בתאריך ז’ באב תשס”ו, 1.8.2006 נפל בכפר עייתא א-שעב שבדרום לבנון סגן אילן גבאי הי”ד. אילן גדל בקריית טבעון, ולאחר סיום התיכון התגייס לגדוד 101 שבחטיבת הצנחנים למרות בעיית אסטמה קשה. לאחר כשנתיים, בניגוד לרצונו, אילן שובץ כמפקד מחלקת בני ישיבות (הסדרניקים). החיבור בין אילן לבין חייליו היה יוצא דופן, ותחת פיקוד והמחלקה זכתה להישגים מרשימים.

מצפה אילן הוקם לזכרו של אילן על ידי חייליו, ובסיוע משפחתו.

לאחר מלחמת לבנון השניה שבו חייליו של אילן לישיבות מהן באו וביניהן לישיבת אלון מורה.

לזכרו של אילן הי”ד הקימו חברי המחלקה בסיוע משפחת גבאי, על רכס הר כביר שמעל עמק תרצה, מצפה מרהיב הצופה מהרי הגלעד דרך החרמון (בימי ראות טובה), הר תבור, הרי נצרת וכרמיאל ועד להר הכרמל שבמערב.

.

המכתב של אילן

בסוף מסלול ההכשרה, כתב אילן לחייליו מכתב בספר סוף המסלול. לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שחל בשנת תש”ע, פורסמה כתבה לזכרו של אילן באתר מים, בשם “המכתב של אילן” המשלבת קטעים מהמכתב בשילוב דברים על אילן מפי חיילי המחלקה.

.

אנו מפרסמים כאן את הכתבה במלואה:

.

צום גדליה, מנחה, בס”ד, קריאת שמע, מנין, ניפוי קמח אפשר עם גופיה?, ט’ באב, עשרת ימי תשובה, ספר תורה – חובה בשטח רק שלא יפול, גושניקים, הלל בחגים, בשרי – 6 או 3 (אין לנו הולנדים…), כשר גלאט, שחרית, לוף חלק, שמירת נגיעה, עירוב, חס וחלילה, מכינה – שכונה, ריאות מנוקבות, רק לא רפורמים, פינוי, צום י’ בטבת, גירוש, ערבית, גוש קטיף, טבילה לפני שבת, אסור למחוק פסוקים מהקיר, גוי של שבת, קריאת מגילה, עיר האבות, שבע ברכות, צום י”ז בתמוז, חול המועד, גמרא, קריאה בתורה, המערה, הכותל הקטן, אלון מורה – ראש קשה, נכתב ביום חול, בעזרת ה’ – מה הקשר שלי לכל זה????

מחלקה 1, 11 חודשים חפרתם לי ולא הגבתי. עכשיו הגיע תורי.

.
כך נפתח מכתבו של סגן אילן גבאי ז”ל לחייליו ממחלקת הביינ”שים בסוף מסלול. המכתב, שחלקים ממנו יובאו לאורך הכתבה מספר את הסיפור אולי הכי טוב. “את המכתב הזה”, אומר הרב אליקים לבנון, רב היישוב וראש הישיבה באלון מורה שתלמידיו היו חייליו של גבאי, “ראוי ללמד מחנכים ומדריכים ואף להשתמש בו לטובת פעולות הדרכה ושיעורי מחנך”. מפגשים כאלו, של דתיים וחילוניים מתרחשים מדי יום. אך תמיד ישנה התחושה ששם, באוהלים המאובקים, בדרכים הבוציות, וכשבאוויר נישא ריח הזיעה ושמן הנשקים – מתגבשת לה רעות שכזו, שזר לא יבין. בהתחלה, כמו בכל סיפור טוב, גבאי לא רצה את התיק שהמג”ד הפיל עליו. לימים אף התוודה בכך במכתב שכתב לחייליו:

