איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים ליום חול
מתאים לשבתאחרי שנגמרה המלחמה, שכולם כבר חזרו הביתה והשגרה חזרה להיות כרגיל, הפצועים מהקרב ממשיכים להתמודד עם הפציעה הפיזית או הנפשית לכל החיים, בטיפול ובשיקום ולעיתים גם עם המגבלות שהיא מביאה איתה. ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה נקדיש מחשבה לכל אותם גיבורים שמסרו נפשם בקרב בהגנה על המדינה ומוסרים נפשם בהתמודדות היום-יומית הנמשכת אחריה. בפעולה ניחשף לכמה סיפורי פצועים ונבין כי לפציעה ולהתמודדות יש השפעה גדולה על המעגלים הקרובים של הפצועים. עם זאת נראה כי למרות הקושי בחרו פצועים רבים להתמודד עם הפציעה בדרך מעוררת השראה שאנו יכולים ללמוד ממנה הרבה.
בשלב זה המטרה היא שהחניכים יחוו כיצד קושי של אדם יכול להשפיע לא רק עליו אלא גם על המעגלים הקרובים לו. בהקשר שלנו: כיצד הפציעה משפיעה גם על משפחתו של הפצוע וכיצד היא מתמודדת.
לאחר המשחק חזרו למעגל ושאלו חניכים כיצד הרגישו: חניך שהוגבל – מה הרגשת? האם השתתף במשחק? חניך שלא הוגבל – מה הרגשת כשנחתה עליך אחריות לחניך שהוגבל? כל החניכים – איך המגבלות השפיעו על המשחק? מה חשבתם מייד אחרי שהוטלו המגבלות?
לאחר המשחק חזרו למעגל ושאלו את החניכים: מה הרגשתם במהלך המשחק? מה הייתה התגובה הראשונית שלכם כשהמדריכים אמרו שחניך אחד צריך לפעול בעיניים קשורות? החניך שקשר את הסרט על העיניים – מה הרגשת? כיצד הסרט השפיע עליך בביצוע המשימות או ברצון להצליח בהן? החניך שראה במהלך המשימות – מה הרגשת? איך היה לך? איך רמת האחריות שנחתה עליך השפיעה עליך?
ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה אנו מוקירים את גבורתם של הפצועים ושל בני משפחותיהם. אנו מקדישים מחשבה להתמודדות היום-יומית שהם נדרשים לה ולהקרבה שלהם למען הארץ, למען חברים לנשק, למען הביטחון של כולנו.
בשלב זה ייחשפו החניכים לשני סיפורים של פצועים שמשפחתם הייתה נוכחת מאוד בתהליך השיקום שלהם (נספח 2). דרך הסיפורים יבינו החניכים כי הפציעה משפיעה מאוד גם על המשפחה ולא רק על הפצוע עצמו.
פזרו על הרצפה כרטיסיות ערכים (נספח 3). ערכו סבב, וכל חניך וחניכה ישתפו בערך שלמדו מהסיפורים ומהחשיפה ליום ההוקרה. בקשו מהחניכים לשתף מדוע בחרו בערך זה או איך למדו אותו מהפעולה.
בפעולה הקדשנו זמן ומחשבה לפצועים שנפגעו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. השנה התמקדנו גם בהתמודדות המשפחתית שהפציעה מביאה איתה. כאשר אחד מבני הבית נפצע, תהליך השיקום שלו דורש התגייסות מיוחדת מצד כל המשפחה ולפעמים גם מהחברים הקרובים. נחשפנו לשני סיפורים של משפחות שהחיים שלהן השתנו לגמרי בעקבות הפציעה, להתמודדות מעוררת ההשראה שלהן, לאופטימיות ולכוחות שהן מעניקות לבן משפחתם. נתפלל מכאן שהקב”ה ישלח כוחות פיזיים ונפשיים לכל הפצועים ולבני משפחותיהם, אלה שנפגעו בגוף ואלה שנפגעו בנפש. שנזכור תמיד להודות לאותם גיבורים ושנדע שאנחנו חיים כאן בשלום בזכות ההקרבה שלהם.
רשימת משימות שעליכם למלא ללא דיבור:
נספח 2 –
סיפורי פצועים
בסיומו של קיץ 2014 התותחים שקטו, האזעקות פסקו, אבל המלחמה לא הסתיימה. לא עבור אוהד בן ישי. הוא היה רק בתחילתו של קרב חייו. הקרב נמשך שנה וחמישה חודשים. והוא ניצח בו. הפצוע הקשה ביותר במבצע צוק איתן חזר לחיים. הוא חוזר לביתו. חוזר למשפחתו. “הביתה, הביתה”, אומר אוהד, ומציג חיוך ענק של תקווה.
בימים אלה בן ישי, רק בן 21, פותח את פרק ב’ בחייו. לומד אט-אט לדבר, לקרוא ולכתוב, ללכת בכוחות עצמו, ללא סיוע כיסא גלגלים, לבצע פעולות מוטוריות פשוטות כמו להתלבש ולהתרחץ. אף אחד, גם לא רופאיו, עדיין לא יודע אם וכיצד ישתלב, בלי עזרה רפואית, במציאות החדשה שמצפה לו, איך יתפקד עם המגבלות שנותרו.
