איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבתאת רוב חיינו אנחנו מעבירים בקבוצות שונות (משפחה, חברים, שבט, כיתה, חוג וכו’), מה המשמעות של להיות חלק מקבוצה?
בפעולה הזו ננסה להבין מה הסוד של החבורה ולמה צריך את זה.
מקורות להרחבה: מאמר ‘בסוד היחיד והיחד’ (אליאב ברנט- ישיבת כרם ביבנה) (מצ”ב בנספחים)
……..
ציוד נדרש: כדור, ציור של ‘זה’(נספח 3), היגדים, ביום חול- מדבקות צבעוניות, פירטי לבוש, חולצתנועה, פלקט עם ציור של מטרייה, ביום חול- מטרייה, פתקים קטנים, עטים.
……..
והאם קבוצה עם מספר חניכים גדול יותר היא מועילה יותר או מקשה על התנהלות המשחק?
……
סיכום ביניים: לקבוצה גדולה יש כח רב יותר מאשר ליחידים וככל שהקבוצה גדולה יותר המשימות הן פשוטות יותר.
……..
שאלו את החניכים: מה ניתן ללמוד מהסיפור על עצמנו? ומה ניתן ללמוד על השבט?
יש בי ‘חתיכה חסרה’, הגיוון בשבט משלים בתוכי את החלק החסר, אני מושלם, הגיוון בשבט מקשה עליי להיות מושלם, לשבט יש ‘חתיכה חסרה’, צריך שהשבט יהיה מגוון יותר, אם נגדיל את השבט זה יפגע בחברי השבט, אם השבט יהיה גדול יותר נוכל לעשות הרבה יותר דברים, אם נגדיל את השבט אני אצליח להשלים את ‘החתיכה החסרה’ שבי.
עברו עם החניכים על ההיגדים שמספר רב של חניכים בחרו, בקשו מהם להסביר את הבחירה ובקשו מחניך שלא בחר בהיגד הזה להסביר למה הוא לא מסכים איתו.
סיכום ביניים: לכל אחד מאתנו יש חוסר מסויים וגם לשבט כקבוצה חסר לפעמים חלקים ובכדי להשלים אותם אנחנו צריכים לפתוח את עצמנו להגדלת השבט ולצירוף חניכים חדשים לשבט.
………
לאחר שהחניכים תיארו את הדמות שחולצת התנועה שייכת לה הסבירו לחניכים שחולצתנועה יכולה להיות שייכת בעצם לכולם, אין מישהו שרוצה ולא יכול להיות חלק מבני עקיבא.
(למדריך- אם בחלק בשלב הקודם מספר רב של חניכים בחר בהיגדים שהם נגד הגדלת השבט ניתן להקריא להם את דברי הרב יונה גודמן (נספח 5) ולדון איתם על זה)
(למדריך- חשוב מאוד לא לתת לחניכים את ההרגשה שהם לא מספיק טובים ולכן אנחנו רוצים לצרף חניכים נוספים, אלא לחזק בפניהם שהם טובים מאוד אבל אם יצורפו עוד חניכים הם יהיו מעולים!)
…………
תנועת בני עקיבא רוצה להיות המטרייה של כל ילד וילד ולקבל את כולם, הגדלת השבט ע”י הבאת עוד ועוד חניכים לשבט תיטיב עם השבט בכך שנהיה גדולים בכמות ומתוך זה נהיה גדולים גם במהות והחתיכות החסרות שבשבט יהיו קטנות יותר ויותר ככל שנוסיף ונגדל.
………
הצעה לצ’ופר: בתוך צורה של חתיכת פאזל לרשום-
“יצאתי למצוא חתיכה שחסרה לי
חסרה לי פשוט חתיכה,
אז קדימה לדרך, קרסול וגם ברך,
למצוא לי את החתיכה”.
(שלדון סילברסטיין)
……..
אליאב ברנט (ו’)
אשכולות פרשת משפטים תשס”ט- ישיבת כרם ביבנה.
במוזיאון ישראל בירושלים נמצאים שני מוצגים. הראשון הינו רצפת זכוכית, מוחזקת ע”י מאות עמודי פלסטלינה קצרים, בעוד השני הוא טפט נקודות בגוון חום על הקיר. מה מייחד מוצגים אלו? התשובה היא כי אע”פ שכך נראים המוצגים מרחוק, למעשה המיצג הראשון הינו מאות דמויות אדם המרימות ידיהן ומחזיקות את רצפת הזכוכית, כל דמות עשויה בעבודת יד פרטנית, ואילו המיצג על הקיר הינו למעשה מאות תמונות דיוקן ממוזערות היוצרות יחד דוגמה רציפה.