.
“אני אתחיל בוידוי קטן כשהודיעו לי שאני מקבל בינ”שים, התאכזבתי. מה הקשר שלי בכלל לדת (במילים יפות…). מחלקה שלמה של דתיים??? אני לא יכול לצחוק איתם, לדבר איתם על בנות, על ספורט, אסור לקלל, צריך להיזהר בכל מילה שיוצאת מהפה. רק תורה יש להם בראש. אז בסדר, עם כל נושא החוש הומור אני אסתדר – אני צוחק לעיתים רחוקות. אבל עדיין, איך אני אצליח להתחבר אליהם בכלל? גם ככה אני לא הבן אדם הכי חברותי בעולם… ועוד עם כל הפינוי (“גירוש”) הזה על הראש… ממש דיכאון. וכך זה התחיל. קבוצה של 30 חיילים, חלקם יותר מבוגרים ממני, כולם בגיל של המכ”ים שלהם לפחות, לא מגולחים כי הם בתקופה שבין י”ז לתמוז לט’ באב (מי לא יודע את זה???), מתנהגים כאילו הם יחד כבר שנה למרות שהם התגייסו לפני שבוע, לא מפסיקים לדבר. מה עושים איתם??? למה הם תמיד שמחים??? למה הם לא מפסיקים לשאול שאלות??? ומה יש לחפש כל היום בבית הכנסת??? סוג של הלם תרבות. זה מה שהרגשתי בהתחלה. אבל הלם כל כך חיובי, שנשאר לי רק להגיד תודה”.

.
דווקא בשל אופיו הצנוע והשקט החליט המג”ד כי יוכל להתמודד עם מחלקת ביני”שים בוגרת, חכמה ודעתנית. מחזור הגיוס היה יוני 2005. אב תשס”ה. קיץ נפיץ ומלא קשיים לכל אחד, ובמיוחד לכאלו שרבים מבני משפחתם וחבריהם גרים בגוש קטיף. גבאי קיבל על עצמו את המשימה ברצינות האופיינית לו. הוא נולד בקרית טבעון בשנת תשד”מ למשפחה ישראלית ושורשית. האבא, אהרון, לוחם בסיירת מטכ”ל שהשתתף במבצע ‘אביב נעורים’ והאם בתיה עברו מקיבוץ יפעת ולהם ארבעה ילדים שעל פי שמותיהם אפשר ללמוד על חיבורם לארץ: אלון, אלה, אילן, אייל. בגיל צעיר נאבק אילן במחלת האסטמה אך למרות זאת התגבר עליה ובהגיעו לגיל גיוס היה לו ברור שהוא הולך הכי רחוק שאפשר. בסיום קורס הקצינים הוא מקבל את מחלקת הביני”שים של גדוד 101 ושם מתחיל סיפור האהבה. עוד לפני זה, העיד המ”פ שלו, שבמהלך החופשה ה”רגילה” לפני תחילת התפקיד כמ”מ, הלך לרבנים, שאל קרא ולמד כדי שיוכל להתכונן כראוי לחיילים שלו. בשיחת המ”מ הראשונה שלהם קרא את מכתבו של יוני נתניהו מהטירונות ואמר להם שמעכשיו יקראו את מכתביו של יוני על פי התקדמותם במסלול הצבאי. איתמר גוטליב, אחד מחייליו של גבאי, מספר: “בהתחלה, כשהיינו בטירונות היה באופן טבעי דיסטאנס מאוד גדול. כשהתחלנו בפעילות מבצעית התחלנו יותר להתרשם מהאישיות המיוחדת שלו. היופי הוא שאצל מפקדים אחרים אתה רואה לאט לאט מה אמיתי ומה לא, אבל אילן, לאורך כל הדרך, נשאר אותו אדם ערכי שפגשנו בימים הראשונים בטירונות. תמיד מסור, דבק במטרה, בערכיות. פשוט נדיר. פעם אחת כשהיינו בחברון אסרו עלינו ביקורי הורים כדי לא לגרום לאיפה ואיפה בין החיילים. יום אחד ההורים של אילן החליטו לבוא לבקר. הוא פשוט לא נתן להם להיכנס למוצב. בסוף המ”פ ממש בכוח הכניס אותם למשרד שלו לכמה דקות. וזה לא היה כי לא נעים לו אלא הוא באמת לא רצה שהם יהיו שם כי ככה קבעו”. כל חייל בצבא שמע לפחות פעם אחת ממפקדיו את המשפט “אני אבא שלך ואני אמא שלך ואני הכל בשבילך…”. גבאי מסתבר, ידע לחלק נכון בין הדרישות המקצועיות שדרש מחייליו לבין הדאגה לצורכיהם. דוידי בן ציון: “קובי (המ”פ) עמד והקריא לנו את פקודת היום של הרמטכ”ל על תוכנית ההינתקות שיוצאת לדרך. לרבים מאתנו יש משפחות או חברים בגוש קטיף וחלקנו התחיל לבכות. הרגשתי יד על הכתף. אילן שואל אותי “מה העניינים דוידי?” הייתי בסערת רגשות עזה ופרצתי בבכי. אילן הזמין אותי לשוחח עמו, ועל אף המבוכה שבה היינו שנינו שרויים; אני, הטירון, בגלל המצב שנקלעתי אליו, והמפקד, מדבר עמי בגובה עיניים, על היותו עד לסערת הרגשות שלי. סיפרתי לו על אבי שנמצא בגוש ועל משפחתי, הוא לא עצר אותי, הקשיב בשקט. משום מה הייתה הרגשתי שהוא מזדהה עם כאבי. אילן הודיע לי שאני יוצא בשבת להיות עם משפחתי. לא ביקשתי זאת ממנו, היה זה הוא בתבונתו ואנושיותו שהחליט שזה הדבר הנכון לעשות”.

