איתור סניפים וכפרי בוגרים
מערך: 3/4
אורך: 35–60 דק’
נושא: חיים של מסירות נפש לעם ישראל
פתיחה: לאחר שהבנו שעם ישראל הוא כגוף אחד ודיברנו על שיש לנו מה ללמוד מכל אחד בעם ישראל כי מתגלה דרכו נקודה אלוקית, נרצה לדבר על עד כמה אנו מוכנים לתת ולהקריב למען עם ישראל. נרצה לבנות בחניכנו את הרצון למסור את הנפש לעם ישראל במובן הבסיסי של חיים כאלה אך גם במובן המוחלט – שיש מצבים שאדם ימסור נפשו למען עמו.
ציוד נדרש: בקבוק ריק, דפים למשחק ‘שדה מוקשים’, כרטיסי דמויות, כרטיסי סיטואציות, כיסאות.
גוף הפעולה:
אפשרות א: משחק הדגל (ההוראות מפרטות בנספח 1) – חלקו את השבט לשתי קבוצות, ותנו לכל קבוצה דגל. על כל קבוצה להקים לעצמה שטח, בסיס, שבמרכזו נמצא הדגל שלה. אם מישהו מקבוצה אחת נתפס בשטח של הקבוצה האחרת, הוא נחשב שבוי. אפשר לערוך חילופי שבויים או לערוך מבצע להצלתו וחטיפתו מידי הקבוצה היריבה. המשחק מסתיים כאשר אחת הקבוצות מצליחה לגנוב את הדגל של הקבוצה היריבה.
אפשרות ב: ‘בננה’ (או ‘בקבוק’) – מנו חניך אחד להיות התופס, ובזמן שהוא עוצם את עיניו וסופר על כל החניכים להתחבא בשטח שגבולותיו נקבעו מראש. ליד החניך הסופר שימו בקבוק ריק עומד, הוא ‘הבית’. מטרת הסופר היא ‘לספור’ את כל החניכים שהוא מוצא – עליו לגעת בבקבוק ולומר את השם של מי שמצא. חניך ש’נספר’ ייעמד בשטח של הבית ויחכה להצלה. חניך שרוצה להציל צריך לרוץ לעבר הבית, לבעוט בבקבוק ולצעוק ‘בננה!’ וכל החניכים התפוסים ישתחררו. ברגע שהתופס מחזיר את הבקבוק למקום הוא יכול לספור שוב את מי שהוא רואה. המשחק נגמר כשהתופס תפס את כולם או כשנמאס J.
אפשרות ג: ‘שדה מוקשים!’ – סדרו על הרצפה דפי A4 (ראו נספח 2).
אמרו לחניכים שהמטרה שלהם היא לעבור דרך הדפים לצד השני, והדרך היחידה להתקדם היא בדריכה על הדפים. הסבירו לחניכים שיש רק מסלול אחד שאפשר לעבור בו, וכל שאר הדפים ‘ממולכדים’. החניכים אינם יודעים מה המסלול שבחרתם מראש, וכדי להצליח להגיע לצד השני הם יצטרכו להסתכן ולנסות. בכל פעם ייגש חניך אחד לשורה הראשונה של הדפים ויתקדם משם. אם ינחת על דף ‘ממולכד’ – ייפסל, ואם ידרוך על דף שבמסלול הוא יכול להתקדם עוד צעד קדימה (ההתקדמות היא רק קדימה או הצדה). חניך שהצליח לחשוף דף אחד אך נפסל בצעד הבא עדיין קידם את הקבוצה, כי חשף חלק מהמסלול הנכון, והחניך הבא כבר ידע לאן עליו להתקדם ולאן אין ללכת. המשחק נגמר כאשר חושפים את המסלול הנכון והקבוצה עוברת לצד השני (מלבד מי שנפסל כמובן). אם כל החניכים נפסלו לפני שעברו לצד השני, אפשר לבנות מסלול חדש ולהתחיל מההתחלה.
שאלו את החניכים: מהי מסירות נפש?
חלקו את החניכים לקבוצות. תנו לכל קבוצה כרטיסייה עם דמות שמסרה את הנפש למען עם ישראל (ראו נספח 3).
בקשו מכל קבוצה לקרוא יחד את הכרטיסייה ולהציג את הדמות לכל השבט (אפשר לעודד את החניכים לביים הצגה על הדמות או לחלק ביניהם את הפרטים וללמד על הדמות).
