תקציר הפעולה

מהלך הפעולה

חלק א:

נספר על הויכוח בשאלת קביעת מועד יום הזיכרון לשואה. ועל משמעותו. נספר להם כי הונחו בפניה שתי הצעות: ועדת משנה מיוחדת בה היו חברים חברי כנסת מסיעות שונות דנה בהצעות השונות לצורך הגשת המלצה באיזה תאריך יש לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

…

1. ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה  ב19 באפריל, יום פרוץ מרד גטו ורשה או במועד אחר הקשור בלחימה בגטו.

…

2. ציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בעשרה בטבת שנקבע כמה שנים קודם לכן ע”י הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לנרצחי השואה שתאריך פטירתם לא נודע.

…

לאחר 26 שנה העלה מנחם בגין, שהיה ראש הממשלה, הצעה לקבוע את יום הזיכרון לשואה בט’ באב ואת יום הזיכרון לגבורת הפרטיזנים ולוחמי הגטאות ביום הזיכרון לחיילי צה”ל.

….

חלק ב:

נחלק את החבר’ה לשלוש קבוצות. כל קבוצה תקבל כרטיס המתאר עמדה אחת השאלה זו. הקבוצה תקרא את הכרטיס, תדלה ממנו את הטיעונים המצויים בו ותוסיף עוד משלה. על כל קבוצה לייצג את העמדה המובעת בכרטיס שלה (גם אם אינה מזדהה איתה באמת – זהו תרגיל טוב בכניסה לתודעתו של האחר והבנת דרכי החשיבה והעמדות שלו) נחדד לתלמידים כי בכתיבת טיעוניהם עליהם להתייחס לשני היבטים- למה היום שהם מציעים הוא מתאים, ולמה היום שהקבוצות האחרות מציעות אינו מתאים…

…

קבוצה א: הצעת מפ”ם
הצעת אנשי מפ”ם נבעה מהרצון להעמיד את המאבק המזוין בגטאות – ובעיקר המרד בגטו ורשה כסמלו של יום ההנצחה – במוקד הזיכרון הלאומי הישראלי של אירועי השואה. “לנו ברור.. שזה לא צריך להיות רק יום אבל, אלא גם יום גאווה על אפשרותנו לעמוד במלחמה” (חבר הכנסת ישראל בר-יהודה) “אין זה נכון להצמיד יום זה לעשרה בטבת. אין בזה כל ביטוי ליום מרד הגטאות” (חבר הכנסת אהרן ציזלינג)
“רצוננו לחנך לא על קידוש השם אלא על מאבק אקטיבי” (יצחק צוקרמן מראשי מרד גטו וורשה, מקים קיבוץ לוחמי הגטאות)
“האזינו אתם, כל צעיר וצעירה בישראל, אל לקחם של מרד ורשה וביאליסטוק, אל דברי הפרטיזנים היהודים אנשי היערות. הסכיתו כל נער ונערה בישראל את אשר למדנו אנו: אין העולם הזה לומד מאומה ממוות על קידוש השם. הוא בז לו! (שרה שנר נשמית)
אין כ”ז בניסן עומד בסתירה לקביעת העשרה בטבת כיום הקדיש הכללי: הוא בא להשלים את היום שקבעה הרבנות הראשית, והוא מדגיש עוד יותר את היבט הגבורה בימי חורבן יהודי אירופה. ציון הגבורה הפיסית בנוסף לגבורת הרוח של המיליונים ששמרו על צלם אנושי יהודי והיו למקדשי שם שמים בחייהם ובמותם

(הרב ישראל מאיר לאו, יהדות הלכה למעשה: דברים שבעל-פה, מסדה, גבעתיים-רמת גן 1978, עמ’ 244.)

….

