איתור סניפים וכפרי בוגרים
נברר יחד את ההבדל שבין הקליפה החיצונית ובין הפנימיות, ננתח את הסטיגמות שיש לנו ונמצא שיטות להשתחרר מהן.
תעתועי ראייה (נספח 1), תלבושות להצגות לסיפורים של הרב קרליבך והברווזון המכוער (אופציונלי) , תמונות (נספח 4), גיליונות נייר, טושים.
הראו לחניכים תעתועי ראייה (נספח 1), ושאלו אותם:
← האם התמונות בלבלו אתכם?
← מה עזר לכם להבין את התמונה?
← האם הרגשתם שאתם צריכים להסתכל עוד רגע על התמונה כדי להבין?
ספרו את הסיפור של הרב קרליבך (נספח 2). אם הפעולה באמצע שבוע, אפשר גם להשמיע את הרב קרליבך עצמו מספר את הסיפור (מצורף ברקוד לסרטון של הרב קרליבך מספר את ‘החזן העיוור’, ואפשר למצוא ביוטיוב גם גרסה באנגלית עם כתוביות).
לחלופין ספרו את הברווזון המכוער (נספח 3), לפי מה שמתאים יותר לחניכים.
לאחר הסיפור של הרב קרליבך שאלו:
← מה הרב קרליבך חשב על החזן בהתחלה?
←מה אנחנו היינו חושבים עליו אם היינו פוגשים אותו?
← מה הוא באמת?
← איך יכול להיות שהרב קרליבך פספס את זה שהחזן העיוור קדוש כל כך?
לאחר הסיפור של הברווזון המכוער שאלו:
← מה כולם חשבו על הברווזון בתחילה?
← מה היה הברווזון באמת?
סכמו: בשני הסיפורים הללו הסובבים לא ראו את מה שיש באמת, את הנשמה הקדושה של החזן העיוור ואת הברבור המסתתר תחת החיצוניות של הברווזון המכוער, האפור.
גם בתעתועי הראייה נדרש לנו זמן, היינו צריכים להשהות עוד מבט כדי להבין מה באמת יש בתמונה – האם הקווים ישרים, האם יש בתמונה גברת זקנה או צעירה וכו’.
בשלב זה ננסה לשבור את הרושם הראשוני והסטיגמות שאנחנו מקבעים על אחרים, ומתוך כך להגיע להסתכלות אמתית יותר גם כלפי האוכלוסייה עם הצרכים המיוחדים.
הראו תמונות של כל מיני אנשים (נספח 4), ועל כל תמונה שאלו כמה שאלות:
← בן כמה הוא/היא?
←במה הוא/היא עובד/ת?
← מהו החלום שלו/ה?
← עד כמה הוא/היא נחמד/ה מ-1 עד 10?
← באיזה בית הוא/היא גר/ה ובאיזו עיר?
← האם הוא/היא שמח/ה?
כמובן, יהיו כמה דעות שונות על כל דמות, וממה שאנחנו רואים בתמונה אנחנו אוטומטית מייצרים לעצמנו סיפור שלם בראש של מי האיש; אבל אנחנו לא באמת יכולים לדעת.
האישה בכיסא הגלגלים היא פאני אדם, קלינאית תקשורת במקצועה, נשואה ואם לבת, ממייסדי ‘מטה מאבק הנכים’ ומתגוררת כיום בהרצלייה. היא נולדה בשנת 1957 כתינוק בריאה במעברת ‘מחנה ישראל’ ששכנה ליד לוד. כשהייתה בת עשרה חודשים קיבלה זריקה נגד פוליו, ובמקום לחסן אותה גרמה לה הזריקה ללקות במחלה. בתוך ימים ספורים הפכה פאני משותקת בשתי רגליה, יד ימין שלה נחלשה וגבה התעקם.
האם הצלחנו לנחש זאת מהתמונה? האם חשבנו שהיא יכולה להיות קלינאית תקשורת, אם ומובילה חברתית?