שאלו את החניכים: איך קורה שיש אנשים שברגע מסוים בחייהם מוכנים אפילו למות בשביל האחר?
אדם שברגע מסוים ועילאי בחייו מוכן למסור את נפשו עד כדי מוות – מצביע על נקודה פנימית אצלו, על תכונה מיוחדת שהייתה לו גם במהלך חייו הרגילים. מסירות נפש היא נקודה קיצונית בחיים שלמים שמורכבים מגבורות קטנות, גבורות שהן התגברות. אדם שמתרגל לראות את צורכי הזולת ולא רק את צרכיו האישיים, אדם שעובד על עצמו ובמהלך חייו מוסר נפשו למען האחר בדברים הקטנים, גם הוא גיבור אפילו שלא הייתה לו הזדמנות למסור את נפשו ממש .
אפשר לחלק לכל חניך סיטואציה או לחלופין להניח את הסיטואציה על הרצפה ולבקש מכל החניכים לענות מה הם היו עושים.
שאלו את החניכים:
העמידו את כל השבט על כיסאות בצד אחד של החדר; מטרתם היא לעבור לצד השני מהר ככל האפשר בלי לרדת מהכיסאות (אפשר ליזום תחרות בין שתי קבוצות).
כדי לנצח במשחק יצטרך הפרט לוותר על הנוחות שלו כדי שכל הקבוצה תוכל להתקדם.
גם בחיים אנחנו צריכים לפעמים לעשות למען הכלל דברים שאינם מאוד נוחים לנו.
בתחילת הפעולה שיחקנו במשחק שבו לכל אחד הייתה אחריות לקבוצה ואפשרות להסתכן ולהיות מוכן להקריב את עצמו בשביל הקבוצה (האחרים). לאחר מכן הכרנו דמויות שמסרו את נפשן על עם ישראל והבנו שמסירות נפש גדולה מתחילה במוכנות להקריב ולוותר למען האחרים, ובעצם מתחילה ביום-יום – בבחירות שלי בחיים לוותר על הנוחות ועל הצרכים האישיים שלי למען עם ישראל.
נספחים
נספח 1
הוראות למשחק הדגל
מטרת המשחק: לחטוף את הדגל של הקבוצה היריבה ולהעבירו לשטחנו.
מהלך המשחק: מחלקים את אזור המשחק לשניים על ידי קו (חבל, חוט, קו דמיוני במקום ברור). מחלקים את המשתתפים לשתי קבוצות. משני עברי הקו בצד המרוחק של כל חלק תניח כל קבוצה דגל (אפשר קרטון, סוודר, צעיף). כל קבוצה נמצאת בשטחה ומטרתה לתפוס את הדגל של הקבוצה היריבה ולהביאו לשטחה. כל קבוצה רשאית לתפוס את משתתפי הקבוצה היריבה באזור שלה. מי שנתפס נחשב שבוי ואינו רשאי להמשיך משתתף עד שמגיע מישהו מהקבוצה שלו ונוגע בו, ואז הוא חוזר לשטח הקבוצה שלו וממשיך לשחק. לחלופין אפשר לערוך חילופי שבויים המוסכמים על שני הקבוצות.
אפשרות לשכלול המשחק:
מסמנים מעגל סביב הדגל. כל קבוצה מחלקת את משתתפיה למתקיפים ולמגנים. המתקיפים ינסו להיכנס בריצה אל שטח הקבוצה היריבה, להגיע אל מעגל הדגל, לחטוף את הדגל ולחזור אתו לשטח שלהם בלי להיתפס. תפקיד המגנים להתפרס מסביב למעגל הדגל ולנסות לתפוס את חברי הקבוצה היריבה המנסים לחטוף את דגלם.
למגנים אסור להיכנס לשטח המעגל של הדגל שעליו הם מגנים; לתוקפים מותר להיכנס לשטח המעגל של דגל היריב.
אם המתקיף נתפס עם הדגל בידו – מחזירים את הדגל למקומו והמשחק נמשך. המתקיף שנתפס עומד במקום שנתפס בו, והוא יכול לברוח רק אם הגיע אליו אחד מחברי קבוצתו ונגע בו. המשחק מסתיים כאשר אחד התוקפים מצליח לחזור אל שטח קבוצתו עם הדגל של הקבוצה היריבה.
נספח 2
דוגמה למשחק ‘שדה מוקשים!’
מובן שצריך להתאים את גודל הלוח לגודל השבט.
דוגמה למסלול אפשרי למשחק (החצים והפצצות עם הפנים כלפי הרצפה – החניכים אינם רואים אותם):
נספח 3– כרטיסי דמויות
נתן אלבז
אלבז נולד בצפרו, מרוקו, וכשהיה בן 17 עזב את משפחתו ועלה לבד לישראל בעליית הנוער. הוא התגייס לצה”ל בשנת 1952 ושירת כחייל בחטיבת גבעתי. ב- 11בפברואר 1954 קיבל אלבז משימה שגרתית של פירוק רימוני יד. הוא החל במשימה בעודו יושב באוהל. לפתע שמע אלבז קול נקישה והבין כי נצרתו של אחד הרימונים השתחררה. הוא יצא מהאוהל כשהרימון בידו וצעק לחבריו שיסתתרו. משהבין שאינו יכול להשליך את הרימון בלי לפגוע בחבריו אימץ את הרימון אל חזהו והתרחק מהם בריצה. משהתפוצץ הרימון נהרג אלבז, ובכך הציל את חיי חבריו (מתוך ויקיפדיה).
רועי קליין
קליין גדל ברעננה. נשא את שרה לאישה, ולזוג נולדו שני ילדים. רועי קליין התגורר עם משפחתו בשכונת היובל, עלי.
בשנת 1993 התגייס לצה”ל, התנדב לצנחנים והתקבל לפלוגת העורב החטיבתית. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ”כים חי”ר. במהלך המסלול הוקמה יחידת אגוז, והצוות ששירת בו הועבר אליה והשלים בה את מסלול הלוחם. בהמשך השלים קורס קציני חי”ר ושימש מפקד צוות ביחידה. קליין השתחרר מצה”ל, פנה ללימודים בבית המדרש לבוגרי צבא בעלי והמשיך בלימודים אקדמיים באריאל. בהמשך שב לשירות קבע ושימש מפקד פלוגה ביחידת אגוז. בשנת 2001 קיבל ציון לשבח מאלוף פיקוד המרכז על תפקודו במארב ליד שכם שבו הרג הכוח שבפיקודו חמישה מחבלים פלסטינים, ולאחר מכן מונה לסמג”ד 51 של חטיבת גולני.
בתפקיד זה לחם קליין במלחמת לבנון השנייה. במהלך הקרב בבינת ג’בייל נזרק רימון יד לעבר הכוח שפיקד עליו. קליין זינק על הרימון, עצר בגופו את הפיצוץ ונהרג, ובמעשהו הציל את חיי יתר החיילים ששהו בסמוך. חייליו סיפרו כי בעודו גוסס מפצעיו ניסה לדווח בקשר על מותו, זעק “שמע ישראל” ומסר לסרן איתמר כץ, אשר לקח את הפיקוד על הכוח, את מכשיר הקשר המוצפן (‘ורד הרים’) שברשותו.. בעקבות מעשיו הוענק לו עיטור העוז (מתוך ויקיפדיה).
אסתר המלכה
אסתר בת אביחיל משבט בנימין, שכונתה גם הדסה, גודלה על ידי מרדכי בן דודה לאחר שהוריה מתו. כאשר חיפש המלך אחשוורוש אישה במקום ושתי נלקחה גם אסתר אל בית המלך ונבחרה להיות המלכה בגלל שנשאה חן וחסד לפניו. על פי חז”ל, לקיחה זו של אסתר הייתה ‘מלמעלה’, בכפייה ולא מרצונה. אסתר הסתירה, לבקשת מרדכי, את זהותה ואת היותה יהודייה.
כאשר קיבל המן רשות מהמלך להשמיד את היהודים, נתבקשה אסתר על ידי מרדכי לגשת אל המלך ולהתחנן להצלת היהודים. בתחילה חששה אסתר לגורלה, שהרי אסור לבוא לבית המלך בלא שנקראה לכך, אך לאחר מכן התעשתה והחליטה לשים נפשה בכפה ולסכן את עצמה בעבור עמה. באמצעות סדרת פעולות הצליחה אסתר להפיל את המן מרום מעמדו ולהציל את העם היהודי מכליה. לפי חז”ל, היא גם תבעה לאחר מכן מאנשי כנסת הגדולה שייקבע החג ותיקבע המגילה לדורות, ולאחר דין ודברים קיבלה את מבוקשה.
