איתור סניפים וכפרי בוגרים
וידאו
מתאים ליום חול
הכנות וציוד נדרש:
.
.
.
.
הציגו לחניכים תכונות בזו אחר זו, והם יחליטו לאיזו דמות כל התכונה מתאימה. למשקיענים – אפשר להכין שני שלטים קטנים לכל חניך, על אחד כתוב “נער” ועל האחר “מבוגר”, ועל כל תכונה שתקראו הם יניפו את השלט המתאים לדעתם.
.
התכונות:
.
סביר להניח שהחניכים ישייכו למבוגר את רוב התכונות המיושבות, כמו ‘קור רוח’ ו’שיקול דעת’. המטרה היא להראות דרך התכונות החיוביות את האש הגדולה שיש לנוער. גם במבוגרים יש תכונות חיוביות רבות, אבל הן מיושבות יותר וחסרים בהן החופש והחירות המחשבתית והמעשית.
.
https://www.youtube.com/watch?v=2ryx1jCN8mM&spfreload=10
פתחו דיון קצר:
.
.
חשוב להבהיר שמייסדי הארגונים והמיזמים אינם שונים מאתנו! אין בהם תכונות ‘פלא’ שאין לאף אחד אחר, הם אנשים רגילים בדיוק כמונו שפשוט החליטו לקום ולפעול.
.
הלונה פארק והסופרלנד החליטו: אין כניסה לילדים נכים
.
550 ילדי קייטנות איל”ן לא יורשו להיכנס לאתרים; הנהלת הלונה פארק: “זה לא בטיחותי להם ולמבקרים אחרים”
הנהלת הלונה פארק החליטה למנוע את כניסתם של ילדים נכים לאתרי החברה. משמעות ההחלטה היא כי ילדי הקייטנה לילדים נכים של עמותת איל”ן לא תורשה להיכנס ללונה פארק בתל אביב ולסופרלנד בראשון לציון. מהנהלת החברה נמסר כי “אין אפשרות להעלות ילדים בכיסא גלגלים על מתקנים. זה לא בטיחותי וזה מסוכן להם ולמבקרים האחרים שלנו”.
.
שאלו:
.
.
הקריאו את החלק השני של הכתבה – שביתה של הנוער וביטול ההשתתפות שלהם כל עוד המצב לא יתוקן.
.
מחאה: 1,200 תלמידים ביטלו בילוי בלונה פארק
.
בתי ספר דמוקרטיים מרחבי הארץ היו אמורים לחגוג את סיום שנת הלימודים בפארק השעשועים בתל אביב, אך ביטלו את יום הכיף בשל החלטת ההנהלה שלא לאפשר כניסת נכים בכיסאות גלגלים. גם החברה למתנ”סים החליטה להמליץ לסניפיה שלא לשלוח את ילדי הקייטנות ללונה פארק ולסופרלנד, החולקים הנהלה משותפת
.
תלמידי כיתה א-ב בבית הספר הדמוקרטי ע”ש נדב במודיעין החליטו להצטרף להחלטה, ולשגר מכתב משלהם להנהלת המקום. כל הילדים חתמו על מכתב שלשונו: “אנחנו בוחרים שלא ללכת ללונה פארק שלכם כי אתם לא מסכימים לתת לילדים נכים להיכנס. תחשבו שאתם הייתם נכים ולא היו נותנים לכם להיכנס, איך הייתם מרגישים?! במדינה שלנו לכל האנשים יש זכויות שוות. זה לא ‘פייר’ שאתם מתייחסים כך לנכים. נגיד לכולם לא ללכת אליכם עד שתיתנו לנכים להיכנס”.
.
זוהי דוגמה למקרה שגם אם חשבנו שאיננו יכולים לעשת כלום – מתברר שתמיד יש משהו שאפשר לעשות. רק לנוער היו הרצון, הזמן והאמביציה להתנגד להחלטת הנהלת הלונה פארק, ומבוגרים בדרך כלל בוחרים בדרכים משפטיות ומיושבות יותר להתמודד עם העניין. נוסף על כך לרוח הנעורים יש יכולת להעמיד את הדברים כפי שהם – בלי אינטרסים, רק עם היושר ואמת.
.
הקריאו את החלק השלישי והאחרון – הסוף הטוב !
.
ה”לונה פארק” נכנע: יכניס ילדים נכים
.
אחרי שהחברה למתנ”סים איימה שלא לשלוח את ילדי הקייטנות ובתי הספר הדמוקרטים יצאו במחאה, נכנעה הערב חברת “עיר השעשועים” המפעילה את ה”לונה פארק” וה”סופרלנד”, והודיעה בתום משא ומתן עם עמותת אילן: ילדים נכים יוכלו ליהנות ממתקנינו. במקביל יוקם גוף בדיקה שיקבע קריטריונים לעלייה למתקנים. יו”ר אילן: “ההנהלה חוששת מנושא הבטיחות, אבל ברור שיש לילדים שלנו ליווי צמוד”.