הקריאו את הקטע המצורף שפורסם לאחרונה (נספח 6), ושאל את החניכים:
איך אפשר לגרום לעצמנו להסתכל על ‘השונה’ בחברה במבט רגיל וללא סטיגמות? איזה מבט אנחנו צריכים לאמץ לעצמנו? אילו מבטים ואמירות אנחנו צריכים להוציא מחוץ לתחום?
קראו יחד את ‘השפה מולידה מציאות’ (נספח 7).
אילו מילים אנחנו מוציאים אל מחוץ לתחום? האם אנחנו מקבלים עלינו שלא להשתמש כקללות במונחים מקצועיים כגון ‘אוטיזם’?
לאחר שביררנו מה אנו צריכים לומר ומה לא, ואיזה יחס אנחנו צריכים לתת לאוכלוסייה המוגדרת בעלת צרכים מיוחדים, נרצה לעורר מודעות לעניין.
הכריזו על תחרות שלטים המעלים את המודעות לשונים מאתנו בצורה מקבלת, ותלו את השלטים. אפשר לערוך תחרות בין קבוצות בשבט או בין שבטים בסניף.
מכיוון שהפעולה הייתה ארוכה, עברו עם החניכים על כל מבנה הפעולה והבהירו את רצף הפעולה.
התחלנו בתעתועי הראייה ובסיפור הנפלא של הרב קרליבך והברווזון המכוער, והבנו שלא כל מה שאנחנו רואים בעיניים הוא באמת מה שיש במציאות.
המשכנו עם הבנה שאין לשפוט אדם על פי חיצוניותו, וכחלק מהחברה עלינו לדעת איך להסתכל על אנשים בה השונים מאתנו.
החזן העיוור / הרב שלמה קרליבך
אתם יודעים ידידים, לפעמים יש לנו דעה על פלוני או אלמוני, ואנחנו טועים לחלוטין. כי האמת היא שאנחנו לא יודעים מה קורה בלבו של הזולת. לעולם לא נדע…
אלא אם כן אנחנו ממש אוהבים אותו… כמה פעמים קרה שאנחנו טועים טעות גסה – כועסים על מישהו, בטוחים שהוא עשה משהו לא טוב ופתאום מתברר שטעינו איזה בושה…
בשנות ה-60 בדרכי מאמריקה לישראל הייתי עוצר מידי פעם בעיר אחת באירופה. היה שם בית מדרש חסידי קטן עם הניחוח של מזרח אירופה שלפני המלחמה. במיוחד בשבת בבוקר התפילה הייתה ממש טובה עם כל הלב והנשמה והילדים שם שרו כל כך יפה. פעם נכנסתי לשם בשבת בבוקר והתאכזבתי נורא – החזן היה בלתי נסבל. לא רק שלא היה לו קול ערב למנגינות שלו לא היו לא ראש ולא זנב. משהו חסר מלודיה לחלוטין.
מילא על זה אפשר לסלוח אבל הוא בקושי ידע לקרוא. הוא דילג כל הזמן על מילים: “שוכן… מרום… קדוש… לישרים… תתהלל… משיחך…”
זה קומם אותי, חשבתי בלבי הוא בטח איש עשיר שיש לו יארצייט ורוצה להיות חזן. הוא שילם כמה רובלים לבית כנסת והם נתנו לו להתפלל למרות שהוא לא יודע.
זה ממש הכעיס אותי. לא הייתה לי סבלנות לשמוע אותו והחלטתי שאני לא מתפלל איתו. עמדתי בפינה הרחוקה להתפלל ביני ובין עצמי. אבל אתם יודעים כשמוציאים ספר תורה איך אפשר לא לבוא ולנשק אותו. אז כשפתחו את הארון צעדתי לעבר הבימה.
עכשיו תפתחו את הלב חברים. על המדרגות היורדות מארון הקודש עמד החזן עם הספר תורה ושני אנשים מחזקים בזרועותיו. שאלתי מישהו לידי “למה הם אוחזים בו? הוא לא יכול ללכת לבד?” אמרו לי “אתה לא יודע? זה החזן העיוור החזן של למברג. הוא היה מגדולי החזנים באירופה לפני המלחמה אבל באושוויץ מרוב מכות וייסורים ניטל מאור עיניו וקולו נשבר”.
