי קלוקל, כאשר קולם של האנשים לא תמיד יכול להישמע בציבור בצורה הראויה להם באמת. אנו רואים שחוסר שיוויון ההזדמנויות הזה נמצא סביבנו כל הזמן.

שלב ד'-

נראה לחניכים סרטון המביע חוסר צדק חברתי. למשל (בחרו אחד או שניים מביניהם):

מתוך 'קצרים'- לא אכלתי שבוע- https://www.youtube.com/watch?v=YS5AqdodExk

ניצולי שואה רעבים בישראל https://www.youtube.com/watch?v=XTJRHuPE7eA

תשדיר נגישות לנכים- גורי אלפי https://www.youtube.com/watch?v=oES2MmThAp4

מי הם עובדי הקבלן? https://www.youtube.com/watch?v=-zIxbrOwJRQ

נשאל את החניכים: מה לדעתכם האנשים האלו מרגישים?

האם יש לנו אחריות לכך? אנחנו הרי לא נמצאים בממשלה או בעמדת מקבלי החלטות…

כל הכתבות שתלויות על הקירות ואף הסרטונים שראינו- נמצאים לנו מתחת לאף, ועדיין לא עבדנו על מנת לשנות אותם. האם עלינו להתערב בדברים אלה, או להישאר בצדקה או בחסד מקומיים לעני שאנו רואים ברחוב, או לקשישה שרוצה לעבור את הכביש? מה תפקידנו כגרעין, כתנועת נוער?

שלב ה'-

נחלק לחניכים את השיר "שיר האביונים" ונשמיע אותו (השיר גם מצורף כקובץ. המילים נמצאות בנספח מס' 2). https://www.youtube.com/watch?v=ZFjHkwfRAIE

נבקש מכל חניך לבחור שורה אחת מתוך השיר שהכי דיברה אליו, נגעה בו ולהסביר מדוע.

נשאל את החניכים: כיצד באמת אפשר לצאת מתוך מה שהורגלנו 'לא לשמוע, לא לראות'? מי באמת 'ישיר את שיר האביונים'- ולא רק האביונים בכסף, אלא כל מי שלא נעשה כלפיו מספיק צדק?

האם אנחנו בוחרים להתבונן בעוולות האלה, לשים לב אליהן? האם אנחנו משמיעים את הקול שלהם? האם אנו פועלים מספיק לטובתם ולמענם, לא מתוך רחמים, אלא מתוך הכרה בזכויותיהם ומתוך רצון לכונן חברה צודקת וערכית?

ואולי באמת- השיר הזה מיסודו לא נכון (לכאורה..)- אולי כל אחד אחראי למקום שבו הוא נמצא. שהרי גם המיליונר- הרוויח את הכל באמצעות עמלו והשקעתו. לא כל הדברים הגיעו לו עם כפית לפה. התורה אינה נגד מעמדות, הגיוני שיהיו עשירים ועניים, אז מה הבעיה בכך? ניתן להם מעט צדקה, וזהו, עשינו את שלנו. מה הבעיה בכך?

נסביר לחניכים שאיננו מצפים לשוויון בין האנשים, אלא לשוויון הזדמנויות. אנו רוצים שגם מי שנמצא בעמדת פתיחה נמוכה וקשה יותר מאשר זה העשיר- עדיין יוכל לדאוג לעצמו לחיים תקינים ונורמליים, להגשים חלומותיו. תפקיד החברה הוא לסייע ולתת לו כלים לכך. אבל כיצד?? זאת ננסה לברר במערך הקרוב.

 סיכום הפעולה

…

במהלך הפעולה ראינו דברים רבים שחסרים בחברה שלנו, ולצערנו יש עוד רבים. קולם של החלשים לרוב אינו נשמע, ולא תמיד יש מי שיזעק מספיק את זעקתם וישנה את המציאות. כתנועת נוער- אנחנו מבקשים לשנות את המציאות החברתית כולה, ולא רק מקבץ של חסדים (על אף שגם הם חשובים כשלעצמם…). אנחנו רוצים לעורר מודעות, לחולל שינוי חברתי- והשינוי הזה מתחיל בנו. האם אנו שמים לב לחוסר הצדק מסביבנו? האם אנחנו פוקחים עיניים, מסתכלים על מה שחסר במציאות החברתית, ולא רק מה שנוגע לנוחות ולטוב שלנו? אם אנחנו באמת נתחיל לשים לב ולבעור על כך, ומצד שני נאמין ביכולתנו לשנות- השמים הם הגבול… לסיום אפשר לקרוא את הקטע "אל חברה פקוחת עיניים" (נספח מס' 3).