.
המחאה הצליחה! הילדים השיגו את המטרה! זה רק מוכיח כמה כוחות יש בנוער… הדגישו לחניכים שמדובר בילדים בכיתה ב! האש הזאת קיימת בכל הגילים, גם בקרב בני 16 במיזמים שהצגנו למעלה, וגם בקרב ילדי כיתה ב – גם הם נוער. חשוב מאוד להביא ולהדגיש את המיזמים הסניפיים שאתם עושים ולהכניס אותם או במקום או נוסף על הדוגמאות שהבאנו כאן ולדבר בעיקר עליהם, כי בסופו של דבר החניכים הכי יתחברו אל המיזמים האלה ושם הם גם יוכלו לפעול ברמה המעשית.
.
.
לנוער יש כוחות עצומים, פניות נפשית, אש בוערת ורצון עז לפעול ולשנות דברים שחשובים לו. ראינו את זה במיזמים ובארגונים הרבים וגם אצל ילדים בכיתה ב בדוגמה של הלונה פארק. ההבדל שהראינו בהתחלה בין התכונות החיוביות שהמבוגרים מתאפיינים בהן לאלו שהנוער מתאפיין בהן הוא בעיקר ברצון שלהם ובאש – התכונות חיוביות בשני המקרים, אבל כשיש אש ורצון של הנוער הן מתאפיינות אחרת. השאלה היא האם אנחנו מעוררים את האש, את הרצון העז ואת החוש המוסרי הזה רק בתיכון, כשיש לנו זמן ומסגרת בית ספרית וסניפית שמדברת על הערכים האלה, וכמה אנחנו מכוונים לחיות אותם ביום-יום. האם נטפח את הרצון העז ואת הערכים גם אחרי התיכון והסניף? כמה מהילדים של כיתה ב שהתלוננו על הלונה פארק באו ועשו דברים דומים גם כשהיו בכיתה י? וכמה מהם גם המשיכו כשהיו בני 24? ובני 35? כמה עדי אלטשולר יש? כמה אנחנו לומדים ומבררים את הערכים שלנו וכמה אנחנו פועלים על פיהם? עד כמה אנחנו מטפחים את הרצון לחיות על פיהם? האם אנחנו מכוונים לחיות אותם ביום-יום? האם אנחנו מכוונים לחיים שלמים שיתבטאו – אולי בצורה שונה אבל יתבטאו – גם כשנהיה ‘מבוגרים’? בני עקיבא מחנכת לחיים שלמים ולא למעשים ספציפיים של חסד פה וצדקה שם.
.
‘כנפיים של קרמבו’
תנועת נוער ישראלית המשלבת ילדים ונוער
מהחינוך הרגיל ומהחינוך המיוחד (צרכים מיוחדים).
.
מייסדים: נוסדה בשנת 2002 על ידי עדי אלטשולר ועודד אורלב, נערים בני 16.
התנועה נוסדה בעקבות חונכותה של עדי בארגון איל”ן
(איגוד ישראלי לילדים נפגעים) את כפיר קובי ז”ל, שהיה אז בן 3,
שלקה בשיתוק מוחין והיה מרותק לכיסא גלגלים.
במהלך התנדבותה נחשפה עדי להיעדר פעילות אחר הצהריים בעבור ילדים אלו, כיוון שהם זקוקים לליווי צמוד לכל פעילות שירצו לעסוק בה והם מוצאים עצמם בחוסר מעש הנובע מבעיות טכניות. נוסף על כך רצתה להעניק להוריהם מעט מנוחה.
.
מטרות: לאפשר לכל ילד בישראל שיש לו מגבלה מוטורית או קוגניטיבית להשתתף בפעילות חברתית חווייתית ומעשירה, במקומות רבים ככל האפשר ברחבי הארץ ובכל המגזרים.
.
פעילות בשטח: התנועה מספקת מענה לצורך חברתי לחניכים בשעות אחר הצהריים ומקיימת פעילות חברתית-חינוכית אחת לשבוע, בדגם של חונכות אישית במסגרת קבוצתית. לכל חניך מוצמד לפחות חונך אחד, והוא מלווה אותו לאורך כל הפעילות. החניכים נהנים מפעילות חברתית המותאמת ליכולותיהם: משחקי חברה, יצירות אמנות ועוד. התנועה אחראית להסיע את החניכים מביתם למקום הפעילות ובחזרה בהסעות המותאמות לנכים, ובכך גם מאפשרת להוריהם זמן פנוי פעם בשבוע. ההשתתפות בתנועה כרוכה בתשלום סמלי שנתי, סכום הנגבה מכל בני הנוער, עם צרכים מיוחדים ובלעדיהם, בעבור פעילותם בתנועה.
