אחריות חברתית והתמודדות עם יוקר המחיה בארץ

ליוקר המחיה יש השלכות מעשיות על יחידים ועל החברה. רפורמות שונות נעשות כדי להקל את החיים במצב הקיים. חלק משיפור המצב הכלכלי נתון בידנו לשינוי, וחלק קשור למגמות עולמיות שלא ניתנות לפתרון כעת. יוקר המחיה מעלה שאלות שונות:

• בחלק א’ של הדף תדונו בשאלת המחיר שנדרש מאיתנו במאמץ לחיות בארץ על אף יוקר המחיה.
• בחלק ב’ של הדף, תפגשו דעה המתמודדת עם השאלה לגבי המשמעות החברתית שנוצרת מיוקר המחיה – פערים כלכליים המשפיעים על שכבות החברה ועל יכולת ההצלחה של אלו שידם אינה משגת מספיק כדי להסתדר. מה האחריות החברתית שלנו כלפיהם? כיצד אנו אמורים ויכולים לעזור להם במצב הנתון?

בדפים שלפניכם לקט קטעים בנושא. בחרו את הקטעים והשאלות הרלוונטיות לסניף שלכם. (אפשר שכל קבוצה תלמד חלק מהקטעים, אפשר להתייחס לשני הנושאים או רק לאחד מהם, אפשר ללמוד את הקטעים הארוכים יחדיו וכו’).

חלק א’: חובה וזכות במגורים בארץ ישראל

בשנים האחרונות נשמעות מחאות הקוראות נגד יוקר המחייה בארץ ומבקשות לחולל שינוי. אנשים מסבירים את הבחירה לרדת מהארץ על ידי השוואת עלויות המחיה בארץ לעלויות המחיה במדינות אחרות. מה המעלה של ארץ ישראל שבגללה אנו חיים בארץ? איך עלינו לנהוג כאשר החיים פה קשים ודורשים ויתורים?
למדו את הקטעים המצורפים:

הציווי לעלות לארץ ישראל

“…לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶך… וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.” (בראשית יב).

המעלה של ארץ ישראל

• “עמד וימודד ארץ”: “מדד הקב”ה בכל הארצות ולא מצא ארץ ראויה שתינתן לישראל כארץ ישראל” (ילקוט חבקוק).
• אור החיים פרשת לך לך:
  “אשר אני שוכן בתוכה – אשר אני שוכן בתוך בני ישראל, אין שכינה שורה אלא בתוך בני ישראל ובעודן בארץ”.
  “אל הארץ אשר אראך” – ראויה לך ואתה ראוי לה, כי זה בלא זה ראויים להשראת השכינה ולרוב ההצלחות” (ארץ ישראל צריכה את אברהם, ואברהם צריך את ארץ ישראל כדי לקבל שכינה והצלחה).
• מועד קטן דף כ”ה ע”א: פתח עליה רבי אבא (אמר ר’ אבא על רב הונא): “ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה” (ופירש רש”י: שאין שכינה שורה בחוץ לארץ).

אנו רואים כי המעלה הגבוהה ביותר היא החיים בארץ ישראל. אך מה קורה כאשר החיים בארץ גובים מאיתנו מחירים (כלכליים ואחרים) יקרים?

הקושי בחיים בארץ ישראל

בשנת תרצ”ז (1937), עלה לארץ האדמו”ר מהוסיאטין, ר’ ישראל פרידמן, יחד עם חסידיו. ר’ ישראל פרידמן היה יוצא דופן בציונותו, ודחף את חסידיו לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל (בשונה ממרבית האדמ”ורים שהתנגדו לעליה ארצה ונשארו שם). בעולם כבר נשבו רוחות מלחמת העולם השנייה, אך החיים בארץ עדיין נתפסו קשים יותר מהחיים באירופה.

ההגעה לארץ לוותה בקשיים רבים: ביטחון רעוע, חום שלא היו רגילים אליו בחוץ לארץ, וקשיים כלכליים (יוקר מחיה!) שהחלישו את רוח החסידים בחיים בארץ.

בדרשתו לפרשת לך-לך בשנת תרצ”ח (1938), מזכיר האדמו”ר את הקשיים של החיים בארץ, אך מחזק את החסידים בבחירה לחיות פה.

בתחילת הדרשה הוא מזכיר את הציווי לאברם “לך לך מארצך”, ואת הקטעים שלמדתם במקורות הקודמים על ההבטחה לשכינה ורוחניות גבוהה יותר בארץ. לאחר הפתיחה הוא ממשיך:
“…כל זה (=הציווי וההבטחה) הוא אמת אבל אנו אין אנו מרגישים לא בגשמיות לא ברוחניות.