 נספחים

…

נספח מס' 1- בקובץ נפרד.

נספח מס' 2-

שיר האביונים
החצר האחורית
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: תומר יוסף

ומי ישיר את שיר האביונים
את שיר הנטושים בצד הדרך
שגם להם יש שם ויש פנים
ולא רק גב לתת בעבודת הפרך

את שיר המשתכרים אל צרור נקוב
כבויי המבטים שחוחי השכם
את שיר הדל והמושפל והעזוב
שבבתי תמחוי בוצעים את פת הלחם

ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

כי מי ישיר את שיר האבודים
בלויי בגדים ויחפי רגליים
הנודדים ברחובות כמנודים
ומי ישיר את שיר חסרי הבית

את שיר הקבצנים פושטי היד
אל חלונות המכונית בצומת
והנהג עיניו חומקות מן המבט
אל הבטחה גדולה בשלט של פרסומת

ומי ישא קולו לומר כי רע מאד
מתי למדנו לא לשמוע לא לראות
ולעבור בצעד קל על המראות

נספח מס' 3-

אל החברה פקוחת העיניים

השבוע נפלו 115 קאסמים על שדרות. התקפת טילים מסיבית על עיר בישראל, ילדים חיים בפחד, רחובות ריקים למחצה, שבוע שגרתי סה"כ בעיר הספר מנותקת המציאות של מדינתנו הקטנה.  קאסמים קאסמים כמו טפטוף טורדני המנסה להעיר את כולנו. 115 הזדמנויות מצוינות לדבר על התסמונת הנפוצה ביותר של החברה הישראלית  בשנות ה 2000, תסמונת ה"תזמורת הטובעת"

החברה הישראלית ותסמונת "התזמורת הטובעת"

אחת מהסצנות המדהימות והזכורות בסרט "טיטאניק", היא סצנת התזמורת הטובעת. הסצנה מתרחשת לקראת סוף הסרט כאשר המים כבר מציפים את הספינה עמוסת הנוסעים וגורלם של רבים מהאנשים על הספינה כבר נחרץ. המוני הנוסעים רצים בפאניקה לכל עבר ומנסים להציל את חייהם בכל מחיר. אנשים דוחפים, צורחים, נאבקים בכל כוחם בכדי לעלות על אחת מאותם ספינות הצלה בודדות שיצילו את חייהם, או כדי לתפוס מקום בטוח יחסית בספינה לפני שקיעתה למי האוקיינוס הקפואים. בתוך כל הבלאגן האנושי הזה עומדת להקת הספינה ומנגנת, לאורך כל הסצנה הנגנים שלה שקועים במין טראנס עמוק ורגוע, מנותקים לחלוטין מהקורה סביבם ומגורלם המתקרב. הבמאי בסצנה טרח להדגיש לנו את הבריחה המודעת של הנגנים מהמציאות, עצימת העיניים המכוונת שלהם, חוסר הרצון להשלים עם המציאות הקטסטרופלית מסביב והניסיון לדבוק במוכר ובנעים, למרות שלכולנו ברור שעוד שעות מעטות כולם יהיו בין המתים.

הסצנה הזאת מרתקת בגלל היכולת שלה להפגיש אותנו עם הצורך האנושי של כולנו לברוח. האסקפיזם המערבי הפך להיות אחד מסממניה המרכזיים של החברה שלנו, לברוח מהצרות, מהמצב, מהחדשות כל שעה עגולה, לברוח כדי לשרוד, כדי להיות שפויים יותר. כי לאף אחד אין כח לכל המציאות הזאת מסביב. לברוח כי למה לא? למה באמת להתעסק עם כל העצב הזה, כשאפשר פשוט ללכת לקניון לאיזה סרט טוב, ולקנות בגדים. למי זה עוזר שאכפת לי מהעניים, ומהבעיה הדמוגרפית, ומהפערים החברתיים, למי? מה עוזר לילדה משדרות אם אני אחשוב עליה או לא? מול מצב ביטחוני וחברתי כל כך מייאש אולי פשוט עדיף לכולנו לשקוע בתרדמת ה"תזמורת הטובעת", להעביר את החיים באיזי עד שפצצת האטום תרים את כולנו באוויר המחניק הזה.