.
סמל: סמל העמותה מורכב מקרמבו, שהוא ממתק ישראלי, ועקב עדינותו נארז ביד אחד-אחד. גם כנפיים של קרמבו יוצרים מקום ומשמעות לכל חניך. הכנפיים הצמודות לקרמבו מייצגות את הרצון להתפתח, לגדול ולעוף.
.
כיום: התנועה מונה כ-1,200 חניכים הפועלים ב-45 סניפים.
.
סיטואציה להצגה:
עדי מגיעה לביתו של כפיר (החניך שלה), ומתפתחת שיחה בינה ובין אמו.
בשיחה עולים הקשיים שבהיעדר פעילות לכפיר ובחוסר זמן של ההורים.
עדי מחליטה לפעול ומדברת עם עודד – שותפה להתנדבות,
ויחד הם מחליטים להקים את ‘כנפיים של קרמבו’.
.
עליכם להציג לפני הקבוצה את הסיטואציה בכל דרך שתרצו! פתחו את הסיטואציה.
לאחר מכן ספרו בקצרה לשאר הקבוצות על הארגון שקיבלתם.
.
.
‘גברת עם סלים’
מיזם עזרה למבוגרים בנשיאת סלי הקניות הכבדים מהשוק.
.
מייסדים: המיזם נוסד בשנת 2010 על ידי יקיר פרטוש, בן 22, בעקבות מפגש מקרי עם זקנה בשוק ‘מחנה יהודה’, כשראה שהיא מתקשה לסחוב את השקיות שלה והציע את עזרתו.
תוך כדי הליכה התפתחה ביניהם שיחה והיא שיתפה אותו בסיפור חייה ובקושי שלה ושל קשישים אחרים בסחיבת המצרכים הכבדים.
פרטוש הבין כי יש צורך בכוח צעיר שיבוא ויעזור למבוגרים.
.
מטרות:
.
פעילות בשטח: בני נוער סובבים ברחבי השוק פעם בשבוע למשך ארבע שעות בחולצות צהובות זוהרות (כדי שיזהו אותם), ומציעים את עזרתם למבוגרים בסחיבת סלי הקניות.
בתמורה לעזרה המבוגרים מספרים לצעירים את סיפור חייהם או את סיפור עלייתם לארץ, וחולקים אתם את חכמת חייהם.
.
כיום: הפרויקט פועל מדי שבוע בשבוע ברחבי הארץ ומונה עשרות מתנדבים.
.
סיטואציה להצגה:
יקיר הולך ברחבי שוק ‘מחנה יהודה’ ולפתע פוגש בקשישה שמתקשה בסחיבת הסלים.
הוא מציע את עזרתו ומתפתחת בניהם שיחה.
האישה משתפת את יקיר בקשייה בסחיבת הסלים ובסיפור חייה.
במהלך השיחה יקיר שואל אותה: “למה את לא מבקשת עזרה מאנשים?”
והיא משיבה שאנשים ממהרים ולא נעים לה לבקש מהם עזרה.
יקיר מחליט ליזום מיזם שיעזור למבוגרים וגם יחבר בין הנוער לאוכלוסייה המבוגרת,
ומקים את ‘גברת עם סלים’.
.
עליכם להציג לפני הקבוצה את הסיטואציה בכל דרך שתרצו! פתחו את הסיטואציה.
לאחר מכן ספרו בקצרה לשאר הקבוצות על המיזם שקיבלתם.
.
.
‘השומר החדש’
ארגון מתנדבים ישראלי שמטרתו להגן מפני פגיעה ברכוש חקלאים.
.
מייסדים: הארגון הוקם בשנת 2007 על ידי יואל זילברמן, בן 24.
בעקבות התנכלויות עבריינים שגרמו נזק כספי ניכר והטרדות בלתי פוסקות החלה תופעה של נטישת שטחי מרעה, ומנגד החלה השתלטות בלתי חוקית של עבריינים על קרקעות אלו. משפחת זילברמן מציפורי חכרה שטחי מרעה בסביבת מצפה הושעיה, ובעקבות התנכלויות חוזרות ונשנות התכוונה לנטוש שטחים אלו ולהפסיק את חכירתם. על רקע כוונה זו החליט הבן יואל לעבור להתגורר בשטח המרעה בדרך קבע, כדי לשמור על המרעה ועל השטח מפני ההתנכלויות. בעקבות אירוע תקיפה אלים שחווה גיבש יואל קבוצה גדולה של מכרים (יוצאי היחידה הצבאית שבה שירת ותושבי היישוב הושעיה), והם הצטרפו לשמירה. פעולות השמירה הצליחו להוריד את כמות ההתנכלויות העברייניות במקום. זילברמן הבין כי יש צורך בהקמת ארגון שמירה בהשראת ארגון ‘השומר’, שפעל בארץ ישראל בתחילת שנות ה-20.
.
מטרות:
.
פעילות בשטח: מחולקת לארבעה מיזמים מרכזיים:
תכנית מנהיגות – תכנית קדם-צבאית, אורכה כשנה וחודשיים, המבקשת לתת מענה למציאות בשטח ולאתגרי התקופה, מתוך בניית דור הפועל להגשמת הרעיון הציוני. במהלך התכנית מקיימים החניכים שגרת חיים של עבודה, למידה ושמירה, בליווי אישי ובהדרכה קבוצתית.
מצפי שמירה – מצפים בשטחי חקלאות שמגיעים אליהם מתנדבים מכל רחבי הארץ. מצפי השמירה משמשים בסיס להפעלת מתנדבים וכלי של ממש ליצירת נוכחות ותחושת ביטחון.
מגורי סטודנטים בחוות בודדים בנגב – חוות הבודדים הוקמו כדי ליצור רצף התיישבותי חדש בנגב ולשמור על קרקעות מדינת ישראל. נוכחות סטודנטים בחוות הבודדים נועדה לחזק את ידי בעלי החוות. הסטודנטים גרים בחווה במהלך שנת לימודיהם ומשתתפים בעבודות החקלאות ובשמירות על החוות.
תכנית מאהל ומגדל – מיועדת לחיילים משוחררים ומשלבת לימוד, עבודה מועדפת בחקלאות ושמירה.
.
כיום: השומר החדש מפעיל אלפי מתנדבים וסטודנטים בשמירה ובעבודה חקלאית ב-200,000 דונם לערך בגליל ובנגב ומכשיר דור צעיר של אזרחים למעורבות, לשותפות, לאחריות וליצירת מודעות בקרב החברה הישראלית ובתפוצות.
.
סיטואציה להצגה:
משפחת זילברמן יושבת בשולחן שבת והאב מספר שהוא שוקל לנטוש את המרעה בעקבות התנכלויות של עבריינים ובני מיעוטים.
יואל (הבן) שומע זאת ומחליט לעשות מעשה – הוא מקבץ כמה חברים והם הולכים לשמור על המרעה.
בעקבות כך הוא מקים את ארגון השומר החדש.
.
עליכם להציג לפני הקבוצה את הסיטואציה בכל דרך שתרצו! פתחו את הסיטואציה.
לאחר מכן ספרו בקצרה לשאר הקבוצות על הארגון שקיבלתם.
.
.
‘זיכרון בסלון’
מיזם להפקת ערבי זיכרון חלופיים ביום השואה.
.
מייסדים: המיזם נוסד בשנת 2010 על ידי עדי אלטשולר, סטודנטית בת 24,
בעקבות נוכחותה בטקס יום השואה, כששמה לב שבטקס אין עוד צעירים.
היא הניחה שזה לא מעניין אותם מספיק, וחשבה שאולי טקסים ממלכתיים
אינם המקום המתאים בעבורם.
המיזם נולד מתוך ההבנה שהזיקה שלנו ליום השואה הולכת ונחלשת
ועל כן יש צורך לעשותה אקטואלית.
.
מטרות:
.
פעילות בשטח: הארגון מסייע לאנשים פרטיים לארגן בסלון ביתם אירועי זיכרון עצמאיים שיהיו פתוחים לכלל הציבור בערב יום השואה וביום השואה עצמו. אדם פרטי פונה לארגון ומציע את סלון ביתו, והארגון אחראי לפרסום, למנחה ולניצול שואה שיבוא לספר את סיפורו.
הערב בנוי משני חלקים מרכזיים: בחלקו הראשון מוזמן ניצול שואה לשתף את הנוכחים בסיפורו האישי, ובחלקו השני מתקיים דיון פתוח סביב מגוון נושאים. הדיון מאפשר התבוננות מעמיקה בשואה, בלקחיה ובהשלכותיה מתוך הסתכלות על העולם ועל ישראל בימינו ועלינו כבני אדם.
.
כיום: מאז שמיזם זה יצא לפועל השתתפו בו מאות אנשים ומתוכננת הרחבת הפעילות בהמשך. נוסף על כך המיזם מתקיים כיום גם ברחבי העולם.
.
סיטואציה להצגה:
עדי מגיעה לטקס יום הזיכרון לשואה ורואה שכמעט אין בו נוער.
היא חוזרת הביתה ופותחת בדיון עם אמה.
בעקבות השיחה היא מחליטה להקים מיזם שיחבר את הנוער ליