מטרות הפעולה

מערך: 3/4

נושא: מסירות נפש

פתיחה: אחרי שדיברנו על הקשר לעם ישראל ועל הצורך להיות עם מאוחד נברר עם החניכים את המושג מסירות נפש. ממסירות נפש עד הקצה, וגם בחיים היום-יומיים שלנו ושל החניכים – כי גם אנחנו יכולים למסור את הנפש למען עם ישראל.

ציוד נדרש: פתקים משופדים.

מהלך הפעולה:

• שלב א – גיבורים שמסרו את נפשם

ספרו על אנשים שמסרו את נפשם למען עם ישראל. התחילו מאסתר המלכה, המשיכו דרך רועי קליין ואלעד ריבן, שקרוב אליהם בגיל.

אסתר המלכה – זוכרים את פורים? אתם יודעים מה אסתר המלכה עשתה?

פעם לא היה אפשר ללכת אל המלך בכל פעם שרצית, היה צריך שהמלך יזמין אותך, ואם לא – הוא יכול גם להרוג אותך.

מרדכי אמר לאסתר המלכה שהמן הרשע רוצה להרוג את כל היהודים וביקש ממנה ללכת לאחשוורוש המלך ולבקש ממנו שיבטל את הגזרה, שיבטל את ההחלטה של המן להרוג את היהודים. אסתר המלכה התלבטה מה לעשות, היא פחדה ללכת אל המלך כי הוא יכול להרוג אותה, אבל היא ידעה שאולי היא יכולה להציל את עם ישראל.

תנו לחניכים שני פתקים על שפוד, שעל אחד כתוב ‘כן’ ועל האחר ‘לא’ (נספח 2).

שאלו אותם מה הם ממליצים לאסתר המלכה:

• ללכת לאחשוורוש
• שלא ללכת לאחשוורוש

הסבירו שהמושג הזה נקרא מסירות נפש – להיות מוכנים לעשות משהו שיכול להיות לנו נוח פחות בשביל לעזור לעם ישראל.

בהתאם לרמת החניכים אפשר לספר את הסיפור של רועי קליין (נספח 3). מומלץ להמחיז כהצגה, אפשר גם בסיפור בתמונות. הסבירו לחניכים שאם הוא לא היה קופץ על הרימון, הרבה אנשים היו נפצעים והיה להם כואב.

ספרו על אלעד ריבן, נער בן 16.

מצורף בנספח הסיפור של אלעד, הדגישו את הנקודה שהיו אנשים כלואים בתוך האש ואלעד התנדב לעזור להם, ובמקום לשחק בכדורגל או להיות בבית הוא החליט לצאת ולסייע לאחרים.

• שלב ב – הוויתור ההכרחי במסירות נפש

תאמו מראש עם הקומונרית או עם מישהו אחר מהסניף שייכנסו באמצע.

הראו לחניכים שהבאתם חבילת במבה וספרו להם שתחלקו להם את החבילה. בדיוק בזמן זה תיכנס הקומונרית ותספר שהיא חייבת את הבמבה הזאת בשביל הסניף או בשביל חניך אחר מעם ישראל שממש צריך עכשיו את הבמבה. תנו לה את שקית הבמבה ושאלו את החניכים:

• איך אתם מרגישים? אתם שמחים? עצובים? עצבנים?

הסבירו להם שככה זה גם במסירות נפש, אנשים מוותרים על דברים שלהם לטובת עם ישראל, לטובת אנשים אחרים. כי זו מסירות נפש, לדעת לוותר גם בדברים הקטנים.

• שלב ג – משחק הוויתורים

מסרו כדור, וכל מי שהכדור יגיע אליו יצטרך לומר מה הדבר שהוא מוכן לעשות אף על פי שקשה לו. עזרו לחניכים וכוונו אותם בשאלה הזאת או הכינו מראש תמונות ללוח תקשורת. למשל – ‘אפילו שקשה לי אני מוותר לאחים שלי על המשחק’. או ‘אפילו שלפעמים אני עייף, אני עדיין עוזר למדריכים לסדר את הספסלים לפעולה’.

אמרו להם שבזכות הדברים שהם מכונים לוותר עליהם ולהתאמץ אפילו שלפעמים זה לא כיף לנו, בזכות זה טוב יותר לכולנו. זה מה שנקרא מסירות נפש.

• סיכום

הפעולה בכוונה אינה ארוכה כיוון שהנושא כבד, וחשוב לנו שהחניכים לא יצאו בתחושת מועקה. סכמו אתם שבמסירות נפש לא צריך לעשות דברים גדולים, צריך להיות מוכנים בכל יום לתת ולעזור ולכל מי שצריך למען עם ישראל.