אז באמת למה לא?

המסע אל "תל אביב שממול" או "החיים בסרט"

ארכדי דוכין היטיב לבטא את הצורך שלנו לברוח בשיר חדש שלו שיצא לרדיו בשבועות האחרונים, "תל אביב שממול"-

יש מדינת מתקוממים שם חובשים את הפצעים
ויש תל אביב חוגגת, חיים, אוכלים ושותים

לא, אל תספרי לי על ילדה
שאבדה את עינה
זה רק עושה לי רע, רע, רע
רק עושה לי רע

המציאות הזאת בה עניים פקוחות גורמות לאדם "להרגיש רע" מובילה את דוכין אל השורה האחרונה בשיר ואל שיאו במילים "בוא נחיה את תל אביב שממול, אחרינו המבול". דוכין מדגיש את הבחירה של האדם הישראלי לחיות "ממול" החיים האמתיים, לא להיות מעורב רגשית, לדעת – כן, לשמוע חדשות- למה לא?, אבל לא מעבר לזה. לחיות את החיים כמו דרך מסך קולנוע מנותק, "לחיות בסרט". לבכות כשצריך, לצחוק כשאפשר, אבל בסוף ה 90 דקות, לקום וללכת.

היום בו הפסקנו להרגיש

אז למה לא?

כי היום בו הפסקנו להרגיש הוא גם היום בו הפסקנו לחיות באמת. בתוך כל המערבולת התקשורתית הזאת, ים הגירויים, הקניונים, הסרטים, הפסטיגלים וה"כוכב נולדים", שכחו לספר לנו ממי אנחנו בעצם בורחים. שכחו לספר לנו שאנחנו הקורבנות הראשונים למפגן האטימות ועצימת העניים הציבורית הזאת, שמרוב שאתה מחנך את עצמך לסגור את עצמך לכאבו של הזולת, אתה פתאום מגלה שגם בשמחתו אתה מתקשה לשמוח.

כי כבר קצת שכחנו אהבה מה היא, כבר שכחנו מה זאת חמלה. פעם ילדה רעבה בטלוויזיה הייתה מרעידה את אמות הסיפים, היום כבר מדברים על אחד מתוך שלושה ילדים מתחת לקו העוני. אחד מתוך שלושה, והרחובות ריקים. על ילדה רעבה כבר לא יוצאים לרחובות במדינת האקספיזם, בתל אביב ש"ממול". למה לצאת? הרי זה רק "עושה לנו רע" אומר דוכין. עושה לנו רע, הילדה הרעבה.

כי בתוך כל הצחוקים החלולים והמדושנים של עוד מסיבת סלבריטאים נוצצת, טמון יאוש תהומי, יאושם של נגני התזמורת הטובעת, חברה שלמה שמודחקת ואטומה כל כך, שכבר איבדה את היכולת להילחם על נפשה, חסרת תקווה כל כך שהיא חוגגת את עצמה לדעת. אכול ושתה כי מחר נמות.

אל חברה פקוחת עיניים

ציווי יהודי כל כך קשה לביצוע מבקש מהאדם- "מבשרך לא תתעלם". למרות שזה כל כך קל, כל כך מפתה להתעלם, כל כך פשוט ומתבקש פשוט לעצום עיניים, להאשים את הממשלה ואת כל העולם ולהטביע את עצמנו בתוך כל ההזיה התרבותית הזאת.

לא תתעלם, כי האדם השני הוא כמו בשרך ממש, "מבשרך לא תתעלם". וכשאתה מסיט מבט, גם לעצמך, ולכל מה שאתה אמור להיות, אתה מפנה עורף.

היהדות תובעת מהאדם לחיות באמת, להיות מעורב בחיים ולהגיב אליהם. לחיות עם עיניים פקוחות לרווחה, עיניים מרגישות שמסרבות לברוח אל תל אביב "שממול".