כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה:

שלב א':

שרשרת משימות-
נחלק לכל חניך פתק עם משימה שעליו לעשות לאחר חניך אחר.
לדוג' "לאחר שמישהו קופץ על רגל אחת תסתובב סביב המעגל", ולחניך אחר נביא פתק ובו כתוב: " לאחר שמישהו מסתובב סביב המעגל תמחא כפיים 5 פעמים" וכן הלאה.. המשימה האחרונה צריכה להיות "תצעק "זהו סיימנו"!"
את המשימה הראשונה המדריך עושה, וכך מתחילה להתגלגל שרשרת של משימות אחת אחרי השנייה. עד שהאחרון צועק "זהו, סיימנו!".

.

משחק הכדור-
כל השבט עומד במעגל. משחקים מסירות, וכל אחד חייב לזכור ממי הוא קיבל את הכדור ולמי הוא מסר. אסור למסור למי שכבר קיבל את הכדור- ככה נוצר סבב שלם בו הכדור עובר דרך כל החניכים עד שהוא מגיע לחניך הראשון שוב.
חוזרים על הסבב שוב ושוב, אחרי כמה סבבים המדריך מכניס עוד כדור למשחק, ואחרי כמה סבבים עוד כדור- זה מבלבל יותר.
המדריך צריך לוודא שהם זוכרים את הסבב ולא טועים.
הכלל: אסור להזכיר לאף אחד מתי תורו.

.

משחק האותיות-
המטרה של השבט היא ליצור משפט. לדוג' "משה צבע את הקיר בצבע סגול במקום ורוד". כל חניך מקבל אות לפי הסדר מא' עד ת' עד שכל האותיות מחולקות בין כל החניכים.
כאשר המדריך אומר להתחיל כל חניך צריך לקום מתי שמגיע התור של האות שלו ומיד לשבת. לדוגמא: במילה "משה" יקום החניך שקיבל את האות מ' וישב, אחר-כך יקום החניך שקיבל את האות ש' וישב, אחר כך יקום החניך שקיבל את האות ה' וישב.
בסוף כל מילה כל השבט צריכים למחוא כף ביחד ובסוף המשפט-למחוא פעמיים.
הכללים: אסור לדבר, אסור להזכיר לאף אחד מתי תורו, אסור ששני חניכים יעמדו יחד.

.

.

למדריך: במידה והשבט קטן תחלק לכל חניך מספר אותיות, ובמידה והשבט גדול תחלק כל אות למספר חניכים.
מומלץ לערוך כמה נסיונות כיון שלרוב לוקח זמן עד שכל החניכים מבינים.

.

סיכום ביניים:

בעזרת המשחקים החניכים מבינים שבחיים הם לא לבד, הם תמיד חלק מחבורה, מקבוצה מסוימת, הם שייכים לכלל. ובנוסף הם מבינים כי המעשה שלהם משפיע על הכלל כולו. (במקרה של המשחקים-על ההצלחה של המשימה של כל השבט)
למדריך:
מומלץ לא להמשיך להסביר בשלב זה ולתת להם לרכוש את המדרגות הבאות בשלבים הבאים.

שלב ב':

דילמות-
מחלקים את השבט למס' קבוצות, ולכל קבוצה מביאים מקרה בו הם צריכים לדון. מומלץ לא יותר מ3-4 חניכים בקבוצה כדי שיוכלו לדון ולשמוע את הדעות של כולם:

.

1. יושבים בכיתה בשיעור, יש רעש מטורף בכיתה והמורה מנסה לדבר אך לא מצליח. יש מס' ילדים שכל הזמן מספרים בדיחות וצוחקים והשיעור לא מצליח להתקדם.
2. במהלך חודש ארגון אתם צובעים קירות בסניף, באחת הפעולות ילדה מהשבט נפגעה.
3. השבת אמא שלך לא מרגישה טוב והיא מאוד עייפה מהשבוע העמוס שעבר עליה. אתה רואה שאין לה כח להוריד את הכלים מהשולחן ולסדר אותו.
4. אתה בחוג קרמיקה, למדתם להכין כד מיוחד. אתה רואה שאחד הילדים לא מצליח להכין אותו, ואתה ב"ה הצלחת להבין איך עושים את הכד.

.

למדריך: כמובן שברוך ה' ישנם שבטים שמספר המקרים הללו לא יספיק להם. תחשבו על עוד מקרים באותו רעיון. מומלץ שהמקרים יהיו רלוונטיים לחניכים מחיי היום יום שלהם- סניף, בי"ס, משפחה, חברים, חוג וכו'.

.

נק' לדיון בקבוצות:
מה לא בסדר במקרה?

מה תעשו?

למה?
לאחר הדיון בקבוצות כל קבוצה תספר לשבט את המקרה שלה והנקודות שעלו בדיון שלהם. להחלטת המדריך אם להמשיך את הדיון ברמה שבטית.

.