• יען ההתרגלות אל האקלים קשה ודורש זמן. ב) תנאי הפרנסה קשה מאד עכשיו מסבות שונות, וברוחניות בוודאי לא כך…דרש ר’ שמלאי: כי אפילו צדיק הבא מחוץ לארץ לארץ ישראל צריך ליפול ממדרגתו הקדומה, שצריך להיות ההעדר קודם להויה. וכמה זמן ההעדר נמשך אי אפשר לדעת, כי לא כל הזמנים שוים ולא כל האנשים שוים…”

באיזה אופן מחזק האדמו”ר את חסידיו? האם ישנו שוני בין יוקר המחיה וקשיי החיים בארץ בתקופתו של אברהם (ויהי רעב בארץ), לתקופתו של האדמו”ר מהוסיאטים ועד תקופתנו אנו?

ארץ ישראל נקנית בייסורים, והציווי להישאר בארץ על אף הקושי

• “תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע”י יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא… מנין (מאיפה לומדים) ארץ ישראל? דכתיב: (דברים ח, ה) “כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלהיך מיסרך…” (ברכות ה,א)
• “וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל־אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ־פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ וַיֹּאמֶר אַל־תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי־לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת־כָּל־הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת־ הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: (בראשית כו א-ג)

אנו רואים כי יחד עם הציווי לגור בארץ ועם ההבטחה למעלה רוחנית הקיימת רק פה, החיים בארץ ישראל מלווים בקשיים, ואף יתאפשרו רק בזכות קשיים אלו. יוקר המחיה שהיה קיים עוד בימי אברהם, מלווה את יצחק שמצווה להישאר בארץ למרת הרעב, ממשיך עד ימי האדמו”ר שמחזק את חסידיו להישאר למרות הקושי, וחוזר בפנים שונות גם כיום.
מה קושר את עם ישראל לארצו? ומה זה מחייב אותנו בימינו? מה המשמעות של הידיעה שקשיי המחיה בארץ מלווים את עם ישראל מימי אברהם אבינו ועד ימינו?

חלק ב’: אחריות כלכלית חברתית

ילד א’ וילד ב’ (מעובד לפי מקור לא ידוע)

מעשה בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה
ילד א’ וילד ב’
לילד א’ יש אבא עורך דין ואמא מהנדסת חשמל
לילד ב’ יש אמא עוזרת לגננת ואבא פועל טקסטיל במפעל
לילד א’ יש המון צעצועים ומשחקים
לילד ב’ יש חדר עם עוד 4 אחים
לילד א’ יש מחשב, לילד ב’ אין
לאחר 6 שנים, באותו יום ובאותה השנה, הם נכנסים לכיתה א
ילד א’ מגיע כשהוא כבר יודע לכתוב ולקרוא, קצת חשבון, ואפילו קצת אנגלית
וילד ב’… לילד ב’ אין ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית
ילד א’ מכין את השיעורים במחשב ומגיש בזמן
לילד ב’ אין מחשב (כבר אמרנו) ואין גם שולחן.
לילד א’ יש חוג אומנות, חוג מחשב וחוג פסנתר
וילד ב’, כשיש בלגן בבית, הוא בורח לחבר’ה בחצר.
חולפות שש שנים ושני הילדים בכיתה ו’ והנה הם מחולקים להקבצות:
ילד א’ הולך להקבצה א’ וילד ב’ הולך להקבצה ב’.
לילד א’ יש מורה פרטית ולילד ב’ אין.
לילד א’ אומרים כולם שהוא בטוח יהיה פרופסור כי הוא יודע מתמטיקה טוב,
וגם לילד ב’ אומרים שיש חוכמה, חוכמת רחוב.
והשנים חולפות והילדים מגיעים לתיכון
וילד א’ הולך ל-5 יחידות לימוד מתמטיקה ו-5 אנגלית.
וילד ב’ רק ל-3 ול-4.
ולפעמים בהפסקות מבטיהם של שני הילדים מצטלבים
ולרגע אחד שניהם מבינים שמשהו פה לא צודק, שהם בחיים לא יהיו שווים.
שנים חולפות מאותו יום בו נולדו שני הילדים והנה הם משוחררים מהצבא
ילד א’ קיבל מאבא מתנת שחרור – טיול מסביב לעולם.
ילד ב’ בבוקר משלים בגרויות ובערב עובד, מלצר באולם.
והם נכנסים לאוניברסיטה… באותו יום באותה שנה
ילד א’ שילם מראש את שכר הלימוד ל-4 שנים,
וילד ב’ עובד בלילות במלצרות וממשיך ללמוד בימים.
וככל שהאוברדראפט גדל, כך יורדים הציונים ואחרי שנתיים, ילד ב’ נשבר.
“נלך לעבוד שנתיים שלוש” הוא אומר לעצמו, “נעשה קצת כסף ואח”כ נחזור ללמוד
ילד ב’ נוטש את ספסל הלימודים… והוא לא חוזר עוד.
שניהם כבר בני 30, באותה שנה, באותה מדינה
לילד א’ נולד ילד א’ ולילד ב’ נולד ילד ב’.