………
מה המסר של מוצגים אלה?
האדם חי בפרדוקס. לכולנו נטייה טבעית לשיתוף, להתחברות עם אחרים, בין אם מדובר בבן זוג, משפחה, קהילה או כלל ישראל והעולם. כבר בבריאה נאמר “לא טוב היות האדם לבדו”. אלא שרצון זה מתנגש עם רצון אחר. לכל אדם יש גם נטייה לממש את הפוטנציאל האישי שלו, להוציא לפועל את הטבע הפרטי, המיוחד והשונה שלו. שני הרצונות מתקשים להסתדר יחד. בכדי להשתתף עם הכלל, על האדם לטשטש את זהותו העצמית ולהבליט את המכנה המשותף בינו לבין שאר החברה. הבלטת האינדיווידואליות של האדם, השונה בו מכל האחרים, מפרידה אותו מהחברה. אז מה עדיף – מימוש עצמי מרבי או חיבור חזק אל הציבור?
…………
דוגמה לניגודיות זו ניתן לראות בהשוואה בין אברהם ליעקב. חז”ל מדגישים את הניגודיות במימרא שאברהם קיים עירובי תבשילין ואילו יעקב קיים עירובי תחומין. ה”משך חכמה” (בראשית ל”ג, י”ח ד”ה “ויחן את פני העיר”) מסביר שעירובי תבשילין באים לציין את השיתופיות של אברהם, את הנטייה שלו להושיט יד אל הסביבה. עירובי תחומין, לעומת זאת, מסמלים את גידורו של יעקב במקום סגור, מתוחם. בעירובי תחומין מה שמחוץ לתחום מנותק מן האדם, וכך גם יעקב התנתק משאר סביבתו וחברתו ונשאר בתוך ביתו, בתוך עצמו. זו גם הסיבה שיעקב זכה ש’מיטתו שלמה’, היינו כל בניו המשיכו את דרכו בצדיקות, ואילו אברהם לא זכה לכך. השפעתו של אברהם על הכלל במקום על עצמו מנעה ממנו לתת את מלא תשומת הלב לבניו, ולכן סטו מדרכו, בעוד יעקב הקדיש את כל זמנו לעצמו ומשפחתו, ולכן הם המשיכו את דרכו.
……….
א”כ באיזו דרך על האדם לבחור?
………
הרב סולובייצ’יק (דברי הגות והערכה, עמוד 228) מסביר שכל אדם נולד יחיד, בודד. בתחילת דרכו, אפילו עם הורים חמים ומשפחה אוהבת, נדמה לו שהוא יחיד בעולמו. אפילו אל אמו לוקח לו זמן מה להתקשר. רק בתקופה מאוחרת יותר הוא מתחיל להיות שיתופי וקהילתי, תחילה עם הוריו ומשפחתו, ובהמשך אף עם חבריו, קהילתו, ולבסוף גם עם ישראל. כבר בבריאה עבר אדם הראשון תהליך זה. תחילה הוא נברא לבדו, ורק לאחר מכן נוצרה חוה – השיתוף הראשון בעולם. מקובלנו בבית מדרשנו שכאשר הקב”ה מבצע שינוי, אין זה בגלל טעות, וא”כ לא לחינם נברא האדם בודד ורק לאחר מכן נוצרה השיתופיות, אלא זהו ייעודו של האדם – לטעת בו את שני היסודות הללו; הן היחודיות/יחידות והן השיתופיות/קהילתיות. רק באמצעות היחידיות הראשונית של האדם הוא מסוגל לשמר את יחידיותו/ייחודו גם כשהוא משתלב בקהילה.
………
דוגמה לשילוב כזה ניתן לראות אצל משה רבינו. מצד אחד “ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב” (שמות י”ח, י”ג). כל העם בא לפני משה לשמוע את משפטיו. הוא הדבק המאחד את העם. אך מן הצד השני “ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה” (שמות ל”ג, ז’). משה נמצא לבדו, יחידי. בכדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלו, במקרה זה דיבור עם הקב”ה, על משה להתנתק מהקהילתיות, מהעם. אלא שכאן נמצא העוקץ. הניתוק של משה, אין מטרתו דאגה לעצמו, סוג של מימוש עצמי. גם אינדיווידואליותו של משה נעשית למען הכלל, וזהו היסוד שעל פיו עלינו לנהוג. אדם צריך לעסוק בעצמו, לממש את הפוטנציאל הייחודי לו בצורה מלאה, אך עליו לעשות זאת מתוך התייחסות אל הכלל. רק יחידנות שנעשית למען הכלל היא יחידנות טובה ורצויה, וגם זאת בתנאי שהיא במינון נכון.
