מהלך הקטע :

שלב א – בברכת “על המחיה” מבקשים אנו מהקב”ה “ובנה ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בבניינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה”. מובא בטור (אורח חיים, הלכות שאר ברכות) שיש אומרים שאין לומר “ונאכל מפריה ונשבע מטובה” מכיוון “שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים המצוות התלויות בה”.

הבקשה לבניין ירושלים, העלייה אליה והשמחה בבניינה מובנת. ירושלים היא פסגת שאיפותיו של כל יהודי, כמהים אנו לזכות ולראות בשוב ה’ לציון ולחזות בנועם ה’. אולם, “לאכול מפריה ולשבוע מטובה” זו בקשה חומרית, תאוותנית לכאורה! וכי יתכן שנבקש מה’ למלא כרסנו מטוב הארץ? לשם כך אנו רוצים לעלות לארץ ישראל?

שלב ב – תמה ה”בית חדש” (פירוש על הטור לר’ יואל סירקש) על דבריהם של הסוברים שיש להשמיט מברכת ” על המחיה” את המילים “ונאכל מפריה ונשבע מטובה”. וכי לאכול מפירות הארץ ולשבוע מטובה דבר חומרי הוא? חס ושלום! פירות ארץ ישראל אינם פירות רגילים, אלו הם פירות היונקים מקדושת השכינה השרויה בארץ, וממילא “באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה”. לשבוע מטובה של ארץ ישראל פירושו של דבר להתמלא בקדושה. כאשר מבינים סוד זה, אין אכילת פירות הארץ לשובע נחשבת כזלילה, אלא להפך, נוסכת היא בנו רוממות.

כך גם יש להבין את מצוות ישוב ארץ ישראל. כידוע, שקולה מצוות ישוב הארץ כנגד כל מצוות התורה. הכיצד? הרי ישוב הארץ הוא עיסוק בחומריות- סיקול אבנים, חרישה, זריעה, בניין בתים, סלילת כבישים, הקמת בתי חרושת וכו’. כיצד פעולות אלו יכולות להיות שקולות כנגד כל מצוות התורה?

שלב ג – כאשר עוסקים בארץ ישראל יש  לזכור שזוהי ארץ הקודש, ולא ניתן להשיג את קדושתה באמות מידה רציונאליות, אנושיות. כוחה של הארץ הוא בכך שמאפשרת היא לחיות את החיים המעשיים באופן שמקושרים הם לגמרי אל הקודש. רק בארץ ישראל ניתן להגשים את כח החיים האחדותי, האידיאלי והשלם ולחיות את חיי העולם הזה מבלי שיעמדו כלל בסתירה לרוחניות. אומר החתם סופר: מצוות ישוב הארץ כוללת לא רק את עבודת האדמה, אלא אף הקמת בתי מלאכה, ויש לכך ערך כקיום מצוות טלית ותפילין.

אדם שבונה וילה בחוץ לארץ או מקים שם מפעל “היי-טק”, לא רק שלא קיים מצווה, אלא ככל שיוסיף החומר בניין, תוסיף הדת חורבן. בחוץ לארץ, ככל שעוסקים יותר בהרחבת החומר, הדבר פוגע ברוח, כי ארץ העמים טמאה. אולם, כאשר יעשה זאת בארץ ישראל- קיים מצווה, ומפעלו משתייך למערכת בניין חיי הקודש של האומה.

שלב ד – מבאר הרב קוק ש”שאיפת ישראל לבנין האומה, לשיבת הארץ, היא שאיפה של עומק הטוב החודר את כל היש בשורשו”. לאחר שנשמת האומה נטהרה ונצרפה בכור ההיתוך של שנות הגלות הארוכות, יכולה האומה לשוב לארצה ולעסוק בבניין החומרי, מבלי שיהיה לה לרועץ. אלמלא נטהרה נשמת ישראל לגמרי, לא היה הקב”ה משיב אותנו לארץ חיינו. על כן כל הבניין החומרי של האומה נובע במקורו מהשאיפה לבנין חיי קודש שלמים של “ממלכת כהנים וגוי קדוש”.