דברים ט”ו, א-ב (שמיטת כספים)
“מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּמִטָּה שָׁמוט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדו אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לא יִגּשׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'”

על אחווה ואחריות: מבט יהודי על שוק חופשי, הרב חיים נבון:
יהודים הם רחמנים וגומלי חסדים, והתורה ראשיתה וסופה בחסד. אך משמעות הדבר אינה אימוץ תפיסת עולם סוציאליסטית, אלא כינון חברה על אדני ערכי האחריות והאחווה, חברה הרואה את הזולת ונותנת לו יד.
המאמר המלא (מומלץ!): https://katzr.net/711a16

חלק ב’: תמיכה בעניים ולא שוויון כלכלי

תורת ישראל מאמינה בשוויון בפני האלוקים: “אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל כִּי מַעֲשֵׂה יָדָיו כֻּלָּם” (איוב ל”ד, יט). כל ההבדלים שבין בני האדם מתגמדים בעומדם לפני בוראם. תורת ישראל מאמינה גם בשוויון בפני החוק: “לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט. לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל. בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ” (ויקרא י”ט, טו); “תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם” (במדבר ט”ו, טז).

בנימין פורת ניתח את המערכת הכלכלית-חברתית של התורה, והוכיח שהתורה מאמינה בשוויון בפני החוק: איש אינו מצוי מתחת לחוק, באופן המאפשר לנצלו, ואיש אינו מעל לחוק כך שמותר לו להתעמר באחרים. אך לצד זאת התורה אינה מאמינה בשוויון כלכלי, ואין כל רמז לכך שבעיני התורה פערים כלכליים בין עניים לעשירים הם בעיה שיש לפותרה.[7] כפי שכתב עִדו רכניץ, “אי אפשר לזהות מצוות והלכות שמטרתן הגברת השוויון או חלוקה מחדש של ההון ואמצעי הייצור”.[8]

בניגוד לברית החדשה, המרבה לגנות את העשירים, בתורה אין כל זכר לכך. אדרבה, אבות האומה – אברהם, יצחק ויעקב – מתוארים כעשירים: “וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב” (בראשית י”ג, ב); ליצחק היו “מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים” (בראשית כ”ו, יד); ועל יעקב נאמר: “וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים” (בראשית ל’, מג). הרמב”ן הדגיש בתוקף שהעושר היה חלק ממעלתם של האבות: “ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקדוש ברוך הוא, כי ‘ברכת ה’ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה’ (משלי י’, כב)” (רמב”ן לבראשית כ”ה, לד). על רבי יהודה הנשיא נאמר: “רבי מכבד עשירים” (עירובין פו ע”א).[9]

התורה רוצה לעזור לעניים הסובלים ממחסור אבסולוטי; אך אין היא רואה ערך מיוחד בצמצום הפער שבינם לבין העשירים. במילים אחרות: אם כל העניים ירוויחו כפליים, ובאותו זמן תעלה הכנסתם של העשירים פי שלושה, נראה שמבחינה תורנית יש כאן התפתחות שיש לשמוח עליה שמחה גדולה, אף שהיא מרחיבה את הפערים הכלכליים שבין אלו לאלו. ידידי יואב שורק העירני שכאשר התורה מכוונת מבטה לעולם אשר בו “לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן” (דברים ט”ו, ד), היא מסבירה כיצד נגיע לכך: “כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה’ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ” (שם).[10] המלחמה בעוני היא על ידי ברכה כוללת לתושבי הארץ, עלייה כוללת ברמת החיים, ולא על ידי חלוקה מחדש של הנכסים הקיימים.