נספחים

נספח 1

“צריך לתת הכול, גם עכשיו וגם בעבר. אם אתה אוהב אז אתה אוהב עד הסוף, אם אתה חבר, אז אתה חבר עד הסוף, ואם אתה בצבא, אז אתה שם ונותן את הכול, וגם אם כל אלו באים על חשבונך האישי. אם זה על יציאות בשבת מהצבא, ואם זה לא לישון ולהתקמצן קצת לגבי עצמך בשביל שיהיה לך כסף לקנות משהו לחברה. זה מה שנקרא במילים גבוהות, ולא יודע אם אתה תאהב את זה, מסירות נפש! וזה בא לומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך, מהכסף שלך, מהלב שלך למען מישהו או משהו אחר שהוא לא אתה! והמיוחד ביותר זה שאתה לא עושה את זה מדי פעם, אלא כל הזמן מידי יום ביומו, דקה דקה”.

נספח 2

לא	כן

נספח 3

הקרב בבינת ג’בל במהלך מלחמת לבנון השנייה היה בוודאי הקרב הקשה והמפורסם ביותר.
בימים הראשונים של המלחמה היה גדוד 51 של גולני בפעילות בדרום, במסגרת ‘גשמי קיץ’ – מבצע שהנפיק צה”ל בעקבות חטיפתו של גלעד שליט, למצוא אנשי חמאס. החיילים הוקפצו בבהילות צפונה.

חטיבת גולני הגיעה לבינת ג’ביל במבצע שזכה לכינוי ‘קורי הפלדה’ – תגובה לנאום ‘קורי העכביש’ שנשא מזכ”ל חיזבאללה השייח חסן נסראללה. ב-24 ביולי 2006 נכנסו ארבעת גדודי החטיבה לפאתיו המזרחיים של בינת ג’ביל. גדוד 51 התפצל לשניים: המג”ד סגן אלוף יניב עשור הוביל חלק מהכוח, וסגנו רב סרן רועי קליין הוביל את חיילי פלוגה ג, והיא השתלטה על שני בתים צמודים. ביומיים הראשונים, בחסות הפצצות של חיל האוויר, חשו הלוחמים ביטחון. כבר ביום הראשון בלבנון רשמו לוחמי הכוח הצלחה כשהרגו מחבל שעבר במקום ומצאו עליו הרבה אמצעי לחימה .
לאחר יומיים היו אמורים לצאת מלבנון, אך הפקודה השתנתה בשלוש לפנות בוקר, ובמקום לחזור הוחלט שייכנסו עוד פנימה, לכפר.

בשעה שלוש לפנות בוקר החלה הפלוגה, על שלוש מחלקותיה – חוד, חבלה ופטרול – להעמיק אל תוך העיירה בינת ג’בל. לפני אור ראשון ניתנה הפקודה להשתלט על שלושה בתים סמוכים בעיירה בסמוך לחומה. כל מחלקה קיבלה משימה להשתלט על בית אחר. מחלקת החבלה נכנסה לבית הצפוני בקו הבתים ועשתה זאת בקלות יחסית. למחלקת הפטרול נדרש קצת יותר זמן, אבל לבסוף הצליחו הלוחמים לפרוץ פנימה ולהשתלט על הבית השני. המחלקה השלישית, שניסתה לפרוץ לבית הקרוב יותר לחומה, נתקלה בדלת פלדה. מפקד המחלקה סגן עמיחי מרחביה ניסה לפרוץ את הדלת עם סגן מפקד הפלוגה סגן אלכס שוורצמן והסמג”ד רועי קליין. הדלת לא נכנעה. נדרש להשתמש ב’פריצה חמה’, כלומר במטען חבלה. אך גם ירי בבריחי המנעולים לא עזר. רס”ן רועי קליין קרא לאביתר דאהן, המטוליסט של המחלקה, אבל גם זה לא עזר בפריצת הדלת. קליין ושוורצמן המשיכו בניסיונות הפריצה לבית. הם לקחו לבנת חבלה מהכוח של המ”פ חכימה וניסו לפרוץ את הדלת. לפתע ג’ינג’י הנגביסט נתן צרור יריות וצעק ‘נתקלנו’. זה מה שהיה יריית הפתיחה לקרב שגבה שמונה הרוגים.

המחבלים זיהו את הלוחמים והחלו לזרוק רימונים לתוך החצר. מרחביה וקליין פקדו על המחלקה לשכב, להשיב אש ולזרוק רימונים לצד השני. המפקדים הבינו שמוכרחים לשתק את מקורות הירי שמעבר לחומה. המהלך הצבאי המתבקש היה איגוף דרך מטע הזיתים שהיה בסמוך. קליין שלח את מרחביה, מפקד מחלקת החוד, לאגף את החומה. מרחביה יצא עם עוד שלושה חיילים בריצה לכיוון המורדות הדרומיים של המטע ולאורך החומה. להפתעתם הם נתקלו בחומה נוספת, פנימית וגבוהה, ולא יכלו לעבור אותה. לוחמי חיזבאללה ניצלו את ההזדמנות ופגעו בכל הכוח.

מרחביה הספיק לעלות בקשר ולומר: “קדקוד. נפגעתי, זקוק לחילוץ”. קליין ארגן חוליה עם חובש, וביצע בדיוק את אותו איגוף שביצע מרחביה. קליין הגיע למרחביה עם הקשר יוחאי ריעני והתחיל מיד לחלק פקודות להשיב אש ורימונים. הוא ישר תפס בעצמו את הרגליים של מרחביה וצעק לריעני לתפוס את הידיים. אחד החיילים זרק להם אלונקה. יחד הם העלו את מרחביה על האלונקה. קליין, שהיה ממוקד במשימה לחלץ אותו, תפס את האלונקה מאחור, ויוחאי ריעני מלפנים. מסביב שכבו לוחמים שנפצעו. קליין כרע ברך לפני מרחביה הפצוע. האש שוב הפכה חזקה יותר, כמעט 270 מעלות של אש מכל הבתים מסביב, והכול התרכז למטע שמתחת לחומה, שהיה שטח פתוח. המחבלים זרקו רימונים מקרוב וירו ירי צלפים מרחוק וגם ירי פשוט. למרות האש הכבדה שנורתה לעברם, כשהגיע קליין לחבריו הפצועים הוא החל מיד לטפל בהם. קליין הצליח להשכיב את מרחביה חצי גוף על האלונקה ולפתוח לו את החולצה, ולפתע נזרק רימון סמוך לחיילים. קליין, שראה את הרימון מתגלגל לכיוון חייליו, זינק על הרימון והגן בגופו על חייליו תוך כדי שהוא קורא: “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”.

חייליו היו בטוחים שנפח את נשמתו, אך ברגע האחרון, כשסרן איתמר כץ – מי שתפס פיקוד על הכוח – התקרב לעברו, הרים קליין את ידו והעביר לכץ את מכשיר הקשר המוצפן שלו – ה’ורד הרים’.

רס”ן רועי קליין נפל בא’ באב תשס”ו ונקבר בהר הרצל ביום הולדתו ה-31, ב’ באב תשס”ו.

אלעד בן ה-16 התנדב ככבאי, ונספה באסון

כשאלעד ריבן מחיפה שמע על הדלקה בכרמל, הוא לא חשב פעמיים והתקשר לאמו כדי שתביא לו את מדי המתנדב. הוא הצטרף לכבאים ויצא להיאבק בלהבות – והן גבו את חייו. על שולחנו של הנער, “שעזר תמיד לזולת”, נשאר המבחן האחרון בפיזיקה

יעל ברנובסקי פורסם: 04.12.10 , 08:01

הנער שהצטרף לכבאים המנוסים מצא את מותו בשרפה: הלילה (שבת) זוהתה גופתו של אלעד ריבן, נער בן 16 מחיפה, שהתנדב ככבאי ונאבק עם שאר צוותי הכיבוי בלהבות בכרמל. מאז יום חמישי נחשב ריבן, תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, לנעדר, אך הלילה נמוגה התקווה למצוא אותו בחיים.

ריבן התנדב ל”צופי אש”, קבוצה של תלמידים מתנדבים שהוכשרה כדי לסייע למכבי האש. כששמע על הדלקה בכרמל, התקשר לאמו וביקש ממנה שתביא לו את מדי המתנדב. הוא לבש אותם והגיע למקום האירוע. ריבן הצטרף לכבאים שהגיעו מעפולה ויצא עמם להילחם בלהבות. במהלך הדלקה הוא נספה בעצמו.

מתוך עמוד הפייסבוק שנפתח לזכרו של ריבן

מנהל בית הספר הריאלי, רון כתרי, ביקר את המשפחה וכינס את התלמידים כדי לבשר להם על שאירע לאלעד. “גבורתו של אלעד והערכים שעליהם צמח הביאו אותו לבחור לצאת להציל חיים ולסכן את חייו, מה שהביא עליו את אסונו – אסוננו”, אמר כתרי.

המחנכת של אלעד, מלי צנגוט, סיפרה כי אלעד היה בוגר, רגיש וקשוב לחולשות הזולת. היא ציינה כי תמיד היה נכון להגיש עזרה אישית לחבר. חבריו סיפרו כי היה “בעל נשמה יתרה” ואהוד על כולם. הוא היה חובב טיסה מושבע, שנהג לטוס בטיסות מודרכות אחת לכמה חודשים. הוא התאמן בסימולטור טיסה ממוחשב בחדרו. הוא אהב גם טיולים, והתכוון לצאת יחד עם חבריו למסע כיתות יא במדבר יהודה.

מקורות להרחבה: קטע שכתב אלירז פרץ (נספח 1); ‘ובכל נפשך’ – סיפורו של רועי קליין. אפשר לסרוק את הברקוד ולצפות (כמובן לא בשבת):