מטרות הפעולה

.
מהלך הפעולה:

.

• המציאות – אנחנו מושפעים מדעת הסביבה גם בתת-מודע
• מתן תשומת לב לדעת הסביבה מתוך בחירה
•  פנימיות ופשטות
• סיכום

 .

שלב א. המציאות – אנחנו מושפעים מדעת הסביבה גם בתת-מודע
.

1. הקריאו את הקטע שכתבה ענת קלו לברון:

.

יום ראשון, אני רוכבת על אופניי האדומים והמנצנצים בדרך חזרה מפגישה, ותוך כדי רכיבה כשאני מנסה לעלות מהכביש למדרכה אני מוצאת את עצמי במצב של תעופה.

אני עפה, האופניים עפים, הטלפון עף, האוזניות עפות, התיק עף ואיכשהו כולנו נוחתים על המדרכה בחתיכה אחת.

בשנייה הראשונה הייתי בשוק. אני זוכרת שבדקתי שכל החלקים במקום ושאין פצע שנראה עמוק מדי.

בשנייה השנייה (או שזה היה הפוך) שמתי לב שאני בודקת את הבדיקה הבאמת חשובה, והיא הבדיקה שאף אחד לא ראה.

כן, אני לי בעיה ליפול, אין לי בעיה להתרסק, אין לי בעיה לסבול כאבים – הכול בתנאי שאף אחד לא רואה אותי בנפילתי. ותוך שנייה מצאתי את עצמי קמה, מזדקפת, מתנערת וממשיכה ברכיבה…

.

אפילו בלי לשים לב, כשאנחנו נופלים אנחנו מיד מסתכלים לצדדים לוודא שאף אחד לא ראה אותנו; שלא ‘ירדו לנו נקודות’. רק אחרי שאנחנו רואים שהשטח נקי אנחנו מתפנים לבדוק את עצמנו, עד כמה כואב לנו.
.

2. הגדרה עצמית – העמידו את אחד מהחניכים ובקשו ממנו לתאר את עצמו למישהו שאינו מכיר אותו. סביר להניח שלא ילך על המהות אלא על התכונות החיצוניות. איך אנחנו מגדירים את עצמנו? לפי החיצוניות או לפי הפנימיות? כשיבקשו ממני לתאר את עצמי אלך ישר על הפרטים הטכניים ולא על המהות שלי גם בגלל ההרגל להתעסק בחיצוניות – כי זה מה שהחברה מתעסקת בו – וגם בגלל הפחד לחשוף את עצמי.

.

שלב ב. מתן תשומת לב לדעת הסביבה מתוך בחירה
.

1. קטגוריות – העמידו בשורה את כל השבט. אמרו קטגוריה, וכל אחד יאמר משהו שקשור לקטגוריה. לדוגמה, אם אמרתם “פֵּרות” – כל חניך צריך לומר שם של פרי אחר. התחילו בקטגוריות כלליות וחיצוניות, ולאט-לאט היכנסו לקטגוריות אישיות יותר. המטרה היא להגיע לשאלה: ‘מה עושה אותנו מאושרים’. שימו לב שרוב התשובות יסבבו סביב חברים, תחביבים, משפחה וכו’ – בעיקר דברים שמתעסקים בהם ועושים אותם ופחות בדברים שעושים בשקט. יהיו מעט תשובות כמו לשבת עם עצמי, להתגבר על קושי וכו’. לחלקנו קשה להיות לבד עם עצמנו, ואף על פי שהיום לכאורה יש לנו זמן פנוי אנחנו בדרך כלל מנסים למלא אותו ברעש ובאנשים.
   .
2. קופסה ומראה – העבירו בין כל המשתתפים קופסה, ואמרו להם שבתוך הקופסה יש משהו. הם צריכים לומר משהו טוב על הדבר הראשון שהם רואים כשהם פותחים את הקופסה. בתוך הקופסה יש מראה, ולכן הם צריכים להגיד משהו טוב על עצמם, וזה תמיד מביך. לא נעים לנו לומר דברים טובים על עצמנו כי אנחנו מפחדים מהמפגש עם עצמנו. כשהחבר’ה סביבנו נוכחותם מקשה על התהליך עוד יותר, כי איננו רוצים להיחשף. מה יחשבו עליי אם אומר את זה על עצמי?

 .

שלב ג. פנימיות ופשטות
.