………
את המסר הזה אנו יכולים לראות גם במוצגים שהוזכרו בתחילה. אילו אחד הפרצופים בקיר היה נופל, נטייתה הטבעית של העין להימשך למה ששובר את הרצף הייתה מובילה לכך שהאפקט של הדוגמה הרציפה היה נשבר, וההיעדר היה מובלט פי כמה. הדבר מלמדנו שאמנם כל פרט הוא חשוב, כל פרצוף שונה מחבירו, אבל כל זאת רק בהתייחסותו אל הכלל. אילו היה המצב הפוך, ורק נקודה אחת הייתה מופיעה על הקיר, היה נדמה לנו הדבר כלכלוך שנדבק לקיר ותו לא.
……
מחצית השקל, עליה אנו קוראים השבת, שווה אצל כל אדם, גדול וקטן, עשיר ועני, עניו וגאוותן. ועם כל זאת, חסרון של מטבע אחד מספיק כדי להפוך את מספר בנ”י לטעות ואת התרומה ללא כללית, אע”פ שמאות אלפי שקלים כן נאספו במסגרת המצווה. חיסרון כה קטן כמו חצי שקל, כנגד כל השקלים שכן נתרמו, מונע מן התרומה להיות תרומה ציבורית, של כלל ישראל. מימושו העצמי של הפרט הוא חשוב, אבל רק בהתייחסותו אל הכלל.
…………
גם הרצפה מציגה את חשיבותו של הכלל. אילולא החיבור של כלל הדמויות, אילולא כולן היו עם ידיים מורמות מעלה, לא היה באפשרותן לבצע את מטלתן, להחזיק את הרצפה. ובאשר לנו, מטרתנו בעולמנו היא לתקן עולם במלכות שד-י, לתקן את הקלקול שנוצר בבריאת העולם. היחיד לעולם לא יצלח בכך, ומי שאינו מתחבר אל הכלל הריהו בעצמו זה שנמנע מלבצע שליחותו בעולמו, ולא האדם שלמען הכלל מטשטש את הגשמתו העצמית.
………..
הדוגמה הבולטת לכך היא שבעוד יחידים יכולים למות, עם ישראל כחברה – וכל זמן שהוא חברה – אינו נידון לכליה. כך גם ידוע שבדור המבול “לא נגזר דינם אלא על הגזל” – רק כשבני הדור ההוא איבדו את אחדותם הם נידונו לכליה. כן ידוע ההבדל בין דורו של דוד לדורו של אחאב – שבדורו של דוד הפסידו במלחמה אע”פ שהיו צדיקים, כיוון שהייתה דילטוריא ביניהם ולא הייתה אחדות, ואילו דורו הרשע של אחאב, שעסקו בעבודה זרה, נצחו במלחמותיהם בגלל שתמכו אחד בשני.
……….
החתיכה החסרה/ שלדון סילברסטיין (תרגום חופשי לעברית- שוקה די-נור)
לזה הייתה חסרה חתיכה, וזה לא היה מאושר. אז זה החל בחיפוש אחר החתיכה החסרה.
זה החל להתגלגל בדרכים ופצח בשיר “יצאתי למצוא חתיכה שחסרה לי, חסרה לי פשוט חתיכה, אז קדימה לדרך, קרסול וגם ברך, למצוא לי את החתיכה”. לעיתים נשרף זה בשמש, לעיתים החל לרדת גשם, ולפעמים קפא בשלג ואז יצאה שוב השמש וחיממה אותו מחדש.
בגלל שהייתה חסרה לזה חתיכה, לא יכול היה להתגלגל מהר, אז זה התעכב קצת, פה כדי לשוחח עם תולעת ושם כדי להריח פרח. לפעמים חלף על פני חיפושית ופעמים החיפושית חלפה על פניו. וזה היה הזמן הטוב ביותר עבורו.
וכך עבר זה אוקיינוסים וארצות, בּיצות וג’ונגלים, עד שיום אחד, הפלא ופלא, זה זימר במלוא גרון: “שורו, הביטו וראו …. מצאתי את החתיכה החסרה!”
“רגע, חכה רגע” אמרה החתיכה החסרה “לפני שאתה מתלהב. אני לא החתיכה החסרה שלך. אני לא החתיכה החסרה של אף אחד. אני החתיכה של עצמי. ואפילו הייתי החתיכה החסרה של מישהו, לא בטוח שהייתי רוצה להיות שלך!”
“הו” אמר בעצב, “אני מצטער שהטרדתי אותך” והמשיך להתגלגל.