אלעד ריבן
אלעד ריבן נולד בחיפה ב-22 באוקטובר 1994. הוא למד בבית הספר הריאלי בעיר. אלעד הצטרף לתנועת ‘צופי האש’ פאר הכרמל – קבוצת תלמידים מתנדבים אשר הוכשרה לסייע לשירותי הכבאות. כשפרצה השרפה בכרמל קיבל אלעד את ההודעה על השרפה באמצע שיעור בבית הספר. הוא מיהר להתקשר לאמו וביקש ממנה שתביא לו את מדי המתנדב ושתסיע אותו למקום כדי להצטרף לצוות כיבוי שהגיע מעפולה. כשהסתער בגבורה עם לוחמי האש על הלהבות היה אלעד בן 16 בלבד. אלעד לא חזר אלינו, אך רוח ההתנדבות, הגבורה ואהבת ישראל שהיו בו, נותרו עמנו כסמל לכל הטוב והיפה שיש בכולנו, ובמיוחד בנוער הישראלי (מתוך אתר מִנהל חברה ונוער).
יהונתן פולארד
יהונתן פולארד הוא יהודי אזרח ארצות הברית שעבד באגף המודיעין של הצי האמריקני,
ומתוקף תפקידו נחשף לחומר סודי שהיה קשור בישראל. יהונתן ידע שישראל אינה מודעת לחומר הסודי החשוב כל כך לביטחונה. הוא גם ידע שארצות הברית מחויבת להעביר את החומר לישראל לפי הסכם שנחתם עמה, אך אינה עושה דבר.
בפני יהונתן עמדו שתי אפשרויות: א) להעלים עין ולהמשיך בעבודתו בבטחה; ב) לדווח לישראל את מה שידע.
האפשרות השנייה הייתה כרוכה בסיכון רב. יהונתן ידע שאם ייתפס יהיה מצבו רע ומר, אך כיוון שהיה יהודי אוהב עם ישראל חש בעבודתו שליחות גדולה למען העם והארץ, ולא יכול לשאת את המחשבה שישראל תיפגע בגלל שהמידע החיוני לא יגיע אליה. בתחילה פעל יהונתן על מנת שהמידע יעבור לישראל בהעברה רשמית, אך משלא הצליח יצר קשר עם אנשי ביטחון ישראלים ששהו אז בארצות הברית והעביר אליהם את המידע.
יהונתן נעשה מרגל ישראלי. הוא העביר מידע חשוב שעזר רבות למדינת ישראל; בין השאר בזכות המידע שהעביר יכלה ישראל להיערך מפני מתקפת נשק להשמדה המונית ממדינות ערב.
באגף המודיעין האמריקני החלו לחשוד ביהונתן, וכעבור זמן מה הוא נתפס ונגזר עליו מאסר עולם לכל החיים.
לאחר שריצה 30 שנות מאסר שוחרר יהונתן פולארד לפי החלטת ועדת שחרורים בתנאים מגבילים מהכלא ב-20 בנובמבר 2015.
פרדה אקלום
אקלום נולד בשנת 1949 בכפר באתיופיה. הוא היה פעיל ציוני שהקדיש את חייו למען עליית קהילת יהודי אתיופיה לארץ ישראל. שליט אתיופיה ראה את הפעילות הציונית כבגידה והחל לרדוף באכזריות את כל הפעילים הציונים באתיופיה. למרות זאת השאיר אקלום את אשתו ובנו באתיופיה והמשיך בפעילותו למען חלומו הציוני. חודש אחרי שהגיע לישראל התבקש על ידי המוסד לחזור לסודן המסוכנת כדי לפתוח את נתיב העלייה להמוני יהודי אתיופיה שרק חיכו להזדמנות להגיע לירוסלם – חלומם משכבר הימים. הוא הסכים ללא דיחוי על אף הסכנה בפעילות ציונית מתחת לאפו של שליט סודן. הוא היה צריך להסתיר את זהותו היהודית ובה בעת לייצר תשתית ארגונית לעלייתם של המוני ביתא ישראל. הוא תיאר את התקופה הזו: “התמונות הקשות ממחנות הפליטים מלוות אותי עד היום. תמונות שאני רוצה לשכוח. בלילות, לפעמים אני לא ישן, יש לי סיוטים. שילמתי מחיר כבד, אבל אני שמח שהייתה לי ההזדמנות לעזור לקהילה”.
נספח 4