איתור סניפים וכפרי בוגרים
כמה גמ”חים יש בארץ? כאשר יש שמחה לשכנים או מוות לא עלינו איך זה שכולם שוכחים מהכל ובאים לעזור בשמחה? כמה אנשים מבקרים בבתי חולים ומחלקים סוכריות, בלונים לחולים לנו תפקיד חשוב!!!
כן זה טבעי אצלנו ולא סתם יש אז קדימה לפעולה…
נניח ברחבת החדר כרטיסיות, על כל כרטיס כתוב מעשה של גמילות חסדים ועזרה לזולת על החניכים לסדר את הכרטיסיות לפי סדר חשיבותם:
לאחר שהחניכים סידרו את הכרטיסיות, נעלה לדיון את הנקודות הבאות:
בשלב זה של הפעולה יש שתי אפשרויות. אפשרות למדריכים המשקיענים יותר ואפשרות למדריכים המשקיענים פחות. כמובן שאנחנו ממליצים על האפשרות המושקעת אבל הכדור בידיים שלכם…!
אפשרות מס’ 1 – חפש את המטמון
ניתן לחניכים פתק בכתב סתרים או בכתב רגיל. על החניכים ללכת למקום הכתוב בפתק.
במקום אליו הגיעו החניכים מוחבא כרטיס / פתק ( נספח 1 ). על החניכים להחליט איך היו נוהגים במצב זה.
לדוגמא:
עבדת יום שלם בסחיבת סלים כבדים, בסוף היום הרווחת 100 ש”ח. האם תיתן מעשר כספים (10 ש”ח ) לצדקה?! אם כן – התקדם 2 צעדים קדימה, אם לא- הישאר. במקום – לך, צעד אחורה / אל תשחק סיבוב אחד וכדו’.
בשני המשחקים חשוב לפצל את כרטיס הדילמה לתוצאה. על החניכים להתרכך בבעיה עצמה בלי שיקולים של יותר קרוב ללכת לשם, או כך המשחק ייגמר יותר מהר וכדו’
לאחר המשחק נשאל את החניכים:
נקריא לחניכים את הסיפור על ד”ר רייכנבאך (נספח 3). לאחר הסיפור נעלה לדיון את הנקודות הבאות:
זה היה עוד בהתחלה “כשעם ישראל עוד היה בחיתוליו”. אברהם אבינו גדול אבות כבר נהג כך אין פלא שעד היום אנו נוהגים כך…
בפעולה הנוכחית עסקנו בנושא החסד. בשלב הראשון של הפעולה ראינו שישנם סוגים שונים ודרכי ביטוי שונות של החסד ושל העזרה לזולת. ראינו שהחסד לא נמדד רק כמה אני נותן אלא גם איך אני נותן. אדם יכול לתת את כל הונו אך עם פנים חמוצות ולא תגיע מעלתו למי שאין לו כמעט כלום לתת, אך מה שייתן ייתן מהלב, מהנשמה, ועם חיוך גדול של אהבה. בשלב השני של הפעולה ראינו שכאשר אנו עושים זאת זה מוביל אותנו למקום אחר. כך גם במציאות היום יומית. ככל שהאדם עושה חסד, נבנה בו משהו. אל לנו לטעות ולחשוב שיש כאן איזושהי חשיבה אינטרסנטית, אבל באופן טבעי כאשר אנו עוסקים בנתינה ועשיית טוב אנו נהיים יותר טובים. כאשר אני עוזר לחבר זה גורם גם לי סיפוק ושמחה. מציאות מסוימת מתפתחת בעקבות התנהגות מסוימת שלנו. האם אנו חושבים רק על עצמנו או גם על המעגל הסובב אותנו?! חברים, נזקקים, עניים, אחים וכדו’. אנו צריכים ללמוד לצאת מהמעגל הפרטי שלנו ולעזור לתרום ולהתייחס לסובבים אותנו.
