איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתבכל שנה לקראת יום רצח רבין מתכנסת האספה הישראלית, שמטרתה לייצר שיח משמעותי בין חלקים שונים בחברה, לברר סוגיות אידאולוגיות שבוערות בה ולבנות עתיד משותף יחד. תנועת בני עקיבא ממלאת תפקיד פעיל בהכנה לאספה זו ובהשתתפות בה. בפעולה זו נכין את החברים למפגש עם תנועות נוער ועם יחידים החושבים אחרת מאיתנו, נעמיק בנושאים שבהם תעסוק האספה ונבין את חשיבות נוכחותנו בה.
ציוד נדרש: מצגת מלווה (נספח 5)
פתיחה:
שאלו את החברים מה הם יודעים על רצח רבין ועל השפעות שלו על החברה הישראלית. אחרי שישתפו, ספרו להם על הרקע לאספה הישראלית:
לפני 27 שנה בי”ב במרחשוון תשנ”ו נערכה עצרת ‘כן לשלום, לא לאלימות’ בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. באותה תקופה היו מחלוקות עמוקות בעם באשר לדרכי ההגעה לשלום שפעל בהן ראש הממשלה דאז יצחק רבין (ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל). החתימה על הסכמי אוסלו[1] עוררה הפגנות ופעולות מחאה רבות בכל רחבי הארץ. מדינת ישראל הייתה קרועה בין מחנות הימין והשמאל. השסע בין חלקי העם היה מוחשי וקולני מאי-פעם: על מסכי הטלוויזיה התנצחו הפוליטיקאים, ובכיכרות סערו הרוחות וההפגנות. רבים הביעו את עמדתם הפוליטית בהדבקת סטיקרים על פגושי רכבים.
העצרת ‘כן לשלום, לא לאלימות’ נערכה כדי להביע תמיכה בממשלה. ראש הממשלה יצחק רבין הגיע לנאום והצטרף לשירת ‘שיר לשלום’. בתום העצרת, בשעה 21:42, הוא נורה ונרצח. רוצחו היה יגאל עמיר.
מאז נקבע חוק ‘יום הזיכרון ליצחק רבין’, ובכל שנה בי”ב במרחשוון, בתאריך הזה, מציינים במדינת ישראל את רצח ראש הממשלה רבין ז”ל בטקסים ממלכתיים ובבתי הספר. נוסף על הטקסים במהלך שנים נערכה עצרת, ובה נאמו אנשי רוח ופוליטיקאים רבים משמאל. העצרת הייתה עצרת פוליטית ועסקה ברצח רבין ובאירועים שהובילו אליו, ברוח האשמות רבות כלפי הציבור הדתי והימני ובטענה שפעולות המחאה נגד הסכם אוסלו הסיתו את יגאל עמיר, שכביכול התחנך במסגרות דתיות-לאומיות, לרצוח את רבין. לכן שנים רבות הייתה ההשתתפות בעצרת בעייתית בעיני הציבור הימני והדתי.
בשנים האחרונות הוחלט שהעצרת תתמקד בדמוקרטיה ובבניית עתיד משותף, מעבר למחלוקות הפוליטיות, וכך החל גם הציבור הזה להשתתף בה.
לפני כמה שנים נוסף לעצרת אירוע ששמו ‘האספה הישראלית’: אספה של ציבורים שונים בעם, בהובלת תנועות הנוער, שמטרתה לייצר שיח משמעותי בין חלקים שונים בחברה, לברר סוגיות אידאולוגיות שבוערות בה ולבנות עתיד משותף יחד.
תנועת בני עקיבא לוקחת חלק פעיל בתכנון האספה ובאירוע עצמו מתוך רצון לקירוב לבבות בעם, מתוך אמונה בערכים עליהם אנו משתדלים להתחנך ורצון להביאם לשיח הציבורי ומתוך הבנה שחלק מרכזי מעולמנו הרוחני הוא הקשר והחיבור העמוק שלנו לכלל ישראל.
[1] הסכם שנחתם עם יאסר ערפאת כדי לסיים את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית על שטחי ישראל. ההסכם כלל הכרה הדדית בין ישראל ואש”ף (הארגון לשחרור פלסטין) ועסק בהסדרי ביניים לקראת הקמת ממשל עצמי לפלסטינים בעזה וביריחו.
שלב א:
בשלב זה נרצה לעורר בחברים את המשימה שיש לנו באספה, את החשיבות שבהגעה שלנו לשם כשומעים וכמשמיעים, כבעלי דעה ועמדה, ולא רק כמהנהנים ומקשיבים. אנחנו מביאים איתנו תפיסה ותודעה שצריכה להישמע בחברה הישראלית, וצריכים להיות חשופים באופן בלתי אמצעי לעמדות אחרות שקיימות החברה הישראלית.
הניחו במרכז החדר את עלון הפרסום של האספה (נספח 1) ובקשו מאחד החברים לקרוא אותו בקול רם.
שאלו את החברים:
אספו את תשובות החברים וסכמו: האספה הישראלית היא בראש ובראשונה מפגש עם תנועות נוער אחרות בעם ישראל, ועצם המפגש חשוב ומשמעותי. הם חלק מהעם שלנו! נוסף על כך האספה נוסדה כדי לברר ולחשוב יחד איך אנחנו יוצרים את העתיד המשותף של מדינת ישראל. יש חשיבות גדולה בנוכחות שלנו באספה זו: אנחנו מייצגים חלק מכובד מעם ישראל, ועלינו מוטלת האחריות להציג את הקול שלו, את התפיסה שלו ואת האמונה שלו. יש לנו השפעה עצומה על איך תיראה החברה במדינת ישראל בעתיד.
שלב ב:
בשלב זה נרצה לדבר על צורת השיח, ונעשה זאת על ידי משחק שידמה שיחה סוערת שבה כל צד מבקש להביע עמדה ולהשליט אותה על שאר המשתתפים. נדגיש: אנחנו באים לאספה, לשיח עם אנשים ששונים מאיתנו, בסבלנות ובהקשבה לקולות הנשמעים. אנחנו רוצים לשמוע, ומתוך הקשבה זו ליצור יחד את העתיד המשותף במדינת ישראל, להוביל עשייה משותפת שנותנת מקום לכל הצדדים ולכל המגזרים בעם שלנו ובמדינה שלנו.
אפשרות אחת:
כל משתתף מקבל מראש הודעה ובה נושא מסוים (נספח 2). הסבירו שעל כל אחד להסב את השיחה לנושא הכתוב בהודעה שלו. המנצח הוא מי שנושא השיחה שלו היה הדומיננטי ביותר. אסור לצעוק סתם כך, אלא צריך להתייחס לדברים שנאמרו ולנסות להמשיכם, כל אחד לכיוונו.
(אם הקבוצה גדולה, חלקו את החברים לכמה קבוצות של כחמישה משתתפים)
תנו את אות הפתיחה וראו איך השיח מתפתח (במידה והפעולה ביום חול, ניתן להקליט את השיחה ולהשמיעהּ לחברים).
שאלו:
את השאלה האחרונה פתחו לשיח ולדיון על האספה.
עוד אפשרות:
הפנו לקבוצה שאלה ושתי אפשרויות לתשובה, ובקשו מכל חבר שיצביע מה דעתו (האם צריך לנסוע לפולין? האם צריך להקפיד על הפרדה בין בנים לבנות בתנועת נוער? האם לאפשר תחבורה ציבורית בשבת? ועוד. מומלץ לחשוב על שאלה שבוערת בקרב החבורה שלכם). בקשו משני נציגים, אחד מכל עמדה, לשכנע את הקבוצה בדעתו תוך כדי עימות ביניהם. לאחר כמה דקות בקשו מהנציגים להחליף עמדות, להיכנס לנעלי החבר שמולם ולשכנע בדעה שלו.
שאלו:
את השאלה האחרונה הפנו לכלל החברים, ופתחו לשיח ולדיון על האספה.
לסיכום השלב הזה, עברו יחד על דגשים לקיום מפגש ושיח בשקופית 6-7.
שלב ג:
כדי שנוכל לבטא את עמדתנו בנושא שהאספה עוסקת בו אנחנו צריכים ללמוד עליהם. הנושא שתדון בו האספה השנה הוא יוקר המחיה. אנו מתייחסים בפעולה זו ליוקר המחיה כמצב נתון איתו אנו מתמודדים בארץ. המקורות יפגישו אותנו עם שאלות ונושאים שנוצרים בעקבות יוקר המחיה הקיים.
