איתור סניפים וכפרי בוגרים
בפעולה הראשונה במערך למדנו על משפחת עם ישראל ועל הקשר שלנו לכל יהודי. בפעולה זו נלמד להכיר את אוכלוסיית ברית המועצות מקרוב יותר. מי היא באמת? נסיר את הקטלוגים ואת התיוגים שהיו לנו ונתחבר אליה ממקום נקי ואוהב.
ציוד נדרש:
הציגו לפני החניכים את התמונות של העובדים במשרות פשוטות (נספח 1), ושאלו אותם: האם התמונות מייצגות את עולי ברית המועצות? לאחר שהחניכים יביעו את דעתם הציגו לפניהם תמונות שהעבודות המוצגות בהן נחשבות יותר (נספח 2). שאלו את החניכים: האם התמונות האלה מייצגות יותר את עולי ברית המועצות?
שאלו שאלה כללית: מה אתם יודעים על עולי ברית המועצות? מה אתם חושבים עליהם?
סכמו: על פי חיצוניות האדם או עבודתו אי אפשר לדעת או לקטלג מהו אופיו ומהן תכונותיו הפנימיות, ואסור לנו להכליל ולשפוט על פי זה שום אדם, וכל שכן חברה שלמה, בלי להכיר מקרוב יותר. אין לשפוט מראייה חיצונית בלבד.
אפשרות א:
פזרו במרכז החדר שלטים שכתובים עליהם משפטי מידע על יהדות ברית המועצות (נספח 3). בקשו מהחניכים לעבור ולהדביק מדבקה ליד כל הגדרה שלא ידעו לפני כן.
שבו במעגל ודברו עם החניכים על חוסר ההיכרות שלנו עם קהילה זו של יהודי ברית המועצות. הדגישו את העובדות שרובם לא ידעו ודברו על שהרבה מהתיוגים שחשבנו על עולי ברית המועצות לא היו קיימים כלל בעובדות שהבאנו לפניהם, וחשוב להכיר את החברה הזו מקרוב לפני שמקטלגים אותה. כעת נתחיל בהיכרות אמיתית יותר עם חברה זו.
אפשרות ב: חלקו את החניכים לארבע קבוצות, ובכל קבוצה החניכים יקראו סיפור על יהודי ברית המועצות (נספח 4).
כנסו את השבט, וכל קבוצה תשתף במה שלמדה על אוכלוסיית יהודי ברית המועצות. סכמו את הסיפורים: דרך הסיפורים למדנו להכיר קהילה זו היכרות אמיתית וטובה יותר. דברו עם החניכים על התכונות הנלמדות מהסיפורים שלא ידעו לפני כן והדגישו אותן. הרבה מהתיוגים שנפוצים בחברה על עולי ברית המועצות לא עלו כלל בסיפורים שהבאנו לפניכם, ולכן חשוב להכיר את החברה הזו מקרוב לפני שמקטלגים אותה. כעת נתחיל בהיכרות אמיתית יותר עם חברה זו.
בקשו מכל אחד מהחניכים לבחור משפט מידע משלב ב (נספח 3) שהכי סקרן אותו, וערכו סבב מדוע מידע זה הכי נגע בו.
סכמו: ראינו שעל ידי היכרות עמוקה יותר מכירים טוב יותר את האחר כמו שדיברנו בשלבים הראשונים בפעולה אנו רואים כיצד ניתן להכיר את השני היכרות טובה יותר על ידי היכרות עמוקה ולא חיצונית.
סיכום: עד כה הסרנו קטלוגים שונים על אוכלוסייה זו ולמדנו להכיר אותה מקרוב. הבנו עד כמה איננו מכירים אותה, ושנדרשת היכרות אמיתית ופנימית יותר עם קהילה זו כדי להרגיש קרובים וקשורים אליה, שייכות לאותה משפחה – עם ישראל.
סיפור א:
בסמרקנד למד יענקלה ב’חדר’ המחתרתי. היות שלפי חוקי השלטון הקומוניסטי לימוד במוסד דתי היה עבירה על החוק, גבל הלימוד בחדר במסירות נפש ממש. יענקלה למד בקבוצה קטנה של ילדים. החדר שכן במרתף מפחד שמא יתפסו אותם. למרות הפחד שמחו הילדים ללכת ללימודים. היה להם מלמד מיוחד, חסיד חב”ד, ר’ זושא פז שמו. הוא לימד את הילדים שכאשר עונים “אמן” בקדיש נהיה רעש גדול בשמיים. כל הילדים התרגשו והיו מתפללים ברגש (יעקב לרנר, הקשר הרב-דורי).