בשלב השלישי של הפעולה ראינו שד”ר רייבנבאך לא חשב על האינטרס שלו ויצא לעזור בקור ובגשם. אפשר למצוא אנשים פרטיים שעושים מעשים טובים בכל אומות העולם, אבל במדינת ישראל ובעם ישראל החסד הוא מעשה ציבורי. כל ארגוני החסד הגדולים מסובסדים ומקבלים עידוד מהמדינה. מדינת ישראל הקימה את הביטוח הלאומי שמעניק כסף למובטלים, לאנשים קשי יום, ליולדות ועוד. אין שום מדינה בעולם שהחסד הוא מפעל לאומי ולא מעשה פרטי. וכל זה נובע מתוך התכונות שהקב”ה מתן לעם ישראל, כדי שיחנכו את העולם להיות אנשי חסד ולהביא לתיקונו של עולם.
עם ישראל התייחד בתכונות מיוחדות: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זה אומר עלינו שבתור אומה ועם זה בולט אצלנו. זה נכון שיש גם אנשים פרטיים בעם ישראל שהחסד רחוק מהם מאוד, אבל זה רק אומר שהם לא מוציאים לפועל את מה שממילא טבוע בהם.
בסיפור על דוקטור רייכנבאך ראינו שהגויים יודעים שהיהודים הם עם שקשה לו הגיד “לא” למי שנמצא בצרה וזקוק לעזרה. לכן אנו צריכים לזכור שנולדנו עם טבע לתת, זה בא מבפנים. החסד והחשיבה על האחר הוא חלק מאורח חיינו. חשבו אתם כתה ואיזה מצוות יש בתורה הכוללות חסד?! (צדקה, מתנות לאביונים, הלוואה, עזרה ליתומים, אלמנות וכו’.)
עלינו להגביר את החסד בשבט, בבית, בקהילה, בחברה, בעם ולהיות אנחנו, ומתוך כך גם אנחנו נהיה טובים יותר ובכך תתחזק תרבותינו.
מצורפים שני סיפורים מעולים (נספחים 4, 5) בנושא – כדאי לקרוא ולספר לחניכים!!!
שוויץ 1914, הימים ימי מלחמת העולם הראשונה. שוויץ לא משתתפת פעילה במלחמה ורבים האנשים שמוצאים בה מקלט מדיני. גם יהודים רבים, שבורחים ממדינות המלחמה, פונים לשוויץ שמציגה מעמד ניטרלי.
בחוץ משתוללת רוח סערה, שלכת אדירה גורמת, חודש קשה עובר באירופה ושלג קשה מכסה את רחובות העיר המתרוקנת במהירות מאנשים, שאצים לביתם החם. אישה אחת, גויה, בעלת מבנה גוף קטן וכפוף ושערות שיבה אחדות המעטרות את ראשה, סימן לעמל והיגיעה שהיא עוברת, לאט לאט מפלסת דרכה בשלג פן תמעד ותיפול.
מוכרחת הייתה לצאת מביתה, אף שהשעה מאוחרת מאוד, בנה הקטן חולה זה שלושה ימים, חום גבוה ושיעול כבד. אצל הרופא בבית החולים כבר ביקרה לפני יומיים, אך הלה נתן תרופה שלא עזרה במאומה, עתה היא בדרכה לד”ר רייכנבאך, יהודי שהגיע לשוויץ לפני זמן מה. מהר מאוד יצא שמו הטוב בקרב אנשים כרופא מקצועי ויהודי. כמו רבים מעמו, גם ד”ר רייכנבאך שמר על יהדותו, אך השתלב בהצלחה עם אנשי המדינה. בשעה 23:30 נשמעה הדפיקה בדלת. ד”ר רייכנבאך שכבר עלה על מיטתו כשאר אנשי ביתו, רגיל היה שקוראים לו אף בשעות מאוחרות. במהירות לבש את חלוקו וניגש אל הדלת, בחוץ עומדת אישה שלרגע נראתה חוששת, אך מיד התעשתה ופנתה אליו בקול מיוסר: ד”ר אני זקוקה לעזרתך, בני שוכב שלושה ימים בחום גבוה, אני חוששת מאוד לבריאותו. לרגע ההר הדוקטור, נראה שאישה זו לא הייתה מטריחה עצמה במזג אוויר סוער כ”כ לולא נזקקה באמת לעזרתו. “אני בא מיד” השיב. ד”ר רייכנבאך נכנס אל חדרו, התלבש