איתור סניפים וכפרי בוגרים
בשבת פתיחת חודש ארגון נציין בתנועה את ‘שבת הנני’. בפרשת השבוע, פרשת וירא, נשמעה לראשונה קריאת ‘הנני’ מאברהם אבינו, והיא מהדהדת בהיסטוריית העם היהודי עד ימינו, מגלמת התייצבות למשימה, מסירות אליה ונכונות לקבל אחריות לביצועה.
כמו כן שבת זו היא אחד ממפעלי ההנצחה של מו”ר הרב חיים דרוקמן זצ”ל, שבעוד כמה שבועות יחול יום השנה לפטירתו.
בפעולה זו ניגע במושג ‘הנני’ בצורה רחבה מתוך בחינתו הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. נתחבר לדמותו של הרב דרוקמן, אשר משמשת דגם מובהק לאדם שכל חייו היו מענה מתמיד לקריאה זו, וניפגש עם דמויות נוספות שפעלו מתוך קריאת ‘הנני’ בחודשי המלחמה שעוברת עלינו.
ציוד נדרש: פריט למשחק (כדור, מטפחת או בקבוק).
פתיחה: מוכנות ואחריות
שחקו ‘שני כלבים ועצם’. חלקו את השבט לשתי קבוצות, והעמידו אותן בשתי שורות זו מול זו בשני קצוות של הרחבה או של הדשא. באמצע יעמוד אחד מכם, שינחה את המשחק ויחזיק חפץ כלשהו. עברו בקבוצות ומספרו כל חניך וחניכה (בעל פה: אתה אחת, את שתיים וכו’). כאשר ינקוב המנחה במספר, על מי שקיבל את המספר מכל קבוצה לרוץ לתפוס ראשון את העצם, לקחת אותו ולרוץ בחזרה לקבוצה. על המתמודד שמולו, שלא הספיק לתפוס את העצם, לרוץ אחריו ולתפוס אותו. אם נתפס, הוא עובר לקבוצה השנייה ונעמד מאחורי מי שתפס אותו. אם הצליח לחזור לקבוצה ולא להיתפס, המתמודד השני נעמד מאחוריו.
הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שהעבירה אליה כמה שיותר שחקנים מהקבוצה היריבה.
לאחר המשחק שאלו את החניכים:
סכמו: כשקיבלתם את המספר ידעתם שמתישהו יקראו במספר שלכם ותצטרכו לרוץ ולתפוס את העצם. נכנסתם לדריכות ולמוכנות לרגע שבו הקבוצה שלכם תצטרך אתכם. זו המחשה לתודעת ‘הנני’.
שלב א: הקריאה היהודית לאורך הדורות
אפשרות א: חלקו לחניכים או פזרו על הרצפה כרטיסיות של אירועים וכרטיסיות מקור שעניינן ‘הנני’ (נספח 1). בקשו מהחניכים לחבר בין האירוע והדמות ובין קריאת ‘הנני’ שלה.
אפשרות ב: חידון קליל – הקריאו לחניכים ציטוטים של דמויות שאמרו ‘הנני’ והגדרה של הדמויות (נספח 1), ובקשו מהחניכים לענות על מי ומה הציטוט מדבר.
שאלו את החניכים: מה זה ‘הנני’?
אמרו לחניכים: נפגשנו פה עם כמה דמויות שקראו ‘הנני’ למשימה שנקראו אליה. גם כשהמשימה הייתה לא קלה, כמו יוסף שיצא לפגוש את אחיו, שלא אהבו אותו, גם כשהמשימה הייתה ברגע כואב, כמו הרב דרוקמן בעצרת שלפני הגירוש מגוש קטיף, וגם כשהיא הייתה ממש בלתי אפשרית, כמו אברהם שיצא לעקוד את בנו, כל הדמויות חיו כל הזמן במוכנות לעשות כל מה שיידרש מהן.
הקריאה ‘הנני’ פירושה להיות מוכנים למשימה, ברגע שיצטרכו אותי, אבוא.
שלב ב: הנני לכל מה שתצווה עליי
אחרי שהבנו מה זה ‘הנני’ נעמיק בדמותו של מו”ר הרב דרוקמן זצ”ל, שפעל כל חייו בתודעת ‘הנני’.
פזרו על הרצפה כרטיסיות של תחנות ופעולות בחייו של הרב (נספח 2). עברו על התחנות לפי הסדר הכרונולוגי שלהן, ובכל כרטיסייה שאלו את החניכים: איך אתם רואים פה את הקריאה ‘הנני’? על מה היא השפיעה במציאות?
קראו לחניכים את שירו של צור ארליך, שכתב לאחר פטירתו של הרב (נספח 3).
שאלו את החניכים: איזו שורה תפסה אתכם? מה אתם רוצים ללמוד לחייכם מחייו של הרב זצ”ל?
שלב ג: הנני לדבר הנעלה ביותר
בשמחת תורה בשנה שעברה פרצה המלחמה, וכבר ביומה הראשון והכואב גילינו כל כך הרבה אנשים טובים שלא היססו לרגע, שקראו ‘הנני’ ברגע שהיה צריך ברוח גדולה וברצון לעשות טוב ופעלו להצלת חיים.
חלקו את החניכים לשש קבוצות (בסניפים קטנים אפשר לבחור פחות דמויות ולחלק לפחות קבוצות).
חלקו לכל קבוצה סיפור על דמות או דמויות שקמו ופעלו בשמחת תורה בשנה שעברה מתוך תודעת ‘הנני’ (נספח 4).
לאחר שכל הקבוצות יקראו על הדמות וסיפורה, בקשו מנציג כל קבוצה לספר בקצרה על הדמות שקיבלו.
לסיום ערכו סבב ובקשו מכל חניך וחניכה לבחור באחת הדמויות ולשתף מה למדו ממנה.
סיכום: בפרשת השבוע אברהם קורא ‘הנני’ בפעם הראשונה ומלמד אותנו איך נראית מוכנות ומסירות לכל קריאה ומשימה. ראינו שקריאה זו הדהדה לאורך הדורות במגוון דמויות, והתעמקנו בדמות שזכינו שהייתה בחיינו: הרב דרוקמן זצ”ל. פגשנו את תודעת ‘הנני’ שחי ופעל בה ועשה דברים חשובים מאוד מתוך הקשבה כל חייו למה ה’ רוצה שהוא יעשה עכשיו. קריאת ‘הנני’ התגלתה בעוצמות גבוהות בשמחת תורה בשנה שעברה ובחודשי המלחמה, שבהם התגייס כל עם ישראל לשמור בחזית ובעורף, ובתוכו אנשים יקרים שידעו לומר ‘הנני’ ברגעים קשים ופעלו להציל חיים.
נספח 1 –
אפשרות א:
(האירועים והקטעים מסודרים לפי האירוע והציטוט התואם)
כרטיסיות אירועים:
כרטיסיות קטעי מקור:
אפשרות ב:
(הקטעים והגדרות הדמויות מסודרים לפי האירוע והציטוט התואם)
הגדרה של הדמויות:
נספח 2:
כרטיסיות בתחנות חייו של הרב דרוקמן:
‘הנני’, צור ארליך
הִנְנִי
בְּכָל שָׁעָה, לְכָל אָדָם, בְּאוֹר פָּנִים,
אִם הַדָּבָר מוֹעִיל לָעָם – אֲנִי בִּפְנִים,
הִנְנִי
בִּשְׁבוּת הָעָם, בַּהִתְיַשְּׁבוּת, בַּיְּשִׁיבוֹת
עִם הַדּוֹרוֹת אֶצְעַד בְּדֶרֶךְ הָאָבוֹת,
וְיַעֲלוּ בָּהּ הַבָּנוֹת וְהַבָּנִים,
הִנְנִי –
הִנֵּנִי
לְכָל מָה שֶׁתְּצַוֶּה עָלַי,
כָּל כֻּלִּי בְּכָל כֵּלַי –
הִנֵּנִי,
תָּמִיד אִתְּךָ,
כָּל עוֹד אֲנִי חַי.
אֲנִי חַי
מִתּוֹךְ תּוֹרָה גְּדוֹלָה, תְּנוּעָה וְהַדְרָכָה,
כִּי אֱ-לוֹהַי צִוָּה עָלַי אֶת הַבְּרָכָה.
אֲנִי חַי –
אִם הַחַיִּים שֶׁלִּי נִתְּנוּ לִי שׁוּב כְּשַׁי,
רַק לְחַיִּים שֶׁל מַשְׁמָעוּת אֲנִי רַשַּׁאי,
בִּשְׁבִיל אַחַי, בִּשְׁבִיל הַגֵּר וְהֶעָנִי,
הִנְנִי –
הִנֵּנִי
לְכָל מָה שֶׁתְּצַוֶּה עָלַי,
כָּל כֻּלִּי בְּכָל כֵּלַי –
הִנֵּנִי,
תָּמִיד אִתְּךָ,
כָּל עוֹד אֲנִי חַי.
הִנֵּנוּ
לְכָל מָה שֶׁיְּצַוֶּה ה’ עָלֵינוּ,
בְּרַגְלֵינוּ, בְּדִגְלֵנוּ,
הִנֵּנוּ,
לָעַד הוֹלְכִים
בְּדַרְכֵי חַיִּים.
נספח 3:
שילה ועמיחי התגייסו לגולני בהפרש של כמה שנים. שילה היה המפקד של עמיחי, נוצר ביניהם קשר מיוחד, ובסיום מסע הכומתה של הטירונים שילה העניק לעמיחי את הכומתה שלו.
בשבת שמחת תורה תשפ”ד היו שילה ועמיחי עם חבריהם לגדוד 51 במוצב על גבול עזה. הם התעוררו מהאזעקות והפצמ”רים ורצו לחדר האוכל, שהיה המרחב המוגן במוצב. הם היו ללא ציוד לחימה, ומייד כשהבינו שיש מחבלים במוצב הם קראו ‘הנני’ ונלחמו בעוז בציוד שהיה ברשותם. שניהם נעמדו בכניסה לחדר האוכל, השיבו אש ופגעו במחבלים. שעות ארוכות הגנו שילה ועמיחי על שאר הלוחמים בחדר האוכל, ואף שנפצעו המשיכו להילחם עד שנפלו.
איבריו של עמיחי נתרמו, וכך בלחימתו וגם במותו זכה להציל חיים.
שגית, אם לארבעה, מתגוררת בקיבוץ ארז, הסמוך לגבול עזה. נוסף על עבודתה היא מנהלת את צוות החירום היישובי של הקיבוץ.
בבוקר שמחת תורה תשפ”ד שמעה שגית את האזעקות הראשונות והבינה מייד שכעת עליה למלא את תפקידה, ראש צוות החירום, ועוד שלפני שהבינו מה קורה היא שלחה הודעה לכל תושבי הקיבוץ להסתגר בממ”דים. שגית בחושיה החדים הבינה כי כעת היא צריכה להוביל בהגנה, ורצה מביתה לחמ”ל הקיבוצי. משם ניהלה את הגנת הקיבוץ עם חברי כיתת הכוננות הגיבורים, שאחד מהם נפל על הגנת הקיבוץ. תוך כדי האירועים רצו לחמ”ל שני נערים שהגיעו לעבוד במאפיית הקיבוץ. שגית קראה ‘הנני’ למשימה ורצה עם שני הנערים לממ”ד המוגן שבביתה. בזכות פעולותיה של שגית ולוחמי כיתת הכוננות ניצל הקיבוץ.
רעי טוקר, בן 22, הוא סגן רב אוגדת עזה. את שמחת תורה תשפ”ד סגר רעי בבסיס בכוננות. עם האזעקות הראשונות בדק רעי את שלום חייליו, ועם חבריו לבסיס, שהבינו שיש מחבלים בבסיס, נלחם על הגנתו. שעות ארוכות לחמו רעי וחבריו, בנחיתות מספרית ומעט תחמושת, נגד מאות מחבלים. במהלך הקרבות באו לוחמי שלדג לסייע לחיילי האוגדה, ורעי יצא מהחמ”ל כדי לעזור במה שיצטרך. מבוקר שמחת תורה ועד יום שלישי שלאחריו פעל רעי בלחימה, בהגנה על הבסיס, בחילוץ חיילים ופצועים ועוד.
ביום העצמאות קיבל רעי את אות הנשיא על פעולותיו.
עוז מתגורר שנים רבות במושב פטיש שבעוטף עזה. בבוקר שמחת תורה תשפ”ד התעורר עוז לקול האזעקות, וכשהיה בממ”ד קיבל הודעה מאחותו, שגרה בחווה בשטח סמוך לקיבוץ רעים, שיש צעירים פצועים מהמסיבה שהייתה בסביבה. עוז לא היסס, הבין שקוראים לו ואמר ‘הנני’ להצלת מבלים רבים, עלה על הטנדר שלו, נסע דרך השדות וחילץ צעירים למקום בטוח. הוא נסע הלוך וחזור, ובסך הכול זכה להציל את חייהם של כ-120 אנשים! תוך כדי החילוצים הוא נתקל במחבלים ונלחם בהם, נחוש לבצע את המשימה שנדרש אליה.
שפרה בוכריס היא מפקדת יחידת הסיירות במשמר הגבול. בבוקר שמחת תורה תשפ”ד שמעה שפרה על האירועים, ובלי להמתין לפקודה אספה את חייליה ויצאה איתם לשטח להילחם על הגנת המדינה ולהציל חיים. שפרה וחייליה הגיעו לאזור המסיבה ברעים, ושעות ארוכות חילצו פצועים תחת אש ותפסו מחבלים. לאחר האירועים אמרה שפרה: “אני לא יודעת אם זה קשור לכך שאני אימא לעשרה ילדים, אבל ידעתי דבר אחד: אני והלוחמים שלצידי מחזירים כמה שיותר ילדים לאימהות שמחכות להם בבית”.
כך הצילה שפרה עם הלוחמים שלה חיים רבים והפכה לכולנו לגיבורה.
היישוב שלומית שוכן במשולש הגבולות ישראל-מצרים-עזה. בבוקר שמחת תורה תשפ”ד התעוררו תושבי היישוב לאזעקות ולחשש לחדירת מחבלים. רבש”ץ היישוב הבין את המתרחש ועדכן את חברי כיתת הכוננות, שלאורך השנים התאמנו באימונים קבועים כדי להיות מוכנים ביום פקודה. ואכן, הפקודה הגיעה. בקשר נשמעו דיווחים מהיישוב השכן פרי-גן, שמחבלים חדרו אליו. בפרי-גן לא הייתה כיתת כוננות ערוכה וההגנה הייתה דלה. בלי להסס, ובאמונה גדולה במשימה הדרושה כעת, יצאו חברי כיתת הכוננות של שלומית להגן על פרי-גן. בקרב קשה נפצעו כמעט כולם, וארבעה מחברי כיתת הכוננות של שלומית נפלו בדרך לקרב ובקרב עצמו. תושבי פרי גן ניצלו כולם.