סיפור ב:
המוהלים שנותרו ברוסיה באותה תקופה היו מוסרים נפשם להכניס יהודים בבריתו של אברהם אבינו, ונקראים לחקירות בבולשת. לאחר יום מתיש של חקירה צולבת שבה ניסו להוציא מפיו של מוהל אחד את שמות אלו שמל את בניהם, עמד המוהל בגבורה ולא פצה פיו.
בסוף היום נקרא אל חדרו של ראש הקג”ב, ושם, בארבע עיניים, פנה אליו המפקד הגדול בלחש: “שמע! גם אני יהודי. נולד לי בן, ואני חייב להכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו. אינני מקיים מצוות, אך רוצה לפחות שבני יישאר יהודי. ניסיתי אותך היטב כדי לדעת אם אפשר לסמוך על לשונך הנצורה, ואני רואה שאכן כן.
“לכן מחר תצא לטייל באזור פלוני כשבתיקך הכלים הנחוצים, ומייד יאסרו אותך ויובילוך אל ביתי, ושם יימצאו האם והתינוק. תמול אותו אתה, אך אני אהיה בעיר אחרת בשליחות מבצעית כדי שלא יהיה עליי שום חשד. לקראת ערב אבוא לשחרר אותך ואף אעזור לך לעבור דירה לעיר הגדולה. שם יבחינו פחות בך ובמצוות שאתה מקיים” (אחינו – תורה ויהדות לבני נוער).
סיפור ג:
כשלמדתי בכיתה ה’ מחנך הכיתה היה אנטישמי. הוא גר בשכנות ליהודים והכיר את ההתחמקויות של היהודים כדי שלא להופיע ללימודים בשבת, ולאחר כל היעדרות שלי בשבת היה שואל אותי מדוע אינני מגיעה ללימודים. באותו שבוע ה’ עזר, ונדבקתי מאחותי במחלת אבעבועות רוח קשה. בשבוע השני למחלתי בשבת בבוקר נשמעו דפיקות בדלת. אימי פתחה, והינה בדלת לא פחות ולא יותר: המחנך שלי!
הוא שאל את אימי בתמימות מעושה: “מדוע בתך אינה מגיעה ללימודים?” ואימי ענתה לו: “היא חולה במחלת אבעבועות רוח קשה”. המורה כמובן לא האמין, וביקש להיכנס לחדרי ולבקרני. אימי הכניסה אותו לסלון הבית ומיהרה להחביא את הפמוטים של נרות השבת. היא הכניסה את המורה לחדרי, ואז הוא גילה שאני באמת חולה. המורה פער את פיו בתדהמה, שניות מספר שתק ולא הוציא הגה, ואחר כך אמר: “אה, אז היא באמת חולה?” עד שהחלמתי לגמרי עבר שבוע נוסף (מרים דרוק – הקשר הרב-דורי).
סיפור ד:
מפעם לפעם הייתה בבית הספר ביקורת רפואית מטעם הממשלה לעריכת חיסונים וכדומה. פעם כאשר הודיעה המורה כי תכף תכנס אחות ותזריק לתלמידים בגבם, נתקפתי חרדה: איך אעלים את הטלית קטן? אם אחלוץ כעת הרי כל הכיתה תראה את הטלית קטן עם הציציות, ומי יודע למה זה עלול להוביל… ברגע האחרון לפני שהאחות הגיעה אליי מיהרתי להגביה את החולצה כאילו אני מתכונן לזריקה והשתדלתי להחביא את הטלית–קטן מתחת לחולצה. האחות, שהייתה יהודייה בוכרית, שמה לב לחוטי הציצית שלא הספקתי להחביאם היטב ו’הציצו’ מתחת לחולצה, ואמרה לי בלחש: “טי חאראשי מאלטשיק חכמטשיק…” [= אתה ילד טוב, חכמצ’יק].
לאחר אותו מקרה פחדתי להופיע בבית הספר עם הטלית קטן. מאז הייתי הולך עם הציצית עד לבית הספר, ולפני שנכנסתי לכיתתי הייתי נכנס לחדר השירותים, מוריד את הציצית ומחביא בתיק. בתום הלימודים, בטרם יצאתי מבית הספר, עברתי שוב דרך השירותים, והפעם כדי ללבוש את הציצית (הלל זצלמן – אש התורה).