1. הרוח נושבת – כל החניכים עומדים במעגל על כיסאות. אחד מהם עומד באמצע ואומר: “הרוח נושבת לכיוון כל מי ש…” ומגדיר הגדרה (שחייבת לכלול גם אותו). כל מי שעונה על ההגדרה חייב לרדת מהכיסא ולחפש כיסא ריק לעמוד עליו. מי שנשאר בלי כיסא מגדיר את ההגדרה הבאה. במשחק הרגיל אפשר להגדיר כל הגדרה, אבל עכשיו אנחנו רוצים לחדד את הנקודה של המבט פנימה לתוכנו, לפשטות ולא לחיצוניות, ולכן החניכים אינם יכולים להביא הגדרות חיצוניות אלא הגדרות מהותיות.
   .
2. סיפור דרור – אל”מ דרור ויינברג ז”ל היה הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה. הספר ‘וקראתם דרור’ (מאת רונית לוינשטיין מלץ ז”ל) מקבץ כל מיני דמויות שנגע בהן ויחד מספרות את סיפור חייו. קבלו הצצה לפרק:

.

בית שאן מזמן לא ראתה כל כך הרבה אנשים. האמפיתיאטרון הגדול היה הומה אדם, בקולי קולות מנגנים שוב ושוב את רפרטואר שירי הצנחנים הלא עשיר. כשהזמינו אותי לצלם את האירוע, ידעתי שלא אצטרך להתאמץ יותר מדי. הבאתי בחשבון שאם התמונות לא יצאו טוב, אוכל לשלוף את אלה שצילמתי לפני שנתיים. הכול נראה אותו הדבר, מי ישים לב? אפשר לעבוד בסבבה.

.
כצפוי, הקהל היה מורכב בעיקר מחיילי חטיבת הצנחנים, וכל האזור היה מוקף בכנפי צניחה בגודל לא סביר, דגלים אדומים ודגלי כחול-לבן. מיד בתחילת האירוע קלטתי את המפקדים שהגיעו. כמו בחתונה שאני מצלם, קודם כול אני צריך להכיר את ההורים של החתן והכלה. כבר קרה לי שצילמתי פעם את האמא של החתן בהתלהבות, ורק אחר כך הסתבר לי שזאת היתה השכנה שנדחפה. אז קודם כול צריך לראות מי המח”ט ומי המג”דים ועוד כל מיני פלאפלים שמסתובבים פה.

.
לשמחתי המפקדים הגיעו עם המשפחות שלהם. ככה יותר מעניין לי ואני יכול לצלם גם ילדים חמודים ולא רק מדים. לידי התיישבה משפחה של אחד המג”דים, עם ארבעה ילדים אנרגטיים שמיד עשו איתי היכרות ובדקו איך המצלמה שלי פועלת. שיתפתי פעולה באופן חלקי, כדי שהעדשה לא תישרט, ואני מוכרח להודות שגם אני נהניתי מהם. במיוחד מהילדה שהלכה להביא לי עוגה ושאלה אם אני צמא. איזה חמודים. הכיבוד היה כיד המלך אבל הבן הקטן שלהם רצה רק במבה. הוא לא אוהב כיבוד של גדולים. אמא שלו, שנראית מיומנת באירועים מהסוג הזה, שלפה מהתיק את החטיף שהוא אוהב, והגדולים שמחו בשווארמה. גם קולה וספרייט. האמא, שאחרי כמה דקות קלטתי שקוראים לה הדסה, התנצלה שהילדים מתלהבים מהאוכל. “זה תפריט שלא מקובל אצלנו,” אמרה בחיוך. “אתה יודע, מותרות. אנחנו לא מתים על זה. דרך סלולה לגידול ילדים מפונקים… אבל בטקסים של אבא — זה מותר.” בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה שקולה זה מותרות.

.
הילדים לא יכלו לשבת מההתרגשות והסתובבו גאים באבא שלהם, והקטן אמר: “אמא, נכון שאבא הוא המחליט פה?” ואחיו הגדול אמר לו שהוא טיפש ושיש מפקדים גם מעל לאבא: “אבא רק מג”ד וזה כינוס של כל החטיבה.” הבת תלתה עיניים שואלות באמה. גם היא היתה משוכנעת שאבא שלה הוא המפקד הכי בכיר שיש, והדסה הסבירה מה ההבדל בין מג”ד למח”ט והאח הגדול הפטיר, “איזה תינוקות.”

.
הקהל התבקש לתפוס מקומות ישיבה והטקס עמד להתחיל. מה שאומר שאני צריך להתחיל לעבוד. חיילות שעמלו על הטקס ניגשו מדי פעם להדסה לשאול אם היא צריכה עזרה ושמחו כשנתנה להן להחזיק את התינוק. צילמתי. “איזה דרור קטן,” הן התלהבו וצילמתי שוב.

.
בסרט שהקרינו ראיתי מי זה דרור הגדול. לא כל כך גדול, האמת, אבל יכולתי לחבר בין הקצין למשפחתו. הילדים התרגשו לראות את אבא בסרט שהכינו על החטיבה. איתן אמר שאבא כן המפקד הכי חשוב כי רואים אותו הרבה בסרט, ויואב אמר שזה שטויות כי לא זה מה שקובע וחוץ מזה את המח”ט רואים יותר, ומי שלא יודע לספור שלא ידבר בכלל.
.

ישי צעק: “הנה אבא,” כשגילה אותו על הבמה, והדסה מיהרה להשתיק אותו. “אסור להפריע, עכשיו הרמטכ”ל מדבר.” “אמא, נכון גם אבא יהיה רמטכ”ל?” וכשניסתה להסביר לו בקיצור את שלבי הפיקוד בצה”ל ישי התעקש: “אבל איתן אמר!” פרשן צבאי בעל ידע מוכח.

.
הברכות על הבמה שעממו את הילדים וגם אותי. צילמתי את הרמטכ”ל עשר פעמים, וכל נואם נוסף זכה בשתי תמונות פחות מזה שקדם לו. מין נוסחה שקבעתי לעצמי, סתם שעשוע ישן. כאילו שבזה יש לי שליטה על קיצור הנאומים. כשהתקרבתי לצלם את הנואמים בקלוז־אפ ועברתי ליד שורת המפקדים, שמעתי את דרור הגדול אומר לחייל שלידו: “פומרוק, אנחנו לוקחים את זה, כן?”

.
הנחתי שהוא התכוון לתחרות הגדוד המצטיין. שיאו של הערב. היה משעשע לראות עד כמה שמח בהישג הזה, וכמה הילדים שלו קפצו בהתלהבות כששמעו מי הגדוד הזוכה. “במידה מסוימת הוא עוד קצת ילד,” אמרה הדסה בחיוך למי שישבה לידה, אשתו של אחד האלופים.

.
התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ”ל, צ’פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס”ר ו”תיסלם” לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי, והילדים עזרו לי בקיפול.

.
“אתה יודע מה הסוד?” שאל אותי וענה מיד בעצמו, “הגובה שלי.”

.
אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו.

.
“מי זה ר’ אריה לוין אתה יודע?” שאל שוב. לא ממש. “הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?” התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. “הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים.” דרור הסתכל עלי, בודק אם אני איתו. “מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר’ אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר’ אריה יראה אותו ככה. ר’ אריה ענה לו בנחת: ‘אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!'”

.
דרור הסתכל בחיוך לתוך עיניי, עיניו שואלות.

איזה סיפור מתוק.

.
“גם אני נמוך קומה,” דרור המשיך. “ומר’ אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב – אני איתו.”

.

סיכום:

.
אנחנו צריכים ללמוד מדרור ומרבי אריה לוין את ההסתכלות ללב, היוצרת מצב שאין בו שפיטה של החברה מבחוץ, כי אם כולם מסתכלים זה על זה בגובה הלב ולא לפי החיצוניות, בעצם איננו רואים את החיצוניות; ומתוך זה גם מגיעה צורת ההסתכלות שלנו על עצמנו. מתוך הלב. על הלב.

.
ככה אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כל הזמן על המעשים שלנו – האם אנחנו עושים את זה מהלב? מחיבור אישי שלנו? וזה בעצם מה שצריך לכוון אותנו בחיים, החיבור של הלב שלנו לדברים בפשטות ובצניעות, כי לא צריך להוציא עיניים של אף אחד, אנו פשוט עושים את מה שאנו טובים בו.

.
כדאי לפתוח את הבמה הזאת לדיבור על אירועי בר המצווה ובת המצווה – כשאנחנו בשלב משמעותי שכולנו חוגגים, אנחנו צריכים לזכור לקבל החלטות מתוך הסתכלות במה באמת נכון לעשות, ולא לנסות רק להתעסק במה ‘מקובל’ ולנסות לעשות את המסיבה הכי ‘מפוצצת’ אלא לחשוב באמת מה נכון לעשות ולעשות בצניעות, ואחר כך נראה בקלות איך זה מספק הרבה יותר.

הרחבה למדריכים:

הפעולה הזאת היא קרקע מעולה לדיון על בר מצווה ובת מצווה גם בעניין צניעות וגם בעניין פשטות מבחינת האירוע.