הבטתי בו ואכן הפנים שלו היו מלאות צלקות.
כל כך התביישתי בעצמי…
סיפרו לי שהוא תמיד סירב להתפלל, הוא אמר: “הניחו לי, אני כבר לא זוכר לא את המנגינות ולא את המילים”, אבל הפעם הציבור התחנן, אנחנו עוד זוכרים את תפילתך בלמברג אנא כבד אותנו עוד פעם אחת.
אתם מבינים איך הוא התפלל באותה שבת? הוא בטח זכר את התפילה בלמברג, את קולו הנפלא טרם נלקח מאור עיניו. בתוככי לבו עוד התנגן הנוסח החסידי הישן. ועכשיו איך שהוא שבור שברי שברים.
אם היה פעם אדם שהתפלל בלב נשבר זה היה החזן העיוור באותה שבת. כל כך התביישתי בעצמי! איך לא הרגשתי את עומק התפילה שלו? כמה אני חיצוני!
מאסתי בחיי רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. אבל אתם יודעים לפעמים דווקא כשאתה בסוף הקב”ה מרחם עליך. בלב כואב ומבויש התקרבתי אליו ובמקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידו. הוא עצר לרגע ושאל את מלוויו מי נישק לי את היד?
שלוימלה קרליבך, השיבו.
החזן הפנה אלי את פניו המצולקות ואת עיניו הכבויות ואמר לי בחיוך מתוק “היי שלוימלה, אני אוהב את הניגונים שלך”. הוא השיב לי את נשמתי.
נשארתי שבוע שלם באותה העיר. לקחתי אותו לטיולים ארוכים דיברנו הרבה. איזה יהודי! איזה חסיד! כמה שבועות אחר כך התגעגעתי והתקשרתי לביתו. אשתו ענתה “שלוימלה, לא שמעת? החזן העיור כבר לא איתנו, יש לנו משרה חדשה: עכשיו הוא חזן בגן עדן”.
הברווזון המכוער / הנס כריסטיאן אנדרסן
ויהי היום, ואימא ברווזה ישב ודגרה בסבלנות על שש ביצים יפות למראה.
לא עבר זמן רב, ונבקעו חמש ביצים מתחת לגופה החם של אימא ברווזה וחמישה אפרוחים צהובים חמודים הציצו לאווירו של העולם, להושיט לקבל את ארוחתם הראשונה. רק הביצה השישית, שהייתה הגדולה מכולן, לא נתבקעה.
חמשת האפרוחים כבר טרפו תולעת ונרדמו, ואילו הביצה השישית טרם נבקעה.
שעות אחדות חלפו ללא סימן חיים, עד שלבסוף התחילה הביצה מתגלגלת על פני העשב ומתוכה יצא אפרוח מכוער וצנום, עיניו נוגות והוא מדדה בחוסר יציבות על רגליו הדקיקות כקורי עכביש.
“אבוי לי”, חשבה אימא ברווזה. “כמה הוא שונה מהאחרים!”
ואכן, לא היה הברווזון המכוער דומה לשאר אחיו צהובי הכנף. לא הייתה כל בררה לאימא ברווזה אלא לשים אותו בין שאר אפרוחיה ולהעמיד פנים בעיני כל בעלי הכנף סביבה שהכול אצלה כשורה.
כאשר גדלו האפרוחים החליטה אימא ברווזה לצאת עמם לטיול; היא ערכה אותם בשורה וצעדה בראשם גאה לחצר המשק. אכן שורה לתפארת, אלמלא אותו ברווזון מכוער אשר בקושי הלך, והיה נופל מדי פעם אל תוך הבוץ ומתלכלך. אימא ברווזה עשתה עצמה כאילו אינה חשה בכך והמשיכה בדרכה למלכת חצר המשק הטרוטה.