קבוצה ב: הצעת הפועל המזרחי

טקסי הזיכרון לאירועי השואה ייכללו במסגרת יום הקדיש הכללי החל בעשרה בטבת.
“צום ראשית החורבן [עשרה בטבת] הוכרז יום זיכרון לאחרית החורבן. יום שבו סמך מלך בבל אל ירושלים הוא אב-פורענות לעם שאבד עצמאותו ולבש כלי גולה. קו אחד מתוח מנבוכדנאצר עד הרוצח הגרמני. חיית-הטרף מבבל, רומי וברלין בקשה לטרוף את ישראל” (הצופה, 19 בדצמבר 1950.)

“עכשיו קבענו יום זיכרון תמידי לחורבן זה, הוא יום עשרה בטבת, יום תענית ציבור לדורות. הצום שבו התחיל החורבן הראשון, ראוי לשמש יום זיכרון גם לחורבן האחרון, על סף הגלות האחרונה. ביום זה עלינו להתרומם מעל לענייני השעה ולהתייחד עם זכרם של קדושינו, שנשארו נאמנים לנצח ישראל ומסורים לחזון הגאולה עד הרגע האחרון. שירת “אני מאמין” שלהם תישאר לנצח המנון קדוש ונערץ, וזיכרונם של גיבורים אלה יישאר חרות על לבם של כל בני ישראל ולא יימחה לנצח”. (הרב איסר יהודה אונטרמן, רבה של תל אביב. ראיון לקול ישראל ב1949)

“עניני ההלכה קבועים הם על פי התורה … ואף נביא אין רשאי לחדש … וכשם שהגרעון [בקיום מצוות התורה] בכלל נליזה [=מלשון נלוז] מהתורה, כך ההוספה על מצוות התורה נליזה מהתורה … וההצעה להכנס ולקבוע ולעשות, לגזור ולקיים היא כהקלת ראש ח”ו ביסוד ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה. כן קביעת תענית לדורות היא בכלל מצוה דרבנן, ומה שיש בידינו הוא מזמן שהיתה עדיין נבואה, ואיך נעיז פנינו דור שטוב לו השתיקה – להרהר כזאת לקבוע דברים לדורות, והרי ההצעה הזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל חטאתנו ושפלנו, בזמן שאנו מלוכלכים בעוונותינו ובפושעינו … אל נא נעבור לגדולות ממנו.” (החזון איש, קובץ אגרות, א, ירושלים תשט”ו, עמ’ קיג-קיד.)

……..

קבוצה ג: הצעת ראש-הממשלה מנחם בגין

הצעתי שיהיה יום התייחדות עם השואה והוא יהיה בתשעה באב…. רבותינו קבעו גם את יום האבל על המקדש הראשון בתשעה באב אף-על-פי שאין הוכחות כי דווקא ביום ההוא נחרב. מה הטעם? משום שיש גבול לביטוי הצער והאבל. רבותינו ידעו את נפש האדם ולכן לא רצו שיהיו שני ימי אבל על חורבן בית תפארתנו וקבעו אותו יום אחד, הוא תשעה באב… חכמינו בדורות אחרים קבעו שהזיכרון של אחד המאורעות הכבירים בתולדותינו, בלי רצח עם, הלא הוא גירוש ספרד, יהיה בתשעה באב. עוד לפני כן, בהקשר של מסעי הצלב, קבעו חכמי הדור שזכר קידוש השם במגנצה ובוורמייזה יהיה בתשעה באב. זאת היא המסורת, והיא נכונה….אם נזכור בתשעה באב את השואה, את חורבן הארץ, את חורבן העם, זה יהיה יום מיוחד בחיי העם במולדת ובתפוצות; זה יהיה יום אבל כן, אמיתי, לא רק בדור שלנו אלא גם בדורות הבאים, על-פי המסורת של עמנו, על-פי קביעת חכמינו. … באשר לגבורה – לא הצעתי לבטל את יום הגבורה בקשר עם השמדת עמנו. נהפוך הוא. אני מציע שביום הזיכרון לגיבורי ישראל, הלא הוא ערב יום העצמאות, יהיה יום זיכרון לפרטיזאנים וללוחמי הגיטאות. מעולם לא יכולתי להבין איך אפשר להפריד בין דם לדם, בין גבורה לגבורה. מורדי הגיטאות והפרטיזאנים נלחמו למען עמנו, ולמען עמנו נלחמו בארץ-ישראל חיילי צבא ישראל, ההגנה, הפלמ”ח, האצ”ל, לח”י ומח”ל. כולם גיבורים, כולם קדושים, כולם מסרו את נפשם למען העם היהודי. בגולה ידעו שלא ינצחו. מסרו את נפשם למען כבודו של העם היהודי. בארץ, נלחמו למען תקומתו של העם היהודי, אך כולם נלחמו וכולם נפלו למען העם היהודי. יהיה לנו יום גיבורי ישראל אחד – ערב יום העצמאות. ביום ההוא נזכור את הגיבורים שנפלו בשורות הצבא, המחתרות, הפרטיזאנים ומורדי הגיטאות. יום גיבורי ישראל אחד.

