איתור סניפים וכפרי בוגרים
“אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ” (הרצל).
בעולם כולו לאורך כל ההיסטוריה לא הייתה תופעה הדומה לשיבתו של עם ישראל לארצו. לאט-לאט, בהדרגה, החלו יהודים לעקור ממולדתם ולנוע לעבר ארץ ישראל. יחידים ומשפחות יצאו למסע בלי לדעת מה יהיה בסופו. את הסוף אנו מכירים: מרכז העם היהודי חי היום בארץ משלו, במדינה פורחת ומשגשגת. איך קרה הנס הזה?
בפעולות הקודמות דיברנו על עלייה לארץ ועל המרכזיות של ההמיה לציון בתודעה היהודית, ובפעולה הזו נתבונן בפלא הגדול של שיבת העם לארצו. כיצד קרה שעם שלם התקבץ מתפוצות רבות בכל רחבי העולם? עם זאת נחשוב כיצד גם היום אנו יכולים ליצור תנועות שיסחפו אחריהן אנשים רבים.
עצרו את המשחק והדגישו לחניכים את המצב: לכל אחד מהם יש שורשים במדינות אחרות לגמרי.
שאלו את החניכים: כיצד קרה שעם שהיה מפוזר בכל ארצות העולם חזר ברובו לארצו המקורית, שממנה גלה אלפיים שנה קודם לכן?
שאלו את החניכים: כיצד קרה שעם שהיה מפוזר בכל ארצות העולם חזר ברובו לארצו המקורית, שממנה גלה אלפיים שנה קודם לכן?
בשלב זה נברר את כוחם של היחידים בקיבוץ הגלויות.
שאלו את החניכים: מה הסוד כדי להצליח במשחק?
ברגע שכל החניכים מתגייסים למען המטרה, בסופו של דבר מגיעים אל היעד. זה תלוי בהחלטה פנימית של כל חניך וחניכה שהם מתגייסים למען המשחק ומשחקים בו. יכול להיות שחניכים אחדים בחרו שלא להשתתף, לכן אולי היה קשה יותר להגיע אל היעד, אך ההצלחה תלויה תמיד באנשים מעטים שמחליטים שהם רוצים לגרום להצלחה. אנשים שרוצים להשפיע מתחילים ממעשים קטנים ויום-יומיים וסוחפים אחריהם אנשים אחרים, אך הבחירה האישית היא מה שמכריע.
ובכן, שאלנו את עצמנו: איך עם שהיה מפוזר בכל קצוות הארץ מחליט פתאום שכולם עוברים דירה לישראל? נראה שזה לא עבד ככה. מה שאנו מכנים ‘קיבוץ גלויות’ הוא בעצם תנועה של המונים שכל אחד מהם עשה בחירה אחת: לעלות לארץ ישראל. איך זה קרה? שנים רבות חלמו כל הדורות להגיע לנקודת הזמן הזו בהיסטוריה, ומטען של כיסופים לירושלים התנקז לנפש של כל יהודי שהחליט לעלות לארץ. הנפש היהודית הומייה כל הזמן, היא כל הזמן כוספת ומתגעגעת, ובשלב מסוים אדם אחד פשוט מחליט לקום ולעשות מעשה, ההמיה של כל השנים הניעה לעשייה.
בשלב זה החניכים יבררו עם עצמם אם יש דברים שמונעים מהם לקבל אחריות בתחומים שהיו רוצים להשפיע בהם או בתחומים שהיו רוצים שיהיה להם עמוד שדרה יציב יותר.
שבו במעגל ופזרו על הרצפה כרטיסיות של מניעות אפשריות (נספח 1). בכל פעם בקשו מחניך או חניכה לקרוא היגדים (נספח 2), ובקשו מהחניכים לחשוב לעצמם אם ההיגד רלוונטי להם ואם יש מניעה ספציפית שרלוונטית להם.
(דוגמה לסיבוב: חניך במעגל קורא את ההיגד “הייתי רוצה להתייחס יותר לילדים פחות מקובלים”, וכל חניך חושב לעצמו בשקט אם ההיגד רלוונטי אליו, ואם כן, אם יש מניעה מאלו שמונחות על הרצפה שמפריעות לו לממש את הרצון הזה. אם יש חניכים שרוצים לשתף, זה מבורך מאוד.)