“הרשי נא לי להציג לפניך את ברווזיי”, אמר ברווזה, וכל אחד מן הברווזים נפנף בזנבו כפי שלימדה אותו אימא. רק הברווזון קד קידה הפוכה, איבד את שיווי משקלו ונפל אחורנית. המלכה הביטה בקרירות ואמרה: “אכן ברווזים חמודים גברת ברווזה, אך עלייך לעשות משהו עם הברווז האחרון, התנהגותו ממש מזעזעת”. הברווזון השפיל את ראשו בעצב ואילו חמשת האפרוחים צחקקו.
אחרי מאורע זה ידעו כבר כל תושבי החצר כי הברווזון לא יכול היה עוד לשאת את חייו בחצר והחליט לברוח. כך ברח לו, מדדה בין גדרות ושיחים, עד שהגיע אל האגם, שם קיננו ברווזי הבר. אולם גם בין ברווזי הבר לא מצא הברווזון המכוער את מקומו. הם ידעו לצלול טוב ממנו והוא חש עלוב לידם. הוא המשיך לנדוד עד שגילה בקתה מוזרה בתוך היער. בבקתה הייתה זקנה ועמה חתול ותרנגולת. הזקנה שמחה שבא כי הייתה רעבה מאוד, וחשבה שהברווזון יוכל להטיל בשבילה ביצים טובות למאכל. אולם משגילתה כי אין הברווזון מסוגל להטיל ביצים, גירשה אותו כשהיא צועקת אחריו: “אין אתה יודע להטיל ביצים ואין כל תועלת בך. הסתלק!”
הברווזון מחה דמעה והמשיך בודד בעולם. לבסוף הגיע הברווזון לאדמת בור ומצא בה מחסה, ושם, מתחת לעץ, ראה מראה שעורר בו געגועים לביתו. מתוך הסבך התנשאה עדת ברבורים ארוכי צוואר כשהם מטים אותו לעבר השמש. הברווזון הרים את צווארו המסורבל כאילו רצה להצטרף אליהם, אך הציפורים ההדורות נעלמו.
מעולם לא הרגיש את עצמו הברווזון כל כך מסכן ועלוב, והוא החליט ללכת לנהר כדי את צרותיו. אך הנהר היה קפוא מקור, ואלמלא הילדים ששיחקו בו לא היה מי שיציל את הברווזון. הילדים הביאו אותו הביתה, אך הוא ידע שאין זה מקומו בעיקר אחרי ששמע את אמם מציעה בהתלהבות לבשלו לארוחת הערב.
ברבות הימים גדלו כנפיו והתחזקו, והוא גם למד להגביה עוף למחייתו. כל זאת משום שחייב היה להתמודד עם כל הסכנות האורבות לברווזון בודד בעולם.
באחת הטיסות הגיע לגן ציבורי, ובגן שטו להם ברבורים צחורי כנף, אותם ברבורים שראה קודם לכן. הוא חשש מאוד לגשת אליהם, כי לא ידע שמראהו השתנה בינתיים. הוא חשש שיגרשו אותו או שיהרגו אותו. לפתע חש כי רצונו להישאר עמם עז מאוד. הוא החליט להצטרף אליהם גם אם יגרשוהו. הוא פרש כנפיים וטס לעבר הברבורים, וראה להפתעתו שהם שטים לקראתו ואינם מתרחקים ממנו. ודאי עכשיו יתקפוני, חשב, והשפיל את מבטו, אך ברגע שעשה כן השתקפה לו בבואתו, והוא ראה להפתעתו כי איננו עוד הברווזון המכוער שהכיר – לפניו ראה ברבור יפה כנפיים וצחור.
כל הברבורים קיבלוהו בסבר פנים יפות, וכך שט לו כשהוא מוקף ברבורים כמותו, ושוב לא היה נרדף בידי יצור כלשהו, לא אדם, לא חיה ולא ברווז. מובן שהייתה סיבה חשובה לשינוי הגדול שחל בו אין הוא נולד בתוך ביצת ברבור.