……

חלק ג’:

נערוך דיון בהשתתפות נציגי הקבוצות השונות.

…..

חלק ד:

נספר על תוצאות הדיון בכנסת:

לאחר דיון בוועדה, התברר כי רובסיעות הבית תומכות בהצעת מפ”ם לקבוע את מועד יום הזיכרון לשואה בתאריךהקשור במרד בגטו ורשה. מאחר שהתאריך העברי של פרוץ המרד היה ערב פסח, הציעוחברי הועדה, וכן חברי כנסת אחרים, מועדים שונים בחודש ניסן, “לא סמוךביותר לחג הפסח”. לבסוף הוחלט כי יום הזיכרון יתקיים ימים ספורים לאחר תוםחג הפסח, בכ”ז בניסן.

…..

גם הצעתו של מנחם בגין, שעלתה כאמור שנים רבות מאוחר יותר, לא התקבלה.

סיכום

המציאות כיום היא שיום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה נערך בכ”ז בניסן. ככלל, החרדים אינם מציינים יום זה משום שאין לנהוג מנהגי אבלות בחודש ניסן. מעבר לכך, ישנו עשרה בטבת שנקבע כיום הקדיש הכללי אולם מציינים אותו כמעט אך ורק במוסדות הציונות הדתית.

…….

נקרא עם התלמידים את הודעתה של הרבנות הראשית על יום הקדיש הכללי ואת התוכן שיצקה לתוכו:

…..

יום הקדיש הכללי

……

בכ”ז בכסלו תשי”א הרבנות קבעה:

……..

יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, לשעה ולדורות, ליום השנה לקהילות הקודש- אנשים, נשים וטף- שנספו בהמוניהם, באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית באירופה, ועשן הכבשנים שבהם עלו על המוקד כיסה עליהם ועל יום פקודתם.

……

לאלה מליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ועילוי נשמותיהם הזכות והטהורות.  דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה- לאמירת קדיש, ללימוד משניות ולהדלקת נר נשמה.

…….

ולכל יהודי באשר הוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי האבות והמשפחות, שנשמדו כליל ללא השאר שריד ופליט; וגואלם הוא בית ישראל כולו, ועל כל אחד להדליק בליל זה, אור לעשירי בטבת, נר נשמה בביתו, ומי שאין הוריו בחיים ישתתף באמירת קדיש בציבור.  בירושלים יעלה הקהל להר ציון לתפילת ערבית, ללימוד משניות ולאמירת קדיש לעילוי נשמות הקדושים, שחלק מאפרם גנוז במרתף השואה אשר בו.

……..

אחרי קריאת התורה, בתפילת שחרית תיאמר בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות תפילת האזכרה המיוחדת שנערכה על ידינו בשעת השואה.

……….

שעה לפני תפילת מנחה מתכנס הציבור בכל מקום, בארץ ובתפוצות, לבתי הכנסיות ולבתי המדרשות, ללימוד משניות, ולאמירת תהילים פסוק בפסוק.

……..

הרבנים הראשיים לישראל,  הרב עוזיאל והרב הרצוג זצ”ל, בתפילה בקבר זכריה הנביא בהר הזיתים, עשרה בטבת תש”ג.

…….

מתוך אתר “לב לדעת” – מכללת הרצוג