.
“תודה על עולם שלם שנחשפתי אליו- עולם של טוב לב, של עזרה לזולת, של חברות הדדית שמתבטאת בהתנדבות אינסופית לכל דבר, בערכים מדהימים, ביושר, באמון עיוור. למדתי מכם כל כך הרבה בשנה האחרונה. אני מקווה שאצליח לקחת איתי אפילו רק חלק קטן מזה הלאה. זה כל כך כיף שיש לך חיילים שזה נראה להם מובן מאליו להרים את הזבל שעל הרצפה. שכשצריך מתנדב לסגור שבת או רגילה, הם לא רבים ביניהם מי יצא, אלא מי ישאר. שכשאני מדבר עם מישהו, אני יודע בוודאות שהבן אדם שמולי מדבר מהלב, אומר לי באמת את מה שהוא חושב, ולא מנפיץ לי משהו”.

.
אילן גבאי למד מחייליו מושגים רבים שלא הכיר קודם. חייליו מעידים שבמהלך הפעילות המבצעית בחברון או בשומרון היו להם שיחות ארוכות לתוך הלילה על צניעות, שמירת נגיעה, שבת, הלכות, אמונה ועוד. אילן שבא מבית חילוני ורחוק ממצוות גילה עולם חדש. כשהיו בשטח ביום של רגיעה למשל, ואילן ניסה ללמד אותם לאפות פיתות הם עצרו הכל כי לא הייתה ‘נפה’. הם ניסו כל מיני פתרונות אחרים ומאולתרים אבל לא הצליחו. הוא היה ממש מאוכזב אבל קיבל עליו את הדין…

.
דוד בלוך, חייל במחלקה מספר: “בתחילת השירות הסברנו לו מה מותר לפני עלות השחר וממתי צריך קודם כל להתפלל. הבאנו לו לוח שנה ולפי זה הוא ניהל את הלו”ז של המחלקה, אחרי שלמד מה זה זמן קריאת שמע, ועד מתי מותר להתפלל”.
בן ציון: “פעם אחת בחנוכה הוא תרגל אותנו שוב ושוב מבלי לוותר. כשהתחילה שקיעה אמרנו לו שצריך להדליק נרות חנוכה. הוא שחרר אותנו אבל הזהיר שלא נתחיל בלעדיו. אחרי שתי דקות הוא מופיע עם כומתה על הראש. הדלקתי נרות ושרתי את כל ‘מעוז צור’ עם כל הבתים גם הלא מוכרים… הוא עמד כמעט בדום מתוח לאורך כל השירה, כנראה קצת בהלם שהשיר יותר ארוך ממה שהוא זוכר, ומיד כשסיימתי הוא אומר: ‘כל הכבוד. ממשיכים בתרגול…'”.
למרות ואולי בגלל הדרישות הגבוהות והערכים שיישם בפועל, חייליו גם למדו רבות ממנו. בספר המחזור כתבו לו: “גם ל”בולי עץ” כמונו הצלחת להראות שיש עוד כמה דברים חשובים וערכיים שלא ממש הצלחנו להפנימם קודם דרך הלימוד התיאורטי בלבד. מקורות פנימיים גם היו מספרים לנו שאתה המ”מ הכי משקיען שהיה. איך אומרים? “האחרון שמכבה את האור בסגל”.

.

עד היום מדברים עליו החיילים במושגים של ”מפקד נדיר”.