ערכו סבב: כל אחד אומר את תחילת המשפט וממשיך כפי שהוא רוצה –
“אני בא/ה לאספה הישראלית ומביא/ה איתי _______” (אדם, מסר, חפץ)
אפשר לקרוא עם החברים את הקטע ‘דרך עם ערך’ (נספח 4).
נספח 1
נספח 2
רעיונות לנושאי שיחה:
נספח 3 : דף לימוד בנושא יוקר המחיה
ליוקר המחיה יש השלכות מעשיות על יחידים ועל החברה. רפורמות שונות נעשות כדי להקל את החיים במצב הקיים. חלק משיפור המצב הכלכלי נתון בידנו לשינוי, וחלק קשור למגמות עולמיות שלא ניתנות לפתרון כעת. יוקר המחיה מעלה שאלות שונות:
בדפים שלפניכם לקט קטעים בנושא. בחרו את הקטעים והשאלות הרלוונטיות לסניף שלכם. (אפשר שכל קבוצה תלמד חלק מהקטעים, אפשר להתייחס לשני הנושאים או רק לאחד מהם, אפשר ללמוד את הקטעים הארוכים יחדיו וכו’).
בשנים האחרונות נשמעות מחאות הקוראות נגד יוקר המחייה בארץ ומבקשות לחולל שינוי. אנשים מסבירים את הבחירה לרדת מהארץ על ידי השוואת עלויות המחיה בארץ לעלויות המחיה במדינות אחרות. מה המעלה של ארץ ישראל שבגללה אנו חיים בארץ? איך עלינו לנהוג כאשר החיים פה קשים ודורשים ויתורים?
למדו את הקטעים המצורפים:
הציווי לעלות לארץ ישראל
“…לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶך… וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.” (בראשית יב).
המעלה של ארץ ישראל
אנו רואים כי המעלה הגבוהה ביותר היא החיים בארץ ישראל. אך מה קורה כאשר החיים בארץ גובים מאיתנו מחירים (כלכליים ואחרים) יקרים?
הקושי בחיים בארץ ישראל
בשנת תרצ”ז (1937), עלה לארץ האדמו”ר מהוסיאטין, ר’ ישראל פרידמן, יחד עם חסידיו. ר’ ישראל פרידמן היה יוצא דופן בציונותו, ודחף את חסידיו לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל (בשונה ממרבית האדמ”ורים שהתנגדו לעליה ארצה ונשארו שם). בעולם כבר נשבו רוחות מלחמת העולם השנייה, אך החיים בארץ עדיין נתפסו קשים יותר מהחיים באירופה.
ההגעה לארץ לוותה בקשיים רבים: ביטחון רעוע, חום שלא היו רגילים אליו בחוץ לארץ, וקשיים כלכליים (יוקר מחיה!) שהחלישו את רוח החסידים בחיים בארץ.
בדרשתו לפרשת לך-לך בשנת תרצ”ח (1938), מזכיר האדמו”ר את הקשיים של החיים בארץ, אך מחזק את החסידים בבחירה לחיות פה.
בתחילת הדרשה הוא מזכיר את הציווי לאברם “לך לך מארצך”, ואת הקטעים שלמדתם במקורות הקודמים על ההבטחה לשכינה ורוחניות גבוהה יותר בארץ. לאחר הפתיחה הוא ממשיך:
“…כל זה (=הציווי וההבטחה) הוא אמת אבל אנו אין אנו מרגישים לא בגשמיות לא ברוחניות.
באיזה אופן מחזק האדמו”ר את חסידיו? האם ישנו שוני בין יוקר המחיה וקשיי החיים בארץ בתקופתו של אברהם (ויהי רעב בארץ), לתקופתו של האדמו”ר מהוסיאטים ועד תקופתנו אנו?
ארץ ישראל נקנית בייסורים, והציווי להישאר בארץ על אף הקושי
אנו רואים כי יחד עם הציווי לגור בארץ ועם ההבטחה למעלה רוחנית הקיימת רק פה, החיים בארץ ישראל מלווים בקשיים, ואף יתאפשרו רק בזכות קשיים אלו. יוקר המחיה שהיה קיים עוד בימי אברהם, מלווה את יצחק שמצווה להישאר בארץ למרת הרעב, ממשיך עד ימי האדמו”ר שמחזק את חסידיו להישאר למרות הקושי, וחוזר בפנים שונות גם כיום.
