איתור סניפים וכפרי בוגרים
בשנת השמיטה האדם מצווה לשמוט את שדהו, וכך כל אדם יכול לבוא וליהנות מהתבואה. שנת השמיטה מצווה אותנו גם לשמוט חובות, ובכך תורמת לצמצום הפערים החברתיים שנוצרו במהלך שש שנות העבודה והמסחר. בלימוד שלנו נבקש ללמוד ולברר איפה אנחנו עומדים ביחס שלנו לחברה, לחלשים מאיתנו. כמה אנחנו יודעים לפעול ברגישות ובאכפתיות לסביבה.
מקור 1
“וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ” (שמות כג, י–יא).
“מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה’. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ” (דברים טו, א-ג).
מקור 2
הרב יצחק ניסנבוים, קנייני קדם ב, בהר, עמ’ 60
“יכולים להתפתח בעם כעין שני מעמדות: מעמד עשירים בעלי אחוזות רבות, ומעמד עניים בלי כל חלק באדמת אבותיהם. ודבר זה יכול להביא גם לידי התפתחותם של רגשות אדנות ועריצות אצל הראשונים, ורגשות התרפסות ושפלות הרוח אצל האחרונים; וכדי לשמור על השוויון הפסיכולוגי של העם העברי, באה השמיטה. בשנת השמיטה פעם לשבע שנים, אין בעלות על האדמה… בכל השנה הזאת – הפקר היא האדמה לכולם, וירגיש העשיר כי עשירותו אינה בת קיימא, וירגיש העני כי עניותו אינה מתמדת”.
מקור 3
אדם מן האדמה, מתורת חברי בית המדרש בעתניאל בהנחיית הרב פדיה נגר
“בניגוד לשבירת קרקע, בה המרכז הוא שבירת תודעת הבעלות, שמיטת כספים מטרתה היא הפניה לעני. שמיטת הכספים אינה מנפצת את בעלות האדם, אלא בעיקר מרככת את ליבו לחוש את מצוקת העני. התביעה מהאדם לוותר על תביעת כספו שהרוויח ביושר לכאורה אינה צודקת, אבל גם שליטת האדם ונגישתו באחיו אינה מציאות בריאה לנפש הבעלים. שמיטת הכספים דורשת מהאדם להתעלות מעל עצמו ולהיות רגיש למקום המקולקל שאליו הביאה אותו הבעלות – השליטה באחיו, ללא רגישות לסבלו תחת שעבודו. גם אם המעשה עצמו לכאורה אינו צודק, תוצאתו צודק”.
מקור 4
הרב ראובן ששון, ושבתה הארץ
“עומק גדול מאוד טמון במצוות השמיטה. מצווה זו היא מעין ‘מעלית’ שמקפיצה אותנו אל מציאות חיים עליונה שאינה מוכרת בחיי היום-יום. ביום-יום הרגיל כל אחד חי במסגרת חייו האישית. לכל אחד יש משפחה, יש צורכי חיים בסיסיים שעליו לדאוג למלא כדי להתקיים ולקיים את משפחתו. התחושה הבסיסית היא שכל אחד חי את חייו, וכל שאר בני העולם הם זרים. מציאות זו באה לידי ביטוי בכל חיי המסחר והכלכלה. לדוגמא, אם יש לי דבר בעל ערך, הרי לא אתן אותו לזולתי חינם אין כסף אלא במחיר מלא. כל אחד זקוק לכסף ולנכסים. הלא הצרכם החומריים רבים, וכל אחד צריך להתבסס מבחינה חומרית כדי להתקיים בעולם הזה. הווה אומר, כל מציאות החיים של העולם הזה מחייבת כל אדם לדאוג לעצמו, ‘חייך קודמים לחיי חברך’ (בבא מציעא ס”ב, א’). אם לא יעבוד ולא ירוויח כסף, לא יוכל להאכיל את בני ביתו. […] מצוות השמיטה היא ניגוד מוחלט לכל תפיסת החיים המוכרת לנו. האדם מצווה להזניח לגמרי את המחשבות על עצמו ועל הצלחתו האישית. הלא בעל השדה יכול להרוויח ממכירת יבולו מאות אלפי שקלים, אך התורה מצווה אותו לחדול מחשבונות אלו, להפקיר הכל ולהעבירו לרשות הציבור כולו. במובן מסוים היא כמי שאומרת לו- פתח את דלתות ביתך, הנח לכל איש אשר יחפוץ להיכנס ולחוש ברשותך כבתוך שלו. על החובות הכספיים – ותר, את התבואה והפירות – הפקר. התורה מבקשת מהאדם למוסס לחלוטין את תחושת האני הפרטי, לעזוב לגמרי את הדאגה המופנית רק לעצמו ולמשפחתו. בעומק, התורה דורשת ממנו להרחיב את מעגל חייו עד שירגיש שהזולת הוא בן משפחתו. כמו שבני משפחתו אוכלים מהפרדס בכל השנה באין מוחה, כך צריך לחוש בשנה השביעית כלפי כל אדם ואדם. כל עם ישראל הם משפחה אחת, כולם כאחד שווים. לדרגה זו התורה מבקשת מאיתנו להעפיל בשנה השביעית”.