.
גוטליב: מידה שלמדנו ממנו היא ‘אמור מעט ועשה הרבה’. הוא דרש מאיתנו יותר ממחלקות אחרות, מה שהוכיח את עצמו כי בסוף לקחנו מחלקה מצטיינת של הבא”ח. הוא היה נדיר כי באמת היינו חיילים חפרנים. בשיחות היינו שואלים שאלות והוא בסבלנות היה עונה ובודק כל דבר. הדבר הבאמת נדיר היה שהוא ידע גם להגיד ‘לא יודע אני אבדוק’ או ‘במקרה הזה טעיתי’ שמי שהיה בצבא יודע עד כמה זה לא שכיח”.
היכולת להודות בטעות הייתה אחת מהתכונות שהובילו לאמון המלא שרחשו לו.

בן ציון: ” פעם אחת היינו אמורים לעשות מסע של 14 ק”מ, ואני אומר ‘אמורים’ כי בסופו של דבר אילן התבלבל בניווט והגענו ל-18 ק”מ. כשהוא ראה שטעה, פתח מפות והוביל אותנו 4 ק”מ ‘מיותרים’. כשהגענו בסוף לבסיס הוא העמיד אותנו בחי”ת ואמר: עכשיו אתם רואים, גם קצין יכול לטעות”.
ב ז’ אב תשס”ו, במהלך מלחמת לבנון, נכנס אילן כמ”מ פטרול בראש גדוד 101 לכפר הלבנוני עייתא א-שעב, מחבלי חיזבאללה שזיהו את הבית בו שהה אילן ירו טיל נגד טנקים שחדר לתוך הבית והרג את אילן. יחד איתו נהרג סמ”ר יהונתן איינהורן מהמושב גימזו שתיפקד כקשר מ”מ של אילן.
לאחר נפילתו הקימו חייליו של אילן מצפה לזכרו באלון מורה, על רכס הר כביר, בסמוך לישיבת ההסדר בה לומדים חלק מחייליו. “מצפה אילן” צופה לעבר הרי גלעד ובקעת הירדן שבמזרח, הרי נצרת והכרמל במערב, ובתווך הר תבור. בימי ראות מיוחדת ניתן לראות גם את החרמון.
המצפה שהוקם בסיוע ניכר של הוריו של אילן, הפך עם הזמן לנקודת מפגש ייחודית בין דתיים לחילוניים ממש כפי שהיה בין אילן לחייליו בשירותם המשותף. הוריו מגיעים מידי חודש בחודשו מקרית טבעון הרחוקה ולעיתים אף מביאים עימם את חבריהם למפגשי רעים עם חייליו של אילן. מפגשים על כוס קפה ועוגה שהופכים את על המחלוקות להרבה יותר ‘רגועות’.

דוידי: “פעם אחת, כשבחוץ משתוללת סערה, אני מגיע לישיבה ורואה את האוטו של המשפחה של אילן. התקרבתי למצפה וראיתי אותם. שאלתי אותם מה הם עושים פה במזג אוויר כזה הם ענו: רצינו לראות את המצפה בגשם”. אפשר לראות פה זוגות שמטיילים, חברותות שלומדות יחד או סתם בחור שמבקש להתבודד ולשקוע במחשבות”.
באחד הימים הגיעו שלושה מחבריו של אילן למצפה וקיבלו מדוידי הסבר על הנוף. הם העלו חשש כיצד יידעו אחרים על מה שרואים מהמצפה אם דוידי או חבריו לא יהיו באותו זמן. הם יזמו הקמה של לוח מתכת עם תמונה פנורמית לנוף ועליה תיאור הנצפה.

בן ציון: “אפילו הכיתוב על הלוח המתכת מסמן בעיני את דמותו של אילן. בהתחלה הם כתבו: “לזכר אילן גבאי בן קריית טבעון ואת יום הולדתו ונפילתו בתאריך לועזי. אח”כ הם חיפשו בגוגל פסוק שמתאים עם המילה ‘אילן’. כשהם פנו אלי הצעתי להם לצטט מברכת האילנות וכך היה. הם הוסיפו “ברוך שברא בריות טובות ואילנות טובים להנות בהם בני אדם”.
“אילן”, אומר דוידי, “היה בדיוק באמצע בין התאריך הלועזי לציטוט מהמקורות”.