מה קושר את עם ישראל לארצו? ומה זה מחייב אותנו בימינו? מה המשמעות של הידיעה שקשיי המחיה בארץ מלווים את עם ישראל מימי אברהם אבינו ועד ימינו?
ילד א’ וילד ב’ (מעובד לפי מקור לא ידוע)
מעשה בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה
ילד א’ וילד ב’
לילד א’ יש אבא עורך דין ואמא מהנדסת חשמל
לילד ב’ יש אמא עוזרת לגננת ואבא פועל טקסטיל במפעל
לילד א’ יש המון צעצועים ומשחקים
לילד ב’ יש חדר עם עוד 4 אחים
לילד א’ יש מחשב, לילד ב’ אין
לאחר 6 שנים, באותו יום ובאותה השנה, הם נכנסים לכיתה א
ילד א’ מגיע כשהוא כבר יודע לכתוב ולקרוא, קצת חשבון, ואפילו קצת אנגלית
וילד ב’… לילד ב’ אין ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית
ילד א’ מכין את השיעורים במחשב ומגיש בזמן
לילד ב’ אין מחשב (כבר אמרנו) ואין גם שולחן.
לילד א’ יש חוג אומנות, חוג מחשב וחוג פסנתר
וילד ב’, כשיש בלגן בבית, הוא בורח לחבר’ה בחצר.
חולפות שש שנים ושני הילדים בכיתה ו’ והנה הם מחולקים להקבצות:
ילד א’ הולך להקבצה א’ וילד ב’ הולך להקבצה ב’.
לילד א’ יש מורה פרטית ולילד ב’ אין.
לילד א’ אומרים כולם שהוא בטוח יהיה פרופסור כי הוא יודע מתמטיקה טוב,
וגם לילד ב’ אומרים שיש חוכמה, חוכמת רחוב.
והשנים חולפות והילדים מגיעים לתיכון
וילד א’ הולך ל-5 יחידות לימוד מתמטיקה ו-5 אנגלית.
וילד ב’ רק ל-3 ול-4.
ולפעמים בהפסקות מבטיהם של שני הילדים מצטלבים
ולרגע אחד שניהם מבינים שמשהו פה לא צודק, שהם בחיים לא יהיו שווים.
שנים חולפות מאותו יום בו נולדו שני הילדים והנה הם משוחררים מהצבא
ילד א’ קיבל מאבא מתנת שחרור – טיול מסביב לעולם.
ילד ב’ בבוקר משלים בגרויות ובערב עובד, מלצר באולם.
והם נכנסים לאוניברסיטה… באותו יום באותה שנה
ילד א’ שילם מראש את שכר הלימוד ל-4 שנים,
וילד ב’ עובד בלילות במלצרות וממשיך ללמוד בימים.
וככל שהאוברדראפט גדל, כך יורדים הציונים ואחרי שנתיים, ילד ב’ נשבר.
“נלך לעבוד שנתיים שלוש” הוא אומר לעצמו, “נעשה קצת כסף ואח”כ נחזור ללמוד
ילד ב’ נוטש את ספסל הלימודים… והוא לא חוזר עוד.
שניהם כבר בני 30, באותה שנה, באותה מדינה
לילד א’ נולד ילד א’ ולילד ב’ נולד ילד ב’.
דברים ט”ו, א-ב (שמיטת כספים)
“מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'”
על אחווה ואחריות: מבט יהודי על שוק חופשי, הרב חיים נבון:
יהודים הם רחמנים וגומלי חסדים, והתורה ראשיתה וסופה בחסד. אך משמעות הדבר אינה אימוץ תפיסת עולם סוציאליסטית, אלא כינון חברה על אדני ערכי האחריות והאחווה, חברה הרואה את הזולת ונותנת לו יד.
המאמר המלא (מומלץ!): https://katzr.net/711a16
תורת ישראל מאמינה בשוויון בפני האלוקים: “אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם” (איוב ל”ד, יט). כל ההבדלים שבין בני האדם מתגמדים בעומדם לפני בוראם. תורת ישראל מאמינה גם בשוויון בפני החוק: “לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא י”ט, טו); “תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם” (במדבר ט”ו, טז).