הסבירו: לכולנו יש דברים שהיינו רוצים לעשות, תחומים שהיינו רוצים להשתפר בהם, סיטואציות שבהם היינו רוצים לשים יותר לב. הרבה פעמים אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים אבל לא מצליחים ליישם את זה. למה? יש כל מיני דברים שמפריעים לנו: אגו, תדמית, ציניות, כבוד וגם אמצעים טכניים ופיזיים. הדבר הגדול ביותר שאנו יכולים ללמוד מהעולים לארץ בראשית הציונות הוא היכולת להחליט ולעשות. כל אחד מחליט לעצמו, עולה עם עצמו ועם המשפחה שלו, ולאט-לאט האנשים מתאספים בארץ והעלייה הופכת לתנועה גדולה ומשפיעה.
הבנו כי יש ליחיד כוח בהנעת המציאות וכי לכל אחד מאיתנו יש מניעות שמפריעות לו לממש את הרצונות שלו וחוסמות אותו מלהניע את המציאות. כעת בחרו תחום אחד שבו אתם רוצים כשבט להשתנות ולהשתפר ולשנות את המציאות, לפחות שלכם.
ערכו הצבעה בין החניכים על ההיגדים משלב ג. ההיגד שייבחר יהיה הנושא שהשבט יקבל עליו להשתפר בו. מלבד זאת עודדו את החניכים לקבל עליהם משהו אישי ולהתמיד בו.
כדאי לסיים את הפעולה בהקראת הקטע הקטנים הגדולים (אסתר קל) (נספח 3)
נספח 1 –
מניעות אפשריות
היגדים
נספח 3 –
הקטנים הגדולים (אסתר קל)
בערב החגים הנוראים נתמלאתי תוגה, מן עצבות רבה, מצב רוח – בלי לדעת למה, כמו מועקה התפשטה בחזה, לחצה, הלב התחמץ כמו בצביטה.
למה? על שום מה?
על שום שחשבתי מחשבה, מי אני ומה? העולם גדול גדול, רחוק ועגול, וקורים בו דברים רעים ואנשים בו רבים רבים, רחוקים רחוקים וזרים שאף פעם לא אכיר ואינני מכירה, והם אף פעם לא ידעו עלי אפילו שאני ישנה, לא ידעו דבר אודותיי, מי אני, מה שמי, איה ביתי, ומהם חלומותיי. ואפילו אסע כל הימים על פני ארצות ועמים, על פני יבשות וערים, לא אספיק לראות ולהכיר את פני כל האנשים.
ובעולם הגדול מתרחשים דברים רבים, מהם תמוהים, מרגיזים, בלתי מובנים, ואני אחת קטנה ויחידה, מי קולי ישמע? ואפילו אם אנסה מאוד וארצה, ואפילו אשתדל ואתפלל, מה כוחי, מה ומי אני? כה קטנה אני בעולם זה הגדול, חשבתי על כן – אני לא חשובה. גרגר של חול, טיפה בים, לא מרגישים בי: יכולתי אפילו לא להיות כלל!
אך לפתע כמו ברק, כמו ברכה, האירה לי תשובה מפתיעה: אין בכלל דברים גדולים! דווקא הם אינם קיימים! כי מי עושה את הנהר אם לא הטיפות? ומי, אם לא הגרגרים, עושים את המדבריות? והאם לא השתילים הקטנים הם שעושים את כל היערות? ומי בונה את כל הבניינים הגדולים אם לא הלבנים הקטנות? אחת ועוד אחת והנה בית גדול… דווקא אנחנו, הקטנים, דווקא אנחנו אמיתיים, הגדולים זה רק שטות…
ורק בזכותנו, הקטנים, החשובים, קיימים הדברים הגדולים, אם לא אנו – הם בכלל לא היו בחיים!
ועוד: אנחנו הקטנים, כשמתאחדים, אנחנו חזקים מאוד, יכולים הכול, ולולא אנחנו הקטנים, שום דבר גדול לא היה נברא! נגוזה העצבות הרבה, נתפזרו הערפילים, נעלמה המועקה שפשטה ולחצה. אני קטנה חשובה מאוד בתוך עולם גדול גדול, רחוק ועגול.