הכול התחיל לפני חמש שנים, כשאימא שלי התבשרה שהיא בהיריון ושהיא נושאת ברחמה עובר בריא, אך לא תמיד קורה מה שמצפים…
לקראת חודש שישי נודע לה כי העובר אינו מתפתח בצורה תקינה, ולאחר בדיקות מעמיקות נודע לה שהעובר שהיא נושאת לוקה ב’אכונדרופלזיה’. מי תרצה ללדת תינוק עם בעיה, ועוד שם כזה גדול ומפחיד?! הרופאים כמובן גם חשבו ככה והמליצו להפיל את העובר.
לאחר אין-סוף מחשבות, התייעצויות ולבטים, אמי החליטה להביא את הילד לעולם.
בתאריך 3/4/2012 נולדה אחותי הקטנה, תאיר.
תאיר אובחנה כילדה אכונדרופלזית, זאת אומרת שהיא לא גדלה בכלל, או בשפה שלנו ‘גמדה’, ‘נמוכת קומה’ ו’ננסה’ (אני חייבת לציין שחוץ מהגובה תאיר ילדה רגילה לחלוטין). בשבילי תאיר היא לא ‘גמדה’, לא ‘נמוכת קומה’ ולא ‘ננסה’, היא פשוט תאיר. האחות שתמיד מציקה לי ומפריעה לי לישון בלילה, האחות שמצליחה להצחיק אותי בשנייה שאני נכנסת לבית אחרי שבוע קשה בצבא, האחות שמשגעת אותי בזמן הכי לא מתאים בעולם, בקיצור – אחות קטנה…
מאז שתאיר נולדה מלוות אותי אין-סוף מחשבות על העתיד שלה. איך הוא ייראה? האם היא תלמד באוניברסיטה? תעבודה בעבודה כמו כולם? האם היא תתחתן ותקים בית משלה? יהיו לה חברים?… ואם, ואם, ואם… השאלות והמחשבות אף פעם לא מפסיקות לרוץ בראש; כל פעולה יום-יומיות פשוטה שאני עושה מעלה בי מחשבה על תאיר.
תאיר שלי… המבטים והפרצופים המרחמים שאנשים נועצים בך, כשאנחנו הולכות בקניון או סתם ברחוב… או האנשים שמצבעים ומתלחששים כאילו את איזו אטרקציה, גורמים לי בפנים לרצות פשוט לצרוח(!). אבל אני יודעת שזה לא יעזור כי אנשים הם פשוט סקרנים מטבעם.
אך לא קיימים רק סוג האנשים ‘הסקרן מטבעו’, יש את האנשים שברגע שהם רואים אותך הם קופצים, מנשקים ומרעיפים עלייך ים של חום ואהבה אפילו מבלי להכיר אותך! זה מחמם את הלב לדעת שיש גם אנשים כאלה…
בקרוב תאיר שלי עוזבת את הגן השיקומי ועוברת לגן חובה עם ילדים ‘רגילים’. המחשבה על כך מטריפה אותי, איך היא תסתגל בגן החדש? איך הילדים יקבלו אותה? איך ההורים שלהם יגיבו כשידעו שמשתלבת בגן ילדה עם צרכים מיוחדים?
יש לי בקשה קטנה אליכם, הורים יקרים !
חנכו את ילדיכם לאהבת השונה בחברה ולקבלתו. כולנו יודעים כמה מעשים ומילים יכולים להשפיע לרעה או לטובה על חיים של מבוגר ובפרט של ילד. לכן הסבירו לילדיכם שיש הרבה אנשים שונים בכל מני מובנים: במראה החיצוני, בדיבור, באופי וחשיבה שונה או כל דבר אחר שעולה על דעתכם.
למדו אותם שמכל אחד יש מה ללמוד ושכולנו דומים כי כולנו בני אדם…
ולך, אהובה קטנה שלי, אני יודעת שבמהלך החיים שלך תעברי לא מעט מכשולים וקשיים, בעיקר בגלל אותם אנשים קטנים שלא מסוגלים להכיל את אלו השונים בחברה. אבל אני בטוחה שתעמדי בכולם בהצלחה, כמו שאני מכירה אותך, את פשוט לוחמת אמתית!
יחסית לגילך הצעיר עברת כל כך הרבה (ניתוחים, רופאים ובתי חולים) ועדיין תמיד שמרת על שמחת החיים, החיוך והצחוק המדהים הזה שלך, זה שאף אחד לא יכול להישאר אדיש בפניו.
מאחלת לך תמיד שתמשיכי לעמוד על שלך, לדרוש ולקבל כל מה שתחלמי עליו בדיוק כמו שאת יודעת לעשות!!!
שתמשיכי להיות המרכז בכל מקום בו את נמצאת, להצחיק ולשמח את כולם מהגדול עד הקטן.
ושתמשיכי להפיץ כל כך הרבה אור ואהבה.
תודה לך הקב”ה על המתנה ששלחת לי, הורים מדהימים שמשמשים מודל להערצה, על ההתמודדות היום-יומית עם תאיר. זיכית אותי באחות מדהימה, שכל יום מלמדת אותי על החיים מחדש. .
תאי תאי שלי, תודה לך על עצם היותך את!
אוהבת אותך עד סוף העולם ובחזרה…
ירין אשטמקר
אושר בקריאה ראשונה: לאסור על שימוש במילה “מפגר”
הכנסת למען בעלי המוגבלויות: ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת אישרה היום (ב’) פה אחד לקריאה ראשונה את הצעות החוק של חברי הכנסת מירב בן ארי, איציק שמולי, לפיהן השימוש במונח “מפגר” על כל הטיותיו בחוקי המדינה יוחלף במונח “אדם או אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית”. זאת בשל תפישתו ככינוי משפיל ופוגעני.
“המילה “מפגר” צריכה להיעלם מהעולם” אמרה ח”כ מירב בן ארי (כולנו) שהיתה שותפה ליוזמת הצעת החוק, “זהו אמנם שינוי סמנטי, אך למעשה אנחנו נלחמים בתיוג ומשנים תפיסה חברתית. לא ייתכן שמילה פוגענית תגדיר אוכלוסיה שלמה עתירת זכויות”. ח”כ בן ארי הוסיפה כי הוועדה תפנה עוד היום לשרי הממשלה, על מנת שיחליפו תוך שבוע את המונח “מפגר” בתקנות שונות שבאחריות משרדיהם.
ח”כ איציק שמולי (המחנה הציוני), מיוזמי הצעת החוק, אמר: “בעולם שלנו שפה יוצרת מציאות. “מפגר” היא לשון פוגענית, המבליטה בעיקר את חוסר היכולת של האדם. כמורה לחינוך מיוחד, ראיתי איך בבת אחת נעלם הביטחון העצמי מילדים שכינו אותם בשמות גנאי כאלה”.
ח”כ אילן גילאון (מרצ) הוסיף: “עלינו לזכור כל הזמן שכולנו יכולים למצוא את עצמנו מוגבלים. השפה מולידה מציאות”.
להגן על כבודו של אדם עם מוגבלות
בהצעת החוק נכתב כי “התאמה לשונית זו אינה מתבקשת אך בשל התאמתה לזמננו וימינו אנו, אלא בעיקר בשל מחויבותנו הן כפרטים והן כחברה כלפי כבודו של אדם, באשר הוא, ועל מנת שעקרונות היסוד הנזכרים לעיל, יקבלו ביטוי ראוי והולם ולא יישארו מן השפה ולחוץ”.
ח”כ שמולי מאמין שהצעת החוק, שכבר עברה כאמור בקריאה ראשונה, תעבור גם בקריאה שניה ושלישית, ומבטיח כי זוהי רק ההתחלה: “החוק הולך לעבור בסבירות גבוהה. אנחנו בשיאה של מהפיכה של שוויון כלפי ציבור האנשים עם מוגבלות, ולא נשקוט עד שנשיג את היעד לחברה שוויונית שמכילה יותר”.