למדריך:
נקודה חשובה בניהול דיונים- חשוב לתת לחניכים מקום להגיד את דעתם האמיתית ולא את מה שהמדריך רוצה לשמוע. תן להם מקום ותגיב בהבנה לכל דעה, ובהמשך תעזור להם להבין למה זאת דעתם.

.

נק' להמשך הדיון:
• האם אכפת לנו ממה שקורה מסביבנו? למה ?
• האם זה בסדר או שצריך להיות יותר אכפת לנו? למה?
• מה אפשר לעשות כדי שנהיה יותר אכפתיים?

.

.

שלב ג':

משחק: טופי במשבצת-
מחלקים לכל חניך מספר רצועות של נייר (מינימום 4), על הרצפה מפזרים סוכריות טופי כך שבכל משבצת יש סוכריה אחת. כל חניך בתורו צריך לשים רצועה אחת על הפסים של המשבצות. כאשר משבצת מוקפת כולה ברצועות, החניך ששם את הרצועה האחרונה לוקח את הטופי.
•בעזרת המשחק ניתן לשקף לחניכים האם אנו אנשים אכפתיים או לא. כל חניך יכול לסגור לעצמו ריבוע, וכך בטוח להרוויח סוכריה. אך יש לו גם אפשרות לעזור לחבריו ולגרום לכך שגם הם יקבלו סוכריה- האם אנו דואגים לעצמנו או למי שסביבנו?

.

שלב ד':

סיפור. נספח 1.

.

סיכום:

בשלב הראשון החניך הבין שהוא שייך לקבוצה גדולה יותר. כל חייו הוא חלק ממשהו גדול. החניך מבין שהוא לא לבד, ומה שהוא עושה או לא עושה משפיע על כולם.
בשלב ב' החניכים דנו האם במסגרות בהם אנו מסתובבים כל יום אכפת לנו ממה שקורה? האם אנחנו רואים שיש אנשים שצריכים את עזרתנו (חבר, מורה, אמא, אחות)?
מתוך כך נבין שאנחנו צריכים וחייבים להיות אכפתיים כלפי אחרים. אנחנו חלק מקבוצה גדולה- כיתה, שבט, משפחה, ישוב, עיר, עם-ישראל. אכפת לנו מה קורה עם הקבוצה הגדולה הזאת, עם הכלל אליו אנו שייכים, והדבר תלוי בנו. אם אנו באמת מחוברים אליו, יהיה לנו אכפת מה קורה עם כל הכלל- כל השבט, כיתה, עם-ישראל ומה קורה עם כל אדם ואדם שסביבנו.
המשחק עם הטופי המחיש לחניכים איך אנו חיים. האם באכפתיות או באגואיסטיות וחשיבה רק על עצמנו?
הסיפור של גלי מפגיש את החניכים עם מציאות של אכפתיות, של חשיבה על האחר ותשומת לב אליו. הוא מדגיש לחניכים שיש אפשרות לחיות באכפתיות.

נספחים:

נספח מס' 1

בתי גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים.
"אבא, אני רוצה שקל", ביקשה.
" בשביל מה?", שאלתי.
" בשביל לתת לבוריס", ענתה.

אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, לכן אך טבעי היה שאשאל אותה:
"מי זה בוריס בדיוק?!!?!"
" נו, אתה יודע…", אמרה בקולה הקטן, "זה שמנגן".

הבנתי מיד שהיא מתכוונת לאותו הנגן במנגן למחייתו שמנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים.
עם זאת הופתעתי שהיא יודעת את שמו.
גלי לקחת את המטבע וניגשה לנגן שהיה מרוכז בחפציו באותה שעה. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט:
"בוריס, זה בשבילך."
הנגן הרים את עיניו והתבונן בה בהשתאות:
"איך את יודעת שקוראים לי בוריס?", שאל במבטאו הכבד.
בתי הקטנה הביטה בו שניה קצרה ואמרה:
" אמרת לי בפעם שעברה"!
" אבל איך זכרת?", שאל הנגן ואור גדול נגלה בעיניו.

על כך לבתי לא הייתה תשובה. למעשה השאלה כלל לא הייתה "מובנת" לה, כאילו חשבה בליבה" "מה הבעיה?…אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל-כך?!"

התבוננתי במחזה מהצד בתדהמה.
נדהמתי מהעובדה שאתו אדם היה בעייני חלק אינטגרלי מהנוף העירוני בארצנו, כזה שחולפים על פניו מבלי להקדיש לו חלקיק של תשומת לב, ומאידך, בשביל גלי הוא היה 'בוריס'! אדם עם שם, כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לה הנאה בנגינתו. תדהמתי הייתה כאין וכאפס לעומת הדבר הבא שקרה.

בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, והחל מפיק מספר צלילים ממיתר הכלי. גלי במקביל הניחה את השקל בתוך קופסת הפח החלודה, ובו ברגע בוריס הפסיק את נגינתו.

הוא כרע אל עבר קופסת הפח, הוציא מתוכה את המטבע והחזיר אותו לגלי. "את חברה שלי", אמר בחיוך רחב לב, "בשבילך אני מנגן חינם", והמשיך בנגינתו…