זה מצא חתיכה נוספת. אבל היא הייתה קטנה מִדי. ואחרת שמצא הייתה גדולה מִדי. זו הייתה מחודדת מִדי ואחת הייתה מרובעת מִדי. פעם אחת זה חשב שמצא כבר את החתיכה המושלמת אבל לא החזיק אותה חזק מספיק ולכן איבד אותה. בפעם אחרת החזיק אותה חזק מִדי והיא נשברה.
וכך המשיך זה להתגלגל, נופל לבורות וגם נתקל בקירות, עד שיום אחד נתקל בחתיכה שנראתה לו בדיוק מתאימה למידותיו.
“הי,” זה אמר “אָת חתיכה חסרה של מישהו?”
“לא מישהו שאני יודעת עליו” אמרה החתיכה.
“אה… ואולי את רוצה להיות החתיכה של עצמך?”
“אני יכולה להיות של מישהו ועדיין להיות גם של עצמי”
“אולי את לא רוצה להיות שלי?” הוסיף זה ושאל.
“אולי כן” השיבה החתיכה.
“ואולי לא נתאים?”
ובכן….שניה…רק רגע…הממממ…זה מתאים נפלא! סוף סוף!
וזה המשיך להתגלגל, ומכיוון שכעת זה היה שלם, התגלגל זה מהר יותר. כל כך מהר, שלא יכול היה להיעצר…
………
לצפייה בתמונה לחץ כאן
…….
המטריה הגדולה של אבא/ לוין קיפניס
טל, שקוראים לו טלטל, קם בבוקר ורצה ללכת אל הגנון.
אך בחוץ היה מעונן וגשם דפק על שמשת החלון:
טיפ-טיפ טף! טיפ-טפ-טף! תיק-תיק-תיק! תק-תק-תק!
אמרה אמא של טל: “היום לא תלך אל הגנון, הגשם דופק על שמשת החלון!”
“הגשם דופק – שידפוק לו! אני אקח את המטריה הגדולה של אבא.”
מהר טל, שתה, אכל, לבש, חבש.את המטריה הגדולה לקח – והלך.
הוא יצא אל הרחוב –
והנה אילנה, שאוהבת בננה, מציצה אליו מן החלון.
קרא אליה: “אל תביטי בחלון, בואי איתי לגנון!”
יצאה אילנה ונכנסה תחת המטריה.
הגשם נוטף, הגשם שוטף, תחת המטריה מי יירטב?
הם הולכים –
והנה בתיה עומדת בחדר המדרגות.
“בתיה, בתיה, את פוחדת מאמבטיה? בואי אתנו לגנון!”
מהרה בתיה ונכנסה אף היא אל מתחת למטריה.
והגשם שוטף, הגשם מטפטף, תחת המטריה אף אחד לא יירטב!
הם הולכים –
והנה יוספה עומדת תחת גגון. קראו לה: “יוספה, יוספה, כלום את יחפה?
עזבי את הגגון ובואי אתנו אל הגנון!” נכנסה גם יוספה מתחת למטריה.
הגשם יורד, הרוח שורקת, וטלי מפטפט, ואילנה צועקת, בתיה צוחקת ואף יוספה אינה שותקת.
הלכו ארבעתם יחדיו. והנה דרור, המצפצף כציפור, עומד בחוץ ורועד מקור.
קראו לו: “אל תזקוף אוזניים של חמור! בוא אתנו אל הגנון”
מהר דרור ונכנס אף הוא אל מתחת למטריה.
ברק הברק, רעם הרעם
הלכו חמישתם יחד! והנה אפרים אדום-לחיים, נעול מגפים-ומקפץ בשלולית המים.
קראו לו: “הי אדון בוא לגנון!” נכנס גם הוא אל מתחת למטריה.
הלכו ששתם יחדיו. והנה ממול כלבלב וחתלתול מייללים ליד הגדר,
מתרוצצים ומחפשים מקום להסתתר. קפצו דרור ואפרים ונטלו אותם על הידיים. ונשאו אותם אל מתחת למטריה –
ששה ושמחה כל החבריה! בינתיים – התחילו מתבהרים השמים,
והילדים – שיר בפה ואור בעיניים! וכך בשיר ורון באו אל הגנון.
שמחו כל הילדים עשו מעגל גדול – גם הכלבלב והחתלתול השתתפו במחול!
………
“אי אפשר לדבר עם אחרים על אחדות ישראל כשאנו חלילה פוסלים חברים בתוכנו על רקע סעיף משנה זה או אחר. רק תנועה גדולה, המכילה בתוכה קולות שונים, יכולה לפעול יחד למען הפצת הבשורה של אהבת ישראל”
(הרב יונה גודמן, ‘תנועה אחת וחברים אחדים’)