בנימין פורת ניתח את המערכת הכלכלית-חברתית של התורה, והוכיח שהתורה מאמינה בשוויון בפני החוק: איש אינו מצוי מתחת לחוק, באופן המאפשר לנצלו, ואיש אינו מעל לחוק כך שמותר לו להתעמר באחרים. אך לצד זאת התורה אינה מאמינה בשוויון כלכלי, ואין כל רמז לכך שבעיני התורה פערים כלכליים בין עניים לעשירים הם בעיה שיש לפותרה.[7] כפי שכתב עִדו רכניץ, “אי אפשר לזהות מצוות והלכות שמטרתן הגברת השוויון או חלוקה מחדש של ההון ואמצעי הייצור”.[8]
בניגוד לברית החדשה, המרבה לגנות את העשירים, בתורה אין כל זכר לכך. אדרבה, אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב – מתוארים כעשירים: “וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב” (בראשית י”ג, ב); ליצחק היו “מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים” (בראשית כ”ו, יד); ועל יעקב נאמר: “וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים” (בראשית ל’, מג). הרמב”ן הדגיש בתוקף שהעושר היה חלק ממעלתם של האבות: “ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקדוש ברוך הוא, כי ‘ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה’ (משלי י’, כב)” (רמב”ן לבראשית כ”ה, לד). על רבי יהודה הנשיא נאמר: “רבי מכבד עשירים” (עירובין פו ע”א).[9]
התורה רוצה לעזור לעניים הסובלים ממחסור אבסולוטי; אך אין היא רואה ערך מיוחד בצמצום הפער שבינם לבין העשירים. במילים אחרות: אם כל העניים ירוויחו כפליים, ובאותו זמן תעלה הכנסתם של העשירים פי שלושה, נראה שמבחינה תורנית יש כאן התפתחות שיש לשמוח עליה שמחה גדולה, אף שהיא מרחיבה את הפערים הכלכליים שבין אלו לאלו. ידידי יואב שורק העירני שכאשר התורה מכוונת מבטה לעולם אשר בו “לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן” (דברים ט”ו, ד), היא מסבירה כיצד נגיע לכך: “כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ” (שם).[10] המלחמה בעוני היא על ידי ברכה כוללת לתושבי הארץ, עלייה כוללת ברמת החיים, ולא על ידי חלוקה מחדש של הנכסים הקיימים.
מקובל לטעון שמוסד היובל משקף את ערך השוויון הכלכלי: פעם בחמישים שנה, הקרקעות מחולקות באופן שוויוני בין כל האזרחים. אך יש לשים לב שהתורה עצמה כלל אינה מזכירה את הנימוק הזה. למצוות היובל מביאה התורה שני נימוקים. הדומיננטי מביניהם הוא נימוק דתי: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (ויקרא כ”ה, כג). הנימוק השני של התורה הוא אנושי-חברתי, אך אינו קשור כלל לשוויון: חזרת כל אדם לנחלת אבותיו. “בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ” (שם, יג). מצוות היובל אף לא מתבצעת באופן שוויוני. במשפחה שזכתה במשך הדורות לצאצאים רבים, כל אחד יקבל בשנת היובל נחלה זעירה; במשפחה שבה היו ילדים מעטים, כל אחד יקבל נחלה גדולה. ייתכן גם שהמשפחה מרובת הילדים היא ענייה, ואז שנת היובל עלולה דווקא להרע את מצבה הכלכלי. החוקרים יעקב רוזנברג ואבי וייס ניתחו את מצוות היובל מן הזווית הכלכלית, ומצאו בה משמעות כלכלית שאינה קשורה לערך השוויון.[11]
כך ניסח בנימין פורת את יחסהּ של התורה לפערים כלכליים:
ומה תשובתה של התורה לבעיית הפערים החברתיים? …החלת האיסור ‘לא תחמוד’ במרחב החברתי, הבין-מעמדי, משמעה דחיית הטענה שהפערים החברתיים הם רע כשהוא לעצמו. שהרי איסור זה שולל את טענתם של בני מעמד אחד כלפי בני מעמד אחר אך ורק מכוח הפערים הכלכליים הקיימים ביניהם. במקום לפזול אל הונם של בני עשירונים גבוהים יותר, איסור ‘לא תחמוד’ מנחה את בני החברה להתמקד בפיתוח מה שתחת ידם ובהשקעת מאמצים בהרחבת רכושם. התפיסה הרואה בפערים החברתיים כשהם לעצמם עוול כרוכה בצורה זו או אחרת ברגש החמדה להונם של אחרים; הרחבת הדיבר העשירי והחלתו במעגלים חברתיים רחבים משמען קבלת הריבוד החברתי כתופעה טבעית ונורמלית.[12]
אין הכוונה לומר, חלילה, שהתורה אדישה למצוקתם של העניים. להפך; התורה, הנביאים והכתובים מלאים כולם ברגישות לעניים ובדרישה להיענות למצוקתם, מתוך תחושת אחריות הדדית. עוד נדבר בהמשך על השאלה איך בוחרת התורה להיענות למצוקה הזו. אך לענייננו כאן הנקודה המרכזית היא שהמצוקה אינה נמדדת באופן יחסי לעושרם של אחרים.