במהירות, לקח את תיקו ויצא עם האישה לדרך. האישה עשתה את דרכה אל מחוץ לשכונות הד”ר ופנתה לעבר מרכז העיר, ההליכה מתנהלת לאט עקב השלג שחזר לרדת והד”ר ופנתה לעבר מרכז העיר ההליכה מתנהלת לאט עקב השלג שחזר לרדת והד”ר מסדר את צעיפו שנשמט מהרוח הנושבת. לאחר שעברה את מרכז העיר ממשיכה האישה לכיוון השכונות החיצוניות של העיר ולאחר מספר דקות הצביעה על ביתה “זהו הגענו” הכריזה באנחת רווחה. כבר חששה שמא יחזור הד”ר על עקבותיו. ד”ר רייכנבאך נכנס אל הבית ופנה אל חדרו של החולה. לאחר בדיקה קצרה הורה להביא רטיות רטובות וחומץ, ובמיומנות רבה הוריד את חומו של החולה תוך זמן קצר. האישה שכל אותה עת התבוננה בנעשה מהצד, הפליטה אנחת רווחה ופנתה אל הד”ר, שהדריך אותה כיצד לעשות זאת, תוך כדי שדיבר רשם לה מרשם. האישה, שלא ידעה את נפשה מרוב הכרת תודה, הציעה לד”ר שתייה חמה, אך הלה סירב בנימוק שעליו לשוב אל ביתו. הד”ר רייכנבאך נפנה ללבוש את מעילו וצעיפו וכשכבר הגיע לדלת ביקש לשאול את האישה: שאלה לי אלייך: “מדוע הטרחת עצמך לבוא עד אלי, מרחק רב של הליכה, כאשר בשכונה שלך ישנם מספר רופאים שאני מכיר ויכלו לסייע לך?!” ענתה לו האישה: “אמנם כך, ישנם כמה רופאים בשכונה זו, אך ידעתי שבשעה זו של הלילה איש לא יסכים לעזור לי, ואלו אתה, שאתה יהודי, בטוחה הייתי שלא תסרב…”
הנדבה / איוון טורגניב
עני, זקן חולה, עצרני פעם אחת בלכתי ברחוב. עיניים נצרבות ודומעות, שפתי תכלת, בלויי-סחבות, פצעים מגואלים… הה, באיזה אופן משונה ניוולה העניות את הברייה האומללה הזאת! הוא הושיט אלי יד אדומה, צבה, נאלחה… הוא נאנח, הוא געה לעזרה. החילותי למשמש בכיסי בגדי… אין חריט, אין שעון, אף מטפחת אין… לא לקחתי איתי דבר. והעני הוסיף לחכות… וידו הנטויה תתנועע ותרעד לאט. נבוך ונבהל לחצתי בכוח את היד הרועדת והנאלחה… “סלח נא, אחי, אין לי כל, אחי”. העני הטה אלי את עיניו הנצרבות. שפתי התכלת שלו גיחכו – וגם הוא מצידו לחץ את אצבעותיי הקרות. – יהי כן, אחי – גמגם בלשונו – אודך גם בעד זאת. גם זו נדבה, אחי.
מעשה ברבי עקיבא איגר שהיה נוסע מעירו לכפר אחד להשתתף בבית מילה.
והימים ימי גשמים והדרך הייתה מפותלת ומשובשת. באמצע הדרך הגיעה העגלה לשביל אחד ששלולית גדולה חסמה אותו, ונשקפה סכנה שבשעת המעבר, תתהפך העגלה, על כל מטענה.
ירד העגלון מהעגלה, צעד בתוך המים והבוץ, והעביר את העגלה בבטחה להמשך השביל. כשעלה העגלון חזרה על העגלה חלץ את נעליו ונותר בגרביו שהיו נוטפות מים: ראה זאת רבי עקיבא והושיט לו מתוך העגלה גרביים יבשות.
לבש העגלון את הגרביים היבשות ואמר : רבי החייתני.
המשיכו השניים בדרכם עד שהגיעו ליעדם. כשנעצרה העגלה וירד רבי עקיבא מהעגלה הבחין העגלון כי הוא נעול נעלים ללא גרביים. הבין העגלון מאין הגיעו הגרביים שקיבל, הסמיק כולו ואמר: ר’ אילו ידעתי…
הפסיקו רבי עקיבא ואמר: אלא מה? כלום נאה שאני אשב נעול נעליים וגרביים ואתה תשב יחף ובגרביים רטובות?
(מסכת אבות – אברהם שטאל. פרק א’ משנה ב’ )