מקובל לטעון שמוסד היובל משקף את ערך השוויון הכלכלי: פעם בחמישים שנה, הקרקעות מחולקות באופן שוויוני בין כל האזרחים. אך יש לשים לב שהתורה עצמה כלל אינה מזכירה את הנימוק הזה. למצוות היובל מביאה התורה שני נימוקים. הדומיננטי מביניהם הוא נימוק דתי: “וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי” (ויקרא כ”ה, כג). הנימוק השני של התורה הוא אנושי-חברתי, אך אינו קשור כלל לשוויון: חזרת כל אדם לנחלת אבותיו. “בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ” (שם, יג). מצוות היובל אף לא מתבצעת באופן שוויוני. במשפחה שזכתה במשך הדורות לצאצאים רבים, כל אחד יקבל בשנת היובל נחלה זעירה; במשפחה שבה היו ילדים מעטים, כל אחד יקבל נחלה גדולה. ייתכן גם שהמשפחה מרובת הילדים היא ענייה, ואז שנת היובל עלולה דווקא להרע את מצבה הכלכלי. החוקרים יעקב רוזנברג ואבי וייס ניתחו את מצוות היובל מן הזווית הכלכלית, ומצאו בה משמעות כלכלית שאינה קשורה לערך השוויון.[11]

כך ניסח בנימין פורת את יחסהּ של התורה לפערים כלכליים:

ומה תשובתה של התורה לבעיית הפערים החברתיים? …החלת האיסור ‘לא תחמוד’ במרחב החברתי, הבין-מעמדי, משמעה דחיית הטענה שהפערים החברתיים הם רע כשהוא לעצמו. שהרי איסור זה שולל את טענתם של בני מעמד אחד כלפי בני מעמד אחר אך ורק מכוח הפערים הכלכליים הקיימים ביניהם. במקום לפזול אל הונם של בני עשירונים גבוהים יותר, איסור ‘לא תחמוד’ מנחה את בני החברה להתמקד בפיתוח מה שתחת ידם ובהשקעת מאמצים בהרחבת רכושם. התפיסה הרואה בפערים החברתיים כשהם לעצמם עוול כרוכה בצורה זו או אחרת ברגש החמדה להונם של אחרים; הרחבת הדיבר העשירי והחלתו במעגלים חברתיים רחבים משמען קבלת הריבוד החברתי כתופעה טבעית ונורמלית.[12]

אין הכוונה לומר, חלילה, שהתורה אדישה למצוקתם של העניים. להפך; התורה, הנביאים והכתובים מלאים כולם ברגישות לעניים ובדרישה להיענות למצוקתם, מתוך תחושת אחריות הדדית. עוד נדבר בהמשך על השאלה איך בוחרת התורה להיענות למצוקה הזו. אך לענייננו כאן הנקודה המרכזית היא שהמצוקה אינה נמדדת באופן יחסי לעושרם של אחרים.

הגמרא אומרת שהמצוקה נמדדת לעתים באופן יחסי לעושרו הקודם של העני עצמו, אם זה הידרדר ממעמד חברתי גבוה: “אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין” (כתובות סז ע”ב). אך לא מצאנו מדידה של מצוקת העני באופן יחסי לעושרם של אחרים בני אותה חברה.

אכן, ברור שהגדרת תנאי הקיום הבסיסיים משתנה מעת לעת ומפקידה לפקידה. לפני מאה שנים, גם העשיר שבעשירים לא נהנה מתרופות אנטיביוטיות. היום, אדם שידו אינה משגת לרכוש אנטיביוטיקה לטיפול בדלקת גרון – לעני שבעניים ייחשב, וכולנו ניחלץ לסייע לו. הגדרת הצרכים הבסיסיים אינה סטטית, ושונה היא בכל תקופה. במובן זה, רווחתם של המבוססים בבני החברה, ולפחות רווחתם של בני שכבות הביניים, משפיעה על הרף שנקבע להגדרת העוני. סביר להציע שהרף הזה ישתנה מדי דור, בהתאמה למה שנחשב בעיני בני אותו דור לרף בסיסי של קיום אנושי. אך מה רב ההבדל בין הקביעה הזו לבין הגישה הרואה פגם מוסרי בעצם הפער שבין עניים לעשירים, ומודדת אותו בכל רגע נתון מתוך ביקורת תקיפה.

הרב יונתן זקס
היהדות מייצגת גישה ייחודית לרעיון השוויון. היא סבורה שמשרתו הטוב ביותר של רעיון השוויון אינו ההכנסה או העושר ואפילו לא שוויון הזדמנויות… חברה מוכרחה קודם כל להבטיח לכל חבריה שוויון של כבוד האדם – אותו שוויון המכונה במקורות ”כבוד הבריות”.