אוהד, שנפגע בראשו, הוא נס רפואי. אחרי ששרד את הפציעה, המבט הוא קדימה, עוד צעד ועוד צעד, בחשש תמידי. “יש חוסר ודאות לגבי המחר, לגבי מה יהיה, קשה לי לצייר תסריט מה יקרה בעוד שנה, שנתיים, שלוש. לא יודע מה יהיה מצבו”, מודה האב, שמעון בן ישי. “אין הערכה רפואית אם למשל אוהד יוכל להיות סטודנט. אם הוא ילמד להיות עצמאי. הרופאים תמיד ציירו לנו תמונה פסימית. חווינו הרבה פסימיות בדרך, אז אני לא מצפה מהממסד הרפואי לתת לי את העידוד או האמונה. את הכוח אשאב ממקורות אחרים”.
מה עם החיים שלכם? הילדים האחרים שמחכים לכם בבית? הזוגיות, העבודה?
אריקה: “יש את החיים של לפני הפציעה ואחריה. כבר למעלה משנה שלא יצאנו מהבית. אנחנו ישנים כאן כל לילה, כל פעם אחד מאיתנו. אפילו הבת שלנו זכתה להצעת נישואים פה, בבית החולים, בראש השנה. היא תתחתן במועד הפציעה של אוהד השנה, בשביל לסגור מעגל”.
שמעון: “כרגע יש לנו מטרה. אלה לא חיים נורמליים וזו לא סביבה נורמלית. הפכנו לחיות כמו בחלון ראווה, החיים שלנו נחשפו, איבדנו את הפרטיות, את החיים השקטים, כמו סתם להגיע הביתה, להניח רגל על רגל מול הטלוויזיה. אנחנו עוברים ממשימה אחת לשנייה, צוברים ניסיון אדיר. זה בית הספר הכי גבוה שקיבלתי בחיים. למדתי, ראיתי והחכמתי. אני מרגיש שעליתי בכמה וכמה רמות בעניין תפיסות החיים שלי. זה אירוע מטלטל, משנה חיים, שמגבש אותנו כמשפחה. בהחלט אירוע מכונן”.
בעוד כשבועיים אוהד יחזור הביתה. גם הצעד הזה דורש עבודה, חשיבה, שינוי הרגלים. למעשה, מציאות חדשה. לאוהד ולהוריו. “זה מאוד מסובך”, אומר שמעון, “הבית צריך לעבור התאמת דיור. צריך להנגיש אותו לחזרה של אוהד. צריך אישורי בנייה, היתרי בנייה, אף על פי שקיבלנו הסכמה עקרונית לשינויים ממהנדסת העיר…
מי יטפל באוהד בבית?
אריקה: “אני. אף אחד לא יטפל בו כמוני. אוהד נולד מחדש, הוא כמו תינוק, הוא לומד הכל מחדש ואין כמו אמא שתהיה לצדו. נמשיך כמובן להגיע למחלקה פעם בארבעה ימים”.
איך ממשיכים מפה?
שמעון: “טורפים את החיים. למרות כל הקשיים, חוגגים את התקופה הזו. למדנו שאפשר ליהנות גם בכיסא גלגלים, ללכת לים, למסעדות, להופעות, לפגוש חברים. כבר הגשמנו לאוהד חלום אחד, חזרנו לפני כחודש מטיול של אב ובן בתאילנד. הוא מאוד נהנה, זה בעצם היה טיול השחרור שאוהד לא הספיק לעשות. גם לי זה סימל שחרור מהתקופה הקשה שעברנו. מתי לאבא יש הזדמנות לצאת עם הילד שלו בן ה-21 לטיול בחו”ל? לחוות יחד איתו? להכיר את החברים שלו ולהיכנס לעולם שלו? יש גם צדדים חיוביים בתקופה הקשה הזאת. אני בטוח שצפויים לאוהד חיים מלאים”. מסכם האבא בחיוך אוהב.
אוהד, מה הדבר שאתה הכי רוצה?
“הביתה, הביתה”.
(מיקי לוין, “עומד איתן: הפצוע הקשה ביותר במבצע, יצעד בקרוב לביתו”, מעריב, 30.1.2016)
“זה קרה יומיים אחרי ל”ג בעומר”, משתף בניה. “התארגנו על ל”ג בעומר אצל חבר מהישיבה בניצן. היינו יחד כמה חבר’ה מהישיבה, עשינו על האש, הלכנו לים, היה כיף. נשארתי שם גם לשבת וביום ראשון יצאנו לכיוון הישיבה באיתמר. הגענו לטרמפיאדה בצומת תפוח. הכול היה סבבה. פגשנו שם כמה חברים מהישיבה, הספקנו לומר שלום זה לזה ואני המשכתי טיפה קדימה. עמדתי ליד הבודקה של החיילים”, הוא מתאר את ההתרחשות. “פתאום בא רכב במהירות ועצר באמצע הכביש בברקס חזק. הסתכלתי לכיוון שלו וראיתי את המחבל. הוא הרים את היד למעלה עם האקדח, צעק ‘אללה אכבר’ והתחיל לירות. הוא ירה ישר עליי. הספקתי להסתובב, חטפתי כדור בגב ונפלתי לרצפה”.
היריות של המחבל המשיכו כל העת כשבניה שכוב על הרצפה עם פגיעה בגבו ולא מצליח להתרומם או לקרוא לעזרה. “אחרי שלוש שניות אתה מבין שוואלה, זה פיגוע. ברקע אני עוד שומע יריות ואת חבר שלי צועק בקול ‘שמע ישראל’. שכבתי על הרצפה ולחשתי לעצמי ‘שמע ישראל’. הרגשתי סחרחורת חזקה. היו לי צפצופים חזקים באוזניים. לא ידעתי איפה נפגעתי. ניסיתי לבעוט עם הרגל בחבר שלי כדי שישים לב אליי ויעזור לי כי הוא הסתכל לכיוון השני אבל לא הצלחתי להזיז את הרגל”.
במשך חודשים ארוכים נשאר בניה בבית החולים ועבר מספר ניתוחים מורכבים.
עברת ניתוחים לא פשוטים, אתה עובר שיקום ארוך ומורכב, מה מבחינתך הרגע הכי מאתגר?
“אני חושב שתהליך השיקום עצמו הכי קשה לי. כי אתה מנסה שבוע־שבועיים־חודש להניע את עצמך ומרגיש שהכול תקוע, כלום לא מתקדם, לא זז. אתה מנסה ולא מצליח לזוז וזה מייאש. צריך המון סבלנות והמון אמונה בתהליך הזה”, הוא אומר וקולו רועד. “אתה מבואס שאתה לא מצליח להתקדם בקצב שהיית מצפה. הכול זז בצעדים נורא קטנים. סבבה, יד ימין טיפה משתפרת, התחלתי להרגיש אותה. אז אתה מבסוט ומתחיל לעבוד על היד השנייה, מנסה וכלום לא משתנה. זה מאבק יומיומי עם עצמך לא להרים ידיים”.
אז מה מחזיק אותך בכל זאת?
“יש סביבי צוות רפואי והורים וחברים אחלה, שלא נותנים לי ליפול. וגם הצבתי לעצמי מטרות, דברים שאני לא מתכוון לוותר עליהם. אני רוצה לחזור להיות אני, אני רוצה לחיות חיים משמעותיים, בדיוק כמו כל בן אדם רגיל. ואני לא מתכוון לוותר לעצמי”
לקראת סוף השנה התרחש הפיגוע ששינה את מסלול חייו, ומאותו יום הוריו עופר ואביבה לא משים ממיטתו. כדי להקדיש את כל זמנם ומרצם לרפואתו הם נאלצו לעזוב את מקומות עבודתם. “כרגע הכול בצד, זו המשימה שלנו”, הם מסבירים בפשטות.
מאז יום הפיגוע עופר, אביו של בניה, צמוד למיטת בנו. “אפשר להגיד שהחיים שלנו נעצרו. אני צמוד אליו כבר חמישה חודשים. בניה צריך אותי. לאט לאט אני רואה את ההתקדמות שלו, אבל הוא צריך הרבה עידוד וכוחות. האתגרים שהוא עובר הם לא פשוטים בכלל, יש רגעים לא קלים ואנחנו שם כדי להרים אותו. חד משמעית הנוכחות שלנו משמעותית, וזה מה שחשוב עכשיו”, הוא מדגיש. “גם אשתי לקחה חל”ת מהעבודה כדי ללוות את בניה ולהיות בבית עם שאר הילדים, שגם צריכים אותנו. היא כל הזמן על הקו בין בית שאן לבית החולים. אנחנו עושים הכול למען בניה. אני נמצא פה כל הזמן ליד המיטה שלו, נלחם ביחד איתו, לא מוותר. זו המלחמה שלנו כרגע. אני נמצא איתו 24 שעות ביממה והוא יודע שאנחנו כאן איתו באש ובמים, יהיה מה שיהיה”.
אתה משדר המון חוסן ועוצמה, לא היה לך איזה רגע של שבר?
“אני זוכר רגע מטלטל כשבניה היה בטיפול נמרץ במצב קשה מאוד, בשעות הראשונות שאחרי הפיגוע. בכיתי ודיברתי עם ה’. אמרתי לו: ‘בניה הוא בן ישיבה, הוא הלך ללמוד תורה, הוא אהב ללמוד תורה, הוא גם תכנן להתגייס לצבא. ריבונו של עולם, אני מפקיד אותו בידיים שלך. אתה אבא שלו, תדאג לו. הוא הבן שלך’, ומאותו רגע יצאתי לדרך. לייאוש אין מקום. אני מרגיש שבניה בידיים הכי טובות שיש. אני אופטימי”, הוא שב ואומר בנחישות.
(רבקי גולדפינגר, “כל ניצחון קטן של בניה הוא ניצחון ענקי שלנו”, בשבע, 1.10.2021).
נספח 2 –
כרטיסיות ערכים (מוזמנים להוסיף עוד)