איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעולה ממערך
פעילות פנים
קומונריות
וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.
"אין התועלת במצות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם. וזהו 'לצרף בהן', שיהיו ככסף צרוף, כי הצורף הכסף אין מעשהו בלא טעם, אבל להוציא ממנו כל סיג, וכן המצות להוציא מלבנו כל אמונה רעה, ולהודיענו האמת, ולזוכרו תמיד.
ולשון זו האגדה עצמה הוזכרה ב'ילמדנו' (תנחומא שמיני ח') בפרשת 'זאת החיה', וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו, או מה איכפת לו בין אוכל טהורות או אוכל טמאות, אם חכמת חכמת לך (משלי ט' י"ב), הא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות, שנאמר (תהילים י"ב ז') 'אמרות ה' אמרות טהורות', ונאמר 'כל אמרת אלו-ה צרופה'. למה? שיהא מגין עליך.
הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתעלה שיצטרך לאורה כמחושב מן המנורה, ושיצטרך למאכל הקרבנות וריח הקטרת, כנראה מפשוטיהם. ואפילו ה'זכר לנפלאותיו' שעשה, שצוה לעשות לזכר ליציאת מצרים ומעשה בראשית, אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו עד שנהיה ראויים להיות מגן עלינו, כי כבודנו וספרנו בנפלאותיו מאפס ותוהו נחשבו לו.
… הנה בארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שצוה בהן שיהו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, אינן לכבוד ה' יתברך, אבל (אלא) לרחם על נפשותינו. וכבר סידרו לנו בתפלת יום הכפורים 'אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך, כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך'. וכן אמר בתורה 'לטוב לך', כאשר פירשתי. וכן 'ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים', והכוונה בכולם לטוב לנו, ולא לו יתברך ויתעלה, אבל כל מה שנצטוינו שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות".
"ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים
חשב טעם בפני עצמו…"
ביאור – הרב יהודה עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם"
הרמב"ן מאריך בהמשך דבריו לבאר, כיצד ניתן להעלות כיווני מחשבה שונים במשמעות הפרטים השונים שבהקרבת הנשיאים . העיקרון העולה מדבריו הוא, שעל אף שמבחינה מעשית לא היה הבדל בין קרבנות הנשיאים, מכל מקום כל נשיא הטביע במחשבתו את חותמו האישי הייחודי .
"כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ" (משלי, פרק ט"ז, פסוק ד)
כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שוים . וכשהיו הנביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה', והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טִבְעַת גופו… וכשבטלה הנבואה היה רוח הקודש בישראל, ואיש רוחו הוא יודיענו איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם ואדם. אך אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן וְאֵין בְּרוּחוֹ רְמִיָּה ( תהילים ל"ב, ב )… אבל אם חס ושלום יש בלבבו שורש קטן שפורה ראש ולענה, אז יש ברוחו רמיה אם יהיה מתנהג על פי רוחו, ודרכי איש זך וישר בעיניו, ויפול משמים
לארץ עד אשר לא יוכל לקום, ויסור מדרכי ה' ומצוותיו ולא ידע בעצמו . וזהו גֹּל אֶל ה' מַעֲשֶׂיךָ ( משלי ט"ז, ג ) , כלומר: עכשיו אין לנו להלוך בגדולות ונפלאות, אך לראות שיהיו מעשינו אל ה'… כי כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ, כלומר שעיקר רצון ה' הם התורה והמצוות.
ביאור – הרב יהודה עמיטל, "והארץ נתן לבני אדם"
לדעת הגר"א, בזמן שהייתה נבואה בישראל, היה הנביא מורה לכל אדם מהי דרכו המיוחדת בעבודת ה' . גם לאחר שבטלה הנבואה, רוח הקודש שהייתה לכל אחד יכולה הייתה עדיין לומר לו מהי דרכו האישית . אולם לא כל אדם זוכה לכך, ויש שאדם פועל לא לפי רוח הקודש שבו, אלא על פי אינטרסים אישיים ושיקולים חברתיים, והוא משלה את עצמו שהוא פועל לשם שמים . לכן, בזמננו אדם צריך לוותר על שאיפתו לדרך אישית בעבודת ה', וללכת בדרך הכלל בקיום תורה ומצוות .
כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו על זה הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלימוד… ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת . הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד, הוא משתקע בעניני הלכה, כפי מנהג המורגל, והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלו הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי .
ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד התורה הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כ"כ לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו . ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבא, כי זה עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו, ומאחר שנהנה מדברי התורה הוא נעשה דבוק לתורה.
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.
מבאר רבי עובדיה מברטנורא שם:
ששכר מצוה מצוה — שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו' . פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה , ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה.
אך חכמת התורה מתחלקת לשני חלקים: האחד מהם לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית. והשני לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה….
ומפני שחכמת המצוות שבתורה על שני עניינים, האחד מהם גלוי והשני נסתר, עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד, אשר חיברו בענייני המצוות חיבורים רבים לעמוד מהם על חכמת העניין הנסתר.
וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מאחד משלושה עניינים:
או לבאר פירוש המילות והעניינים כמו שעשה רבנו סעדיה זיכרונו לברכה ברוב ספרי המקרא. או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו, ולתקן מילותיו, כספרי בן גנאח מה שיש בו די, ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם.
וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון.
וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה, ושהיא כארץ עזובה, ולא סדרוה בחיבור שיקיף כל פרקיה.
ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות אין אנחנו חייבים בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר, להורות הדרך הנכונה והישרה. וכמוהו כמו התוספות [=הוספות על המצוות] שהם רשות, שאין אנחנו נתבעים בהם ולא נענשים אם נתעלם מהם. ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר.
עד שחיפשתי על חובות הלבבות מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו. ומצאתים שהם יסודי כל המצוות. ואם יארע בהם (בחובות הלבבות) שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האברים.
שאמרתי כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו:
האחד נראה. והשני אינו נראה.
ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה.
והגלויה חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולמדה, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים.
אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו, מבלי אברי הגוף הנראים ממנו.
וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם, ותאוות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין ליבותינו חייבים לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבים בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו.
וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצוותיו, לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו, שלא יחייבם בעבודתו כפי יכולתם, מפני שבהם גמר העבודה.
ועל כן נתחייבנו בחובות גילויינו ומצפונינו, כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך.
למילים יש דינמיקה. 'מחויבות' היא מילה חדשה המעוררת אסוציאציה של כפייה, של דבר שאינו חלק מאִתנו אלא כפוי עלינו. במקורותינו המילה הבאה במקום מחויבות היא 'נאמנות'- "נאמן אתה להחיות מתים": כביכול מחויבותו של הקב"ה היא להחיות מתים. על דברי ה' למשה – "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם… וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (שמות, פרק ו', פסוקים ג'- ו') , כתב רש"י שם: "אני ה' – נאמן ליתן שכר". שם הוי"ה מצביע על נאמנות.
לפעמים גם המונח 'אמונה' הוא ביטוי לנאמנות – "ומקיים אמונתו לישני עפר" . 'אמונה' בלשון חז"ל היא אמון בו יתברך, משום שהוא מקור הנאמנות. "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר, פרק כ', פסוק יב) פירושו 'לא היה לכם אמון בי'.
במשלי נאמר : "רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא" (פרק כ', פסוק ו), והמהר"ל (בספר נתיבות עולם, נתיב האמונה פרק א) ביאר פסוק זה כך: "'איש אמונים מי ימצא' – הן שתהיה האמונה בו יתברך, צריך שיהיה שהוא מאמין באמונה שלימה, הן שתהיה האמונה שהוא נאמן בכל עסקיו והנהגתו" .
אמונה מבטאת אפוא שני דברים: אמון בו יתברך ונאמנות בכל הנהגתו, ובמילים אחרות – מחויבות . לעומת תחושת זרות וריחוק שיש במילה 'מחויבות', המילה 'נאמנות' מבטאת משהו שקרוב לאדם .זו היא מילה שאינה מעוררת שום אסוציאציה לא נעימה, מילה
המבטאת דבר שאדם מתגאה בו.
וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אלוקים.
(שמות, ל"א, יח).
אבן עזרא: ריקי מוח יתמהו, מה עשה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה?! ולא ידעו, אם יעמוד שם עם השם כמספר הזה וכפל כפלו שנים, לא יוכל לדעת חלק מאלף ממעשה השם ודרכיו וסוד כל המצות שצוהו, כי יחשבו כי המעשה העיקר. ואיננו, רק הלבב והמעשה, והלבב והלשון להרגיל. וכן כתוב בפיך ובלבבך לעשותו (דברים פרק ל, פסוק יד). וקדמונינו אמרו: רחמנא לבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב). ושרש כל המצות עד שיאהב את השם בכל נפשו וידבק בו, וזה לא יהיה שלם אם לא יכיר מעשה השם בעליונים ובשפלים וידע דרכיו. וככה אמר הנביא, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי (ירמיהו פרק ט, פסוק כג), אז יתברר לו, כי השם עושה חסד משפט וצדקה בארץ (שם), ולא יוכל לדעת השם אם לא ידע נפשו ונשמתו וגופו, כי כל מי שלא ידע מהות נפשו, חכמת מה לו?!….
ביאור: הרב נחמיה רענן, אתר בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון
לאחר מעמד הר סיני, משה רבנו עלה להר כדי לקבל מה' את התורה ולמסור אותה לישראל (שמות, פרק כ"ד, פסוק יז). שהותו של משה רבנו בהר סיני נמשכה ארבעים יום וארבעים לילה, ובתום תקופה זו ה' נתן למשה את לוחות הברית.
רבנו האבן עזרא חושף את נקודת הכשל שעומדת ביסוד שאלתם של אותם "ריקי מוח". להבנתם, מהותה של התורה שניתנה לישראל היא קובץ הנחיות מעשיות, שהן מצוות התורה. על פי ההנחה הזאת שאלתם מוצדקת, שהרי כדי ללמוד את פרטי מעשי המצוות די בפחות מארבעים יום ולילה. בניגוד לעמדת "ריקי המוח", רבנו האבן עזרא מסביר בתשובתו שלא המעשה עיקר אלא הלב שעומד מאחורי המעשה, כפי שנאמר "בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, פרק ל', פסוק יד). כדי להיות דבק בה' בלב צריך להכיר את דרכי הבורא ואת מעלת נפשו ונשמתו של האדם, וכדי להתעמק בכך דרוש פרק זמן ממושך; ולכן משה רבנו הוצרך לשהות בהר ארבעים יום ארבעים לילה.
הרב שלמה וולבה בספר "עלי שור" מתייחס לדברי האבן עזרא:
…כפי הנראה מדבריו היתה טעותם של ה"ריקי מוח" לחשוב, כי עיקר התורה הוא רק ענין המצוות המעשיות, ואותן היה משה רבנו עליו השלום יכול לקבל בימים מועטים. אך מהי תשובת רבנו האבן עזרא, שהלב ושמעשה עיקר – ובמה גורם "לב" למשה רבנו עליו השלום להאריך את שהותו על ההר? אך זוהי האמת: לבו של האדם, ומה גם לבו של משה רבנו עליו השלום אין לו גבול, וכשה"לב" מקבל תורה ומקיים מצוה, הוא מגדיל ומאדיר תורה לאין שעור ואם משה רבנו עליו השלום היה עומד על הר סיני שנים על שנים, עדיין לא היה לבו אומר די! ונמצא, כי ה"לב" מוסיף גם בעצם גדרי המעשה: כשהוא, הלב, ניגש לשמור שבת, מתהווה מזה מסכת שבת על כל הלכותיה, ביאור האבות והתולדות של הל"ט מלאכות, דיני שבות, גזירותיה ותקנותיה, וכן בכל תרי"ג מצוות התורה.
קהלת רבה:
כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא – כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב. והים איננו מלא – והלב איננו מלא. לא הנפש שבעה לעולם, שנאמר: וגם הנפש לא תמלא.
הרב וולבה על דברי המדרש:
בהכרח הוא כך. הקב"ה נתן לנו תורה אשר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב פרק יא, פסוק ט) "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצותך מאד" (תהלים פרק קיט, פסוק צו). הרי התורה אינה מוגבלת, לכן גם הכלי המקבל את התורה צריך להיות בלתי מוגבל, והכלי הזה הוא הלב, כי "כל התורה שאדם לומד אינה אלא בלב"…
תכלית תורה – לדעת מעשי ה' ודרכיו, ולא בידיעה אלא בלב, כי לא הידיעה עיקר אלא ההויה. מה שנקלט בלב נהפך לעצמותו של האדם שהוא חי בו. בלי מעשי המצוות אי אפשר להגיע לדבקות זאת, כי כידוע "אחרי המעשים יימשכו הלבבות" (ספר החינוך מצוה טז). כיון שרצה הקב"ה למלאות לבו של משה רבנו עליו השלום בהכרת גדולתו שאין לה חקר, עמידת שנית רבות על הר סיני לא היתה מספיקה: לגדולתו אין סוף והלב איננו מלא!
"ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יט, יז) אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה- מוטב, ואם לאו- שם תהא קבורתכם. אמר רבי אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן- הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט, כז): "קימו וקבלו היהודים" – קיימו מה שקיבלו כבר.
על מה שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא: עמדו ישראל ממש תחת ההר, ומלמד פסוק זה שכפה (הפך) הקדוש ברוך הוא עליהם על ישראל את ההר כדרך שכופים גיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה — מוטב, ואם לאו [לא] — שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא (הודעה) רבה לאורייתא [כלפי התורה], שיכולים ישראל להתנצל ולומר שבתחילה קבלו את התורה מאונס, ואינם חייבים לקיימה. אמר רבא: אף על פי כן הדור [חזרו] וקבלוה מרצונם בימי אחשורוש, דכתיב [שכן נאמר]: "קימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם" (אסתר ט, כז), ודרש: קימו היהודים על עצמם מה שקיבלו כבר עליהם כמאונס בשעת מתן תורה.
"כפה עליהם הר כגיגית": שהראה להם כבוד ה' בהקיץ ובהתגלות נפלאה, עד כי ממש בטלה בחירתם הטבעי, ויצאה נשמתם מהשגת כבוד ה' והיו מוכרחים כמלאכים בלא הבדל, וראו כי כל הנבראים תלוי רק בקבלת התורה.
אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' (שבת פח.) לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה, ואם לא יקבלו התורה – שמה תהא קבורתם. וידוע, כי דברים המוכרחים להיות הם חשובים במעלה יותר, שאי אפשר מבלעדם, ואין קיום לנמצא בזולתם. לכך כפה עליהם ההר כגיגית להודיע מעלת התורה, שאי אפשר מבלעדה כלל. ואם לא היה עושה זה, היו אומרים כי התורה אין הכרחית לעולם, רק ברצון קבלו עליהם, ואם לא קבלו – לא היו צריכין. לכך היה השם יתברך מפתה ומרצה אותם קודם, וכאשר ראו שעיקר נתינתה על ידי כפיית ההר, היו מוכרחים לומר כי נתינתה מוכרחת, שאין להם קיום זולתה….
ולפיכך כפה עליהם ההר כגיגית במה שהחיבור היה הכרחי ואינו דבר שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, שאחר שקבלת התורה היא שלמות כל העולם איך יהיה בדבר זה אפשרות כלל".
ביאור המהר"ל: כלומר, זכות גדולה היא לישראל שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו את התורה מרצונם, ולא היו חוזרים בהם אף בראיית האש הגדולה. אך מצד התורה, מחמת חשיבותה והכרח קבלתה לקיום העולם, היא צריכה להינתן בכפייה, להורות שאין נתינתה תלויה ברצונם של ישראל.
"ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח.).
התוספות, התקשו בדברי הגמרא שהרי כבר אמרו ישראל "נעשה ונשמע" ואם כן מה הצורך בכפיית ההר כגיגית? – תשובת התוספות היא, כי הייתה סכנה שישראל יחזרו בהם מהבטחתם לשמור את התורה, כשיראו את האש הגדולה שבמעמד הר סיני ועל כן היה צורך בכפיית ההר כגיגית.
נראה, כי בדברי התוספות טמון יסוד עמוק, מעבר למה שנראה במבט שטחי.
כל אדם באשר הוא, נמצא במצב מסוים ומוגדר, נתון לגבולות המקום והזמן, מושפע מן הסביבה ולתנאים חיצוניים נוספים שלעולם לא יוכל להיחלץ מהשפעתם לחלוטין. כיוון שכך, עלינו לשאול את עצמנו – האם אדם יכול להחליט בזמן מסוים החלטות הקשורות למצבים אחרים בחייו? האם הוא מסוגל לקבל על עצמו כי יתנהג באופן מסוים כאשר התנאים ישתנו לחלוטין?
אם כן, גם כשקבלו בני ישראל את התורה ב"נעשה ונשמע", יש בכך בעיה מסוימת, שכן קשה מאוד לשמור על התחייבות זו בתנאים ובמצבים אחרים אותם עם ישראל עתיד לעבור.
הפתרון לבעיה זו טמון כמובן בכוחו של הקב"ה, בורא העולם, שבידיו המציאות כולה. הקב"ה 'כפה על בני ישראל הר כגיגית' – התאים את המציאות לתורה ובכך הבטיח כי כל המצבים, הזמנים והמקומות יתאימו לקיום התורה. במעשה זה, של כפיית ההר כגיגית, המסמלת את עיצוב המציאות לאור קיום התורה, ניתן התוקף המוחלט לאמירת ישראל "נעשה ונשמע". כעת אמירה זו איננה רק הצהרה רגעית בעלמא, אלא בעלת משמעות נצחית, שכן מראש המציאות מותאמת מכאן ואילך לקיום התורה. רק מכוח אותה כפיית ההר, התקיימה התורה מבריאת העולם ותתקיים לדורות.
זוהי המשמעות העמוקה של דברי התוספות כי כפיית ההר נועדה כדי שלא ייבהלו מהאש ויחזרו בהם. אם לא הייתה את כפיית ההר, קבלת עם ישראל ב"נעשה ונשמע", הייתה יכולה להיות ארעית בלבד ואירועים מסוימים כגון ראיית האש, היו גורמים לביטולה.
תפקידו היסודי של מעמד הר סיני היה לקבוע את מעמדה של התורה לדורות. בזכות מעמד הר סיני, התורה קבלה תוקף נצחי ומחייב, מעבר לשל גורם ארעי הקיים במציאות וזוהו התפקיד המשמעותי ביותר של מעמד זה.
כוונת הלב כיצד: כל תפילה שאינה בכוונה, אינה תפילה; ואם התפלל בלא כוונה, חוזר ומתפלל בכוונה.
כל מעשיך יהיו לשם שמים… וכשהוא נוטל ידיו או כשמברך על הפירות או על המצות השגורות בפי כל האדם יכוין לבו לברך לשם בוראו אשר הפליא חסדו עמו ונתן לו הפירות או הלחם ליהנות מהם וצוהו את המצות. ולא יעשה כאדם העושה דבר במנהג ומוציא דברים מפיו בלא הגיון הלב…
וְזֶה לְשׁוֹן מִצְוָה שֶׁהוּא לְשׁוֹן הִתְחַבְּרוּת, מִלְּשׁוֹן צַוְתָא וְחִבּוּר, כִּי עַל-יְדֵי כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה… מְקֻשָּׁרִין בּוֹ יִתְבָּרַךְ וּלְהֵפֶךְ עֲבֵרָה ח"ו, הוּא לְשׁוֹן חָלַף וְעָבַר, שֶׁעַל-יְדֵי הָעֲבֵרָה ח"ו, חוֹלֵף וְעוֹבֵר מִמֶּנּוּ אוֹר הרשימו הַזֹּאת וְעַל-כֵּן מִצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, כִּי עַל-יְדֵי הַמִּצְוָה מְקַשְּׁרִין וּמְחַבְּרִין לְעַצְמוֹ אוֹר הַזְּרִיחָה שֶׁל הָרְשִׁימוּ הַנַּ"ל, שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִתְקַשֵּׁר וְנִתְדַבֵּק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְעַל-יְדֵי זֶה נִמְשָׁכִין עָלָיו בְּכָל פַּעַם אוֹר קְדֻשַּׁת שְׁאַר הַמִּצְוֹת וְזוֹכִין לְקַיְּמָן, כִּי כָּל הַמִּצְוֹת נִמְשָׁכִין מִשָּׁם וְכֵן לְהֵפֶךְ בַּעֲבֵרָה ח"ו, כִּי עִקַּר קְדֻשַּׁת יִשְֹרָאֵל הוּא לִזְכּוֹת לְהַתַּכְלִית הַנַּ"ל, הַיְנוּ לְהִתְקַשֵּׁר וּלְהִכָּלֵל בְּאוֹר הַאֵין סוֹף עַל-יְדֵי קְדֻשַּׁת הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת שֶׁנִּמְשָׁכִין מֵהַזְּרִיחָה הַנִּמְשָׁךְ מִשָּׁם, אַשְׁרֵי הַמִּשְׁתַּדֵּל בְּכָל עֵת לְהַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אוֹר הַזְּרִיחָה הַזֹּאת…
תורת החסידות מסבירה, שמצווה היא מלשון 'צוותא', התחברות. המצווה מחברת את הקב"ה, שציווה את המצווה, עם היהודי, שנצטווה לקיימה. המצווה יוצרת קשר אין-סופי בין האדם לבין הבורא, בכך שהקב"ה מצווה את האדם והאדם ממלא את ציווייו.
קשר עם הקב"ה יכול להיעשות רק על-ידי מצוות. האדם עצמו אינו מסוגל ליצור קשר בינו לבין הבורא. מצד ערכו העצמי של האדם אין שום יחס בינו לבין הבורא, ולא יכול להיות שום קשר ביניהם. מול אין-סופיותו של הקב"ה אין לאדם שום ערך ומעשיו ורגשותיו הם ממש בבחינת אין ואפס. האדם זוכה לקיום ולערך רק בזכות העובדה שהקב"ה בחר לצוותו לקיים את מצוותיו. כאשר הקב"ה רוצה שהאדם יקיים מצוות, בכך הוא נותן לאדם דרך להתקשר עמו, והאדם הממלא את ציווי ה' יוצר קשר בינו לבין הבורא.