שאלה:

מה המטרה של ההדרכה? האם יש תוצר סופי מסוים אליו המדריך צריך לשאוף?

תשובה:

קשה להתייחס לשאלה כללית ובלתי ממוקדת כזו. לא הרי הדרכת חניכים בשבט נבטים, כהדרכת חניכים בשבטים הבוגרים של חבריא ב’. פעולת ההדרכה היא מכלול עצום של מרכיבים, חלקם מילוליים, חלקם דוגמה אישית, חלקם פעילות מעשית ועוד. הדרכה בתנועת-נוער היא רחבה הרבה יותר מאשר “פעולה” בסניף.

ככלל, מטרת ההדרכה בתנועת-נוער היא לכוון את החניך לדרך נכונה, להורות לו תוואי ויעד – הן בתחום ההכרה, המחשבה והעיון והן בתחום החוויה, ההזדהות נפשית, הרגשית. אנו מורים לחניך את הדרך להגשמת ערכי התנועה ואורח החיים אליו היא חותרת. בני-עקיבא הציבה את רעיון “תורה-ועבודה” כרעיון מכונן ומנחה, לפיכך מצופה ממדריך שיוביל את חניכיו בדרך הרעיונית, המחשבתית והמעשית לקראת הגשמת חיי “תורה-ועבודה” שלמים. מטרת הדרכה תוגשם, התוצר הסופי יושג, אם וכאשר רבים מהחניכים יגשימו את ערכי “תורה-ועבודה” באורח חייהם, ימשיכו לדבוק בערכים אלו ואף ינחילו אותם לדור הבא.
בשבטי חבריא א’, עיקר המטרה היא לנטוע בקרב החניכים חוויות חיוביות, שיובילו אותם להזדהות רגשית עם התנועה ועם הרעיון. בשבטים הבוגרים יש להמשיך בפיתוח העולם הרגשי-חווייתי, בצד העמקת העיון השכלי, ההבנה וההפנמה של היות חבר תנועה, של הרעיון, ומכאן גם הזדהות עִמו ונכונות להגשים אותו. (לא בכדי בגיל בר-מצווה מתחילים הבנים להניח תפילין, המשלבות פנייה אל הלב המרגיש והחווה ואל המוח החושב ויודע).

כדי להבהיר דברים אלו נדרש להגדיר את רעיון “תורה-ועבודה” (אוכל לשלוח לכם דברים שכתבתי בעניין). בשנים האחרונות בני-עקיבא נמנעת מדיון ומעיון ב”תורה-ועבודה”, רוב החניכים, המדריכים והפעילים אינם מכירים אותו. חלק מהפירושים שנִתנו לו אינם קשורים לרעיון כפי שהגו אותו המייסדים. יש מקום לבירור; מה קרה לנו שזנחנו את העיון ברעיון המכונן.

מעבר להזדהות עם הרעיון וכמרכיבים בהנחלתו, יש להציב מטרות ממוקדות שכל אחת הינה חלק ממנו, ובהן: חינוך לאמונה ולקיום מצוות שהוא הבסיס שלנו; חינוך לאהבת עם ישראל, ארץ ישראל, מדינת ישראל; אהבת האדם באשר הוא נברא בצלם א-לוקים; הזדהות עם המפעל הציוני והתנועה הציונית בכלל, ועם הציונות-הדתית בפרט; חיבור משמעותי לעולם המודרני (בלי ליפול לכשליו ולגילויו הסותרים את אמונתנו). טיפוח אחריות אישית ולאומית, רגישות אישית וחברתית, ערבות הדדית, נאמנות, יושר והגינות, חברתיות, מסירות, ענווה וצניעות (במובן התורני העמוק ולא הרדוד הרווח), בצד גאווה, זקיפות קומה וביטחון עצמי – מאופקות ומרוסנות; פתיחות ונכונות להקשיב, לקבל ולהכיל את השונה, הזר, האחר; כושר התמודדות, שמחת חיים ועוד. הרשימה מתארכת ועדיין היא חלקית ורחוקה מלמצות את המצופה מחניך בנ”ע. בנוסף לאלה ההדרכה אמורה להעניק לחניך ידע רחב ומיומנויות, בכל הקשור לכל הערכים האמורים לעיל, ועוד.
אחרי שרשמתי את כל אלה וניתן להרחיב, חשוב להכיר את ההבדל העמוק בין תנועת-נוער שהיא מערכת חינוך בלתי-פורמאלי, לבין מערכת חינוך פורמאלי הקיימת בבית ספר. תנועת-נוער אינה פועלת מכוח תכנית הדרכה מגובשת וסגורה, מובנית וסדורה, אלא מכוח תחושות עומק של המדריכים, החברים והמנהיגים, מכוח להט אצור ומבקש לפרוץ, מכוח התייחסות
לצרכי החניכים ולצרכי השעה. תנועת-נוער חייבת להיות גמישה, בעלת כושר תגובה למציאות, ובעיקר חתירה מתמדת להגשמת היעדים שהציבה לעצמה.

(יוחנן בן יעקב)