הגמרא אומרת שהמצוקה נמדדת לעתים באופן יחסי לעושרו הקודם של העני עצמו, אם זה הידרדר ממעמד חברתי גבוה: “אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין” (כתובות סז ע”ב). אך לא מצאנו מדידה של מצוקת העני באופן יחסי לעושרם של אחרים בני אותה חברה.
אכן, ברור שהגדרת תנאי הקיום הבסיסיים משתנה מעת לעת ומפקידה לפקידה. לפני מאה שנים, גם העשיר שבעשירים לא נהנה מתרופות אנטיביוטיות. היום, אדם שידו אינה משגת לרכוש אנטיביוטיקה לטיפול בדלקת גרון – לעני שבעניים ייחשב, וכולנו ניחלץ לסייע לו. הגדרת הצרכים הבסיסיים אינה סטטית, ושונה היא בכל תקופה. במובן זה, רווחתם של המבוססים בבני החברה, ולפחות רווחתם של בני שכבות הביניים, משפיעה על הרף שנקבע להגדרת העוני. סביר להציע שהרף הזה ישתנה מדי דור, בהתאמה למה שנחשב בעיני בני אותו דור לרף בסיסי של קיום אנושי. אך מה רב ההבדל בין הקביעה הזו לבין הגישה הרואה פגם מוסרי בעצם הפער שבין עניים לעשירים, ומודדת אותו בכל רגע נתון מתוך ביקורת תקיפה.
הרב יונתן זקס
היהדות מייצגת גישה ייחודית לרעיון השוויון. היא סבורה שמשרתו הטוב ביותר של רעיון השוויון אינו ההכנסה או העושר ואפילו לא שוויון הזדמנויות… חברה מוכרחה קודם כל להבטיח לכל חבריה שוויון של כבוד האדם – אותו שוויון המכונה במקורות ”כבוד הבריות”.
נספח 4
דרך עם ערך
בכל שנה הכהן הגדול נכנס לכמה שניות לקודש הקודשים, ועל מה הוא מתפלל? “שלא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם”.
מכל הבקשות בוחר הכהן הגדול להתפלל דווקא על תפילת עוברי דרכים. תפילת עוברי דרכים עצומה וכוחה גדול.
מסופר על רבי חנינה בן דוסא שהיה מהלך בדרך וירדו גשמים. התפלל ומיד הפסיק, כשהגיע לביתו ביקש שיחזור וחזר הגשם. איך ה’ נענה לו? הרי זוהי תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם!
מלמד אותנו ה”בן איש חי” עקרון חשוב: “יש שתי בחינות: האחת נקראת עוברי דרכים, שכל מטרתו היא רק להגיע למחוז חפצו ובדרך הוא רץ עד שיגיע למקומו. והשניה נקראת הולכי דרכים, שיודע שכל מקום שדורכת שם כף רגלו היא נכונה, היא מדוייקת מה’. ואם בא עליו איזה צער זה כדי שהוא יעודד אנשים אחרים שבאותה דרך”.
עובר דרכים הוא אדם שהדרך אינה מעניינת אותו, ואם רק היה יכול, היה מוותר עליה.
אולם הולך דרכים כמו רבי חנינה שזכה שתפילתו תיענה, רואה גם בדרך חלק מהעניין. אם לא היה חפץ הקב”ה שילך בדרך זו, לא היה מוצא עצמו בה.
הכהן הגדול מתפלל שלא תיכנס תפילת עוברי דרכים משום שהדרך לא להם, בשעה שהולכי דרכים, שהדרך נצרכת להם – תיכנס גם תיכנס תפילתם לפני המקום.
נספח 5 : מצגת מלווה