איתור סניפים וכפרי בוגרים
בשבת פתיחת חודש ארגון נציין בתנועה את ‘שבת הנני’. בפרשת השבוע, פרשת וירא, נשמעה לראשונה קריאת ‘הנני’ מאברהם אבינו, והיא מהדהדת בהיסטוריית העם היהודי עד ימינו, מגלמת התייצבות למשימה, מסירות אליה ונכונות לקבל אחריות לביצועה.
כמו כן שבת זו היא אחד ממפעלי ההנצחה של מו”ר הרב חיים דרוקמן זצ”ל, שבעוד כמה שבועות יחול יום השנה לפטירתו.
בפעולה זו נתמקד בהיבט הגבורה וההנהגה של קריאת ‘הנני’. נעמיק במושג ‘הנני’ במגוון הקשרים – אישי, חברתי ולאומי – נכיר את דרך הנהגתו של הרב דרוקמן, שחי בתודעת ‘הנני’ פרטית ולאומית, ונשמע סיפורי גבורה שמבטאים את המסירות בתודעת חיים זו.
פתיחה: איך רואים הנני?
שחקו את משחק המילון. בחרו חניך ותנו לו מילה מרשימת המילים (נספח 1). על החניך להסביר מילה מסוימת לחברים בעזרת שתי מילים בלבד, כמובן ללא שימוש במילה עצמה. אם החברים לא זיהו את המילה, הם יכולים לגלות אותה בעזרת שאלות כן ולא. לאחר שהחברים יגלו את המילה תנו מילה אחרת מרשימת המילים לחניך שלידו, וכן הלאה. המילה האחרונה ברשימת המילים היא המילה הנני.
לאחר המשחק עוררו דיון:
אמרו לחברים: ‘הנני’ פירושו להיות מוכן לכל משימה. ברגע שיצטרכו אותי אבוא, בלי להתלבט ובלי לשאול שאלות. ‘הנני’ פירושו להיות מוכנים להתמסר למען דבר גדול יותר, למען רוח גדולה שמובילה אותנו. ‘הנני’ זה לא לעשות תמיד מה שנוח לי אלא את מה שלדעתי יעשה טוב, מה שצריך ממני עכשיו. כמובן, לפי כוחותיי ויכולותיי.
בקשו מהחניכים לחשוב על דמות שקראה ‘הנני’ בחייה. אפשר דמות שקראה ‘הנני’ למען עם ישראל, למען מדינת ישראל, למען אנשים פרטיים, מהתנ”ך, מההיסטוריה וגם מימינו כמובן.
(דוגמאות: רחל אימנו, כאשר העבירה את הסימנים ללאה, הייתה מוכנה להיות היכן שצריך אותה, וכן כאשר גנבה את הטרפים של אביה; החלוצים עלו ליישב ולבנות את ארץ ישראל גם בתנאים קשים, למרות הכול צלחו אתגרים גדולים ולא התייאשו.)
ערכו סבב, והחניכים ישתפו באיזו דמות בחרו ומדוע הם רואים בה דמות שחיה חיי שליחות – ‘הנני’.
שלב א: הנני שלחני
קראו או תנו לאחד החניכים לקרוא קטע שכתב הרב סולוביצ’יק (נספח 2).
עוררו את החניכים לשיח:
מה מוסיף לנו הרב סולוביצ’יק בנוגע לשליחות? מה אנו לומדים מדבריו? איפה אנחנו יכולים להיות משמעותיים? האם צריך ללכת בשביל זה למקום רחוק וגדול או שדי לפעול באזור שלנו?
סכמו את הדברים: יש בנו כוחות גדולים, ועם הידיעה שנולדנו שליחים בעולם הזה, הם מביאים אותנו להבנה שהיא תודעת ‘הנני’. כאשר אנו מוכנים לחיות בתודעה הזאת, אנחנו מוכנים לשמוע את הצורך של הכוחות שלנו בעולם לשליחות המסוימת שלנו. אנחנו מוכנים לעשות דבר גדול יותר, כי זו המטרה ואלו הכוחות שלנו בעולם הזה. גם אם זה לא תמיד מה שחשבנו שנעשה או מה שנראה לנו נוח, יש לנו כוחות לזה, ואנחנו נקראים עכשיו אל המשימה.
שלב ב: הנני לכל מה שצריך אותי
פזרו על הרצפה כרטיסיות של תחנות מחיי הרב דרוקמן זצ”ל (נספח 3). בקשו מהחניכים לסדר את הכרטיסיות לפי ציר הזמן שבו התרחשו האירועים.
לאחר שהחניכים ינסו בעצמם, ללא עזרה, אם הם מתקשים, תוכלו לתת להם חידה (נספח 4). היא תסייע להם בסידור הכרטיסיות בסדר הנכון.
כשהחניכים יסיימו עברו על התחנות לפי החידה. שאלו את החניכים: איך התבטאה קריאת ‘הנני’ בחייו של הרב?
אמרו לחניכים: אנחנו רואים כי לכל אורך חייו היה הרב קשוב למציאות ולמה שהיא דורשת ממנו. פעם אחר פעם הוא חשב על עם ישראל ופעל למענו בתפקידים מגוונים. בפעילותו למען ההתיישבות, בבחירתו לחבר כנסת, בהקמתו את מוסדות הישיבה, בעמידתו בראש מערך הגיור – בתחומי חיים רבים היה הרב דרוקמן שותף בענווה ופעל היכן שהיה צריך אותו.
שלב ג: גם ברוחו, רוח עז
בשנה האחרונה, מאז פרצה המלחמה, גילינו המון גיבורים שחיים בעם שלנו. אנשים פרטיים שקראו ‘הנני’ ופעלו בתחומים רבים ששמרו על המדינה ועל העם שלנו. אנשי ביטחון שקפצו להגן על אחיהם בשמחת תורה, אנשי עסקים שהתגייסו לתמוך במילואימניקים, המילואימניקים עצמם שקמו ויצאו בהמוניהם, המשפחות שנשארו לתמוך בעורף. כולם פעלו בקריאת ‘הנני’ מתוך רוח גדולה ורצון לעשות טוב.
חלקו את החניכים לקבוצות (לפי גודל השבט). תנו לכל קבוצה סיפור על דמות מייצגת שקראה ‘הנני’ בשמחת תורה ובחודשי המלחמה (נספח 5).
לבסוף אספו את החניכים, ובסבב תספר כל קבוצה בקצרה על הדמות שאת סיפורה קיבלה ועל מעשיה.
סיכום: יש לנו כוחות גדולים ויכולת עשיית טוב לפעול בעולם. כשנהיה מוכנים לחיות בתודעת ‘הנני’, נהיה מוכנים להקשיב למציאות ולמה שהיא דורשת מאיתנו. עם ישראל התברך באנשים גדולים וטובים שפועלים לעשיית טוב, וזכינו לפעול אנחנו לאורו של הרב דרוקמן זצ”ל, שתחנות חייו ביטאו תודעת ‘הנני’ בולטת. בשנה האחרונה גילינו ביטויי ‘הנני’ במציאות הכואבת שתחילתה בשמחת תורה, גילויים שמשיבים את הרוח ומחזירים אותנו לשורש השליחות שלנו בעולם.
נספח 1 – רשימת מילים
כורסה, סניף, דגל, עציץ, מגן דוד, מחשב, סמל, חולצה, גיגית, מקל, מלפפון, חלוצים, רוח, הנני
נספח 2 – הרב יוסף דוב סולוביצ’יק, ‘ימי זיכרון’
“האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות […]. את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב”ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן – היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות”.
נספח 3 – תחנות בחיי הרב דרוקמן
נספח 4 –
חידה:
ילד קטן, ילד חרד, מצא מחסה מפני רוע.
שנים חלפו, והנה הוא מורה דרך, עוזר לצעיר להאיר.
בין לבין לארץ הקודש הגיע, הפך לחלוץ אמיץ וצעיר.
עם חניכיו נשלח להגן על אדמה, על יישוב ועיר.
בית מדרש הקימו, תורה הוא לימד ודרש.
שליח טוב, בכל מקום נדרש,
גם במלון חגיגה נערכה מחדש.
תלמיד חכם, לרבו הקשיב,
ישיבה בנה והשפיע על רבים.
פצעים גם ספג, אך לא נשבר רוחו,
למען העם הקדיש את חייו.
כאשר קראו לו לבוא לעזור בממשלה הוא לא היסס לרגע
אף על פי שזה לא מה שעסק בו באותו הרגע
קרא קריאת הנני והמשיך לחנך ולהעמיק.
גם אז תורה ומעשה חברו יחדיו.
תואר של כבוד כולם כבר רחשו לו
ואחרי שהיה פועל שנים רבות למען ישראל קיבל משהו קטן בשבילו
בלי לעצור בפעילות גם לא לרגע קט ובהרבה עבודה משמעותית והתמדה
יצאו לאור והשפיעו על כולם מעשיו הגדולים של הרב.
נספח 5 –
נערן היה ילד שובב במיוחד, ומוריו וחבריו לכיתה אהבו אותו מאוד. הוא היה אדם שכל חייו ידע לשלב בין עולמות. “הוא היה אהוב על כולם. היה לו את החן הזה, השובבות, והוא נכנס ללב כל אחד”, אמרה אימו. “זה היה מאוד ברור שלנערן יש חברים גם בני גילו וגם בני 70–80”, הוסיף אביו. “הוא ניהל שיחות עומק עם אנשים מכל תחום ובכל גיל”.
“זכיתי בבעל שכולו חסד, שהוא צינור לעשיית טוב בעולם ולעם ישראל”, ספדה לו צוף אשתו. “גם נערן וגם אני הבנו שאנחנו חלק מאירוע גדול יותר, והוא חי חיים של שליחות, חלק מעם ישראל הגדול. ברור שאני רוצה שהוא יהיה כאן לידי, אבל ככה הוא חי את החיים שלו, בתחושה הזאת”. מספרים כי תמיד רצה לתרום כליה. הוא ידע שזה עלול להוריד את הפרופיל הצבאי שלו, ולכן דחה זאת. אך שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה הוא הגשים את הבקשה סוף סוף, והכליה שלו הושתלו באדם שלא הכיר.
לאחר שאמר למפקדו שתרם כליה ביקשו מנערן להשתחרר. אבל הוא לא ויתר, דיבר עם רופאים בכירים והגיע עד לראש מחלקת השתלות בבלינסון עד שקיבל אישור. בצה”ל לא הסתפקו באישור וערכו לו מבחן של שעה וחצי של הרמת פגזים ובדיקת יכולות. צוף אלמנתו שחזרה: “בשלב הזה המפקד אמר לו שהוא לא רק יכול, אלא גם רוצה אותו בצוות”.
ב־5 בנובמבר, במהלך פעילות מבצעית בצפון הארץ, הטנק שלו התהפך. באירוע נהרג גם רס”ל (מיל’) ינון פליישמן (31) ונפצעו שני לוחמים. ברגע שהרופאים הכריזו על מוות מוחי, ידעה משפחתו בדיוק מה לעשות, ואיבריו – לב, ריאות, כבד והכליה השנייה – הושתלו בארבעה חולים. “אנחנו איבדנו אותו, אבל הוא הציל חיים לארבעה אנשים”, מספרת צוף, “זו ממש הייתה הצוואה שלו”.
שעות קשות גיבורים גדולים: הקרב על שדרות (טליה לנקרי, ‘גיבורי השנה’, גלובס)
תומר אלדר, מפקד מרחב דרום של מג”ב. שילוב של לוחם, אינטליגנציה רוחנית ורגישות מאין כמוה. קצין שמבין את תפקידו היטב במובן הרחב ביותר, לוחם, שוטר ומחנך ולא פחות מכך איש משפחה מדהים.
במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה בשדרות ראה את המראות בצידי הדרך והתחיל להבין את ממדי האירוע. בדרכו חלף על פני מפקד התחנה, וזה הצליח לספק לו תמונת מצב עמומה: “יש מחבלים ושוטרים בתחנה, מתנהל שם קרב”. תומר הבין שהוא חייב להיכנס כדי להרוג את המחבלים, לחלץ את השוטרים ולהציל את התחנה מפני כיבוש של מחבלי חמאס.
תומר, חמוש באקדחו האישי בלבד ומלווה בקצין האג”ם שלו, הבין שהוא חייב עוד כוח לוחם. בפועל נכנסו לתחנה שלושה לוחמים, תומר, קצין משטרה נוסף, שגב, וקצין דובדבן.
הוא שמע את המחבלים צועקים בערבית והבין שהם בקומה העליונה, והשלושה החלו לנהל קרב יריות במטרה להשמידם, להעסיק אותם ולמנוע מהם להרוג את השוטרים שנמצאים בתחנה. בלחימה הזאת הם חטפו אש מסיבית ממטענים ורימונים שנזרקו מלמעלה לעברם. תומר הגן על אנשיו.
הם היו שניים מול 25, לאחר שקצין דובדבן נפצע מירי בכתפו. המחבלים, שכנראה הבינו שיש מספר לוחמים גדול שם, נשארו למעלה ולא ירדו להילחם מול הכוח האדיר, “כוח צביקה”.
תומר מספר: “אמרתי לעצמי, לא משנה מה, הם מתים לפניי. היה לי ברור שאני לא יוצא חי מהאירוע הזה, אבל המחבלים ימותו קודם”. הלחימה נמשכה כשעתיים ארוכות במיוחד עד הגעת כוח ימ”מ מיומן ומצויד. תומר נתן למפקד הימ”מ תמונת מצב מדויקת שאפשרה לו לקבל עליו אחריות להמשך. הקרב בתחנת משטרת שדרות הסתיים בחילוץ של 11 שוטרים במנוף מהגג ובהשמדת התחנה, על המחבלים שבה, בירי טנק ומסוק קרב של צה”ל.
תומר נפצע ממטען ברגלו ובבטנו, אך סירב בתוקף להתפנות עד אשר פרמדיק איחוד הצלה ראה את הדימום והפציר בו. עם הגעתו לבית החולים צעק לרופא: “יש לך חמש דקות לטפל בי ולשחרר אותי חזרה ללחימה ולפקודיי”.
הוא חזר לשטח, ובהגיעו לצומת שדרות, בדרכו לאופקים, הכווין כוחות לזירות רבות שבהן נלחמו שאר לוחמי המרחב בכלל המוקדים. להערכתו הוא ופקודיו חיסלו יותר ממאתיים מחבלים והצילו לא מעט אזרחים שהיו במרחב.
מנהיגות יוצאת דופן (נטע סרוסי, ‘גיבורי השנה’, גלובס)
ענבל ליברמן, הרבש”צית של ניר עם, רצה לחמ”ל עם הסגן שלה בבוקר של 7 באוקטובר, ונתקלה באיש התשתיות של הקיבוץ. “אני הולך להרים את הגנרטור”, הוא אמר לה, “נפל החשמל”. בלי למצמץ היא מורה לו לחזור לממ”ד. “לאנשים אין חשמל”, הוא מנסה להסביר, אבל ליברמן מתעקשת: “העובדה שהחשמל בקיבוץ כבוי היא מה שמציל אותנו כרגע”. הוא נשמע לה, ראשון מרבים שיישמעו לה ביום הזה. וההחלטה הזאת, שמתקבלת מתוך אינטואיציה של מי שההיסטוריה ייעדה לה תפקיד שלא ביקשה לעצמה, מתבררת כנכונה מאין כמותה. כלי הרכב עמוסי המחבלים שניסו לפרוץ לקיבוץ נעצרו בשעריו הנעולים, שלא הייתה שום אפשרות לפתוח אותם.
במשך שעות ארוכות, עד הלילה, הובילה ליברמן את כיתת הכוננות של ניר עם, עד שהגיעו כוחות הצבא והמשטרה. כמעט בלי תחמושת, בלי צוות “אורגני” מלא ובלי ציוד מנעו היא ופקודיה מהקיבוץ ליפול לידי האויב שצבא על הפתחים.
היא חזתה במחבלים יורים לעבר הקיבוץ מן המדגרה הסמוכה. היא צפתה בטנק שהושבת אחרי פגיעת אר-פי-ג’י. היא תפעלה את אנשיה גם כשנדרשו לירות במבקשי רעתם. והיא שמעה את הקולות באוגדה שאומרים לה שוב ושוב שאין להם כוחות לשלוח אליה, שהיא לבד.
רבש”צית היא למעשה האדם שאחראי לאבטחה של הקיבוץ ומפקד על כיתת הכוננות בו, המורכבת מחבריו. התפקיד של כיתת הכוננות הוא להחזיק את הקיבוץ זמן קצר, עד שמגיע לשם הכוח הצבאי, בטח לא להילחם שעות ארוכות בהיעדר כוח כזה.
אבל זה בדיוק מה שקרה לענבל, שהתעוררה מאזעקת צבע אדום ונדרשה להקפיץ כיתת כוננות שרבים מחבריה כלל לא היו בקיבוץ בשבת הזאת. “היו שם אנשים מעורבבים מכל מיני מקומות, זה לא הצוות הרגיל שאנחנו עובדים איתו”, היא מספרת. “לא שאלתי את מי שקפץ למה הוא בא, לא היה זמן להתעסק בזה בכלל. למי שהגיע אמרתי ‘תודה’, נתתי נשק, והתחלנו לעבוד.
“כולם הבינו שצריך להיות מישהו אחד שמפקד על הדברים, הקשיבו לי וכיבדו את הדעה שלי, ובסוף הקול שלי הוא הקול שהחליט”. היא מספרת שלא בכל הרגעים זה היה קל. “הייתי צריכה לפעול ברגישות ובאותה מידה להחזיק אותם איתי”, היא מספרת. “פשוט אמרתי להם: תבינו, זה אנחנו עכשיו. אם אנחנו לא שומרים לנו על הגדר, אין אף אחד ששומר על הגדר”.
כמו בהרבה קיבוצים אחרים, גם כאן הנשקים היו בנשקייה, חלקם מקולקלים, והיו חסרות מחסניות. אבל כשאין ברירה, מתברר, מוצאים דרך להסתדר.
ענבל בפעילותה הגנה על הקיבוץ, והוא לא נפגע.
המשפחה שחילצה מאה תושבים מהתופת בבארי (אסף זגריזק, ‘גיבורי השנה’, גלובס)
האחים אלחנן ומנחם קלמנזון היו קרובים זה לזה באופן מיוחד, וגם לאחיין שלהם איתיאל. לכן מכריהם לא הופתעו כשהשלושה שימשו יחד, בהתנדבות, כוח חילוץ מקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר. הם חילצו כמאה בני אדם עד שאלחנן, שהיה בכיר במערכת הביטחון, נפל בקרבות. במהלך פעילותם להצלת אנשי הקיבוץ באותו יום כונתה החבורה “צוות אלחנן”.
מנחם ואלחנן נלחמו בקיבוץ בארי משעה שש בערב, ואיתיאל הצטרף אליהם מעט מאוחר יותר. “בתחילת הערב אפילו לא הייתה לנו מפה. אנשים הגיעו לחפ”ק ואמרו ‘אח שלי בדירה ההיא, אמא שלי שם'”, מספר איתיאל. “בכל פעם נכנסנו לרכב, נסענו לבית אחד, חילצנו וחזרנו. הייתה שם מלחמה פסיכית, צרורות פגזים של טנקים שלנו, נ”ט שלהם, נפילות רקטות, מסוק קרב שיורה, רימונים. בדרך כלל קודם מחסלים את האיום ואז מפנים אנשים, אבל לאלחנן, שהוא איש ביטחון, יש ניסיון רב והוא כותב תורות לחימה לכיתות כוננות. הוא קלט מיד שהמצב שם אחר, ואי אפשר לחכות שיסיימו את הלחימה, ובאמת סיימו אותה רק בראשון בערב”.
החילוץ היה מאוד לא פשוט. “לא פתחו לנו את דלתות הממ”דים, ולפעמים גם לא השמיעו קול. אמרנו שאנחנו מצה”ל, מעתניאל, ולאט־לאט בטחו בנו”, אומר איתיאל. “בבית אחד לא פתחו עד שדוד שלי צעק ‘שמע ישראל’.
במהלך החילוץ פעלו השלושה במקביל על מנת להרגיע ולתמוך באנשי הקיבוץ. “אלחנן לימד אותנו לתת להם את הזמן ואת התחושה שהם לא פליטים, לקחת נעליים לילדים, לחפש משקפיים או תרופות. בנסיעה אמרנו להם שהם בטוחים ושיזכרו את הקיבוץ ביופי שלו”.
הצוות נלחם בעוז 16 שעות תחת אש. העייפות והפחד נכחו כל הזמן. “דיברנו על זה שאנחנו מפחדים ולא רוצים להיכנס שוב ושוב, אבל לא הייתה אופציה לא להיכנס עוד פעם ולחלץ עוד משפחה. חיזקנו זה את זה והמשכנו. כשהיינו בשבעה (של אלחנן) הגיעו אנשים מבארי, אמרנו להם כמה שהם היו גיבורים באותו רגע. אחד מהם ענה לי שהם היו גיבורים מחוסר ברירה, ולנו כן הייתה ברירה, כי אנחנו בחרנו לבוא. עניתי לו שזה לא נכון, כי לא הייתה ברירה כשאחים שלנו בצרה”.
איתיאל מספר על תחושות מעורבות, על כאב גדול, משפחתי וגם לאומי, וגם על הכרת תודה. “חילצנו יותר ממאה אנשים. זו זכות גדולה, אין בנו טיפה של חרטה, ידענו מה אנחנו עושים ולאן אנחנו נכנסים, ואנחנו כואבים מהתוצאה הקשה”.
עד לפני שמחת תורה ערן אפרת בן 41 עסק בשני דברים: יזמות והיותו אושיית טוויטר. אך כשהגיעה שמחת תורה הכול השתנה.
היום הוא חתום על מפעל אדיר של התרמת כספים עבור ציוד מיגון לחיילים. יחד עם צוותו, יוסי אפלבאום אלעד מישראל ולי רוזנבלום וטלאל מישאלי מארצות הברית, הם הצליחו לגייס כ-40 מיליון דולר שקנו עשרות אלפי לוחות קרמיים, אלפי קסדות וכן מאות רבות של רחפנים ומצלמות היקפיות, שהותקנו על רק”ם (רכב קרבי משוריין), והגיוס עדיין נמשך.
“עבדנו בצורה שקופה שמתאימה לתורמים גדולים. זה הפך לפלטפורמה שבשיאה היה לה הרבה יותר כסף מאשר ציוד זמין. היו תורמים שאמרו: אנחנו רוצים לעבוד רק איתך. Take my money. הם שמו את הסכומים האלה, כי הם הבינו שזה חיוני לשרידותה של מדינת ישראל”.
כאיש עסקים אפרת מיומן בסגירת עסקאות של מיליונים, “אבל האדרנלין מלסגור תרומה של מיליונים לחיילים הוא הרבה יותר גדול”, הוא מודה. “אלה החיילים עצמם שאומרים: הקסדה שלכם בלמה את הקליע, האפוד הציל את חיי. הפידבק הזה מחזק ועוזר לנו להמשיך הלאה”. אמנם אפרת מוכתר במוסף זה כ”גיבור”, אך לדבריו: “רק החיילים הם גיבורים. יש משפט ששמעתי מאחד החבר’ה שעזרו לי בלוגיסטיקה בניו יורק: ‘תזכור, אנחנו רק מעודדים מהיציע’.
“מעולם לא רכשתי ציוד צבאי קודם לכן. פרסמתי ברשתות את הכתובת של החנות, ואנשים, שחיפשו גם נעליים ואפודים, מיד הגיבו: ‘נגמר לנו הציוד’. הבנתי שיש פה סיפור שצריך לנסות לטפל בו.
בשלב ראשון הפרופיל שלי בטוויטר הפך לתחנת מידע. אנשים כתבו: ‘אני נמצא בחנות איקס, יש נעליים. תפרסם’. כך נולדה הפלטפורמה הזאת שנקראת גיוס ציוד לחיילים. ב-48 השעות הראשונות גייסנו בישראל, ורק דרך טוויטר, כמעט 750 אלף שקל. קנינו הכול: ציוד חם, נעליים, אפודים קרמי ואביזרים לנשק”.
אפרת גיבש שיטת פעולה שליוותה אותו לכל אורך הדרך: הוא מפרסם חשבונית מהספק בטוויטר, ואז מי שמעוניין לשלם בעבורה פונה ישירות לבעל העסק. אחרי שהכסף עובר הסחורה משתחררת, לפעמים אל החיילים שמחכים לה מחוץ לדלת. “רציתי לשדר אמינות מהרגע הראשון ולהראות לתורמים שאף אחד לא נוגע בכסף או צובר אותו. היה ברור שאני לא גוזר כאן שום קופון. ביומיים הראשונים לא הייתה חשבונית שעמדה באוויר יותר משעה”.
אפרת חשב שבכל רגע צה”ל ייטול ממנו את המושכות, אך בשבוע השני ללחימה כבר הבין שנקרא לדגל. “אתה עובד סביב השעון, 24/7 באמת, לא כביטוי. זה משפיע עליך נפשית, זה נכנס לך לחלומות וזה מנתק אותך לחלוטין מהסביבה. יש את מוטיב המהירות, ואתה רוצה להיות זה שמציל את העסק”. זה גם היה השבוע שבו התחיל לעבוד עם צה”ל באופן מסודר.
מאז אפרת מתעסק עם ציוד ותרומות מהארץ ומחו”ל, מתאמץ ודואג שחיילי צה”ל ימוגנו בצורה הטובה ביותר.
מסעדת האחים בתל אביב, בבעלות האחים דוקטור, הוציאה היום (שלישי) תעודת כשרות מיוחדת בעזרתו של נשיא המדינה, יצחק הרצוג, רק כדי שתוכל לספק אוכל לחיילים ולתושבים שפונו מבתיהם ברצועת עזה. זאת לאחר שאמש נאלצה להשליך לפח אלפיים מנות, מאחר שלא הותר לה לספקן לבסיסי צה”ל.
“הגענו עד לנשיא המדינה בבקשה שיתערב ויעזור לנו”, מספר יותם דוקטור, אחד הבעלים, לאחר שנתקל בקשיים רבים בדרך לקבלת תעודת הכשרות ומוסיף: “אני לא אוכל אוכל כשר, אבל אני מכבד את זה ופונה לגורם האחראי על הכשרות בבקשה שיעשה מה שצריך וידאג להכשיר את המסעדות בחירום, כי להשאיר את החיילים שלנו מתחננים לאוכל לפני שהם יוצאים לקרב, זה מצב בלתי אפשרי”.
ביום ראשון השבוע, יום לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, התחילו במסעדות האחים ודוק ביוזמה להכנת מנות לחיילים בשטח, והם הכינו אלפי מנות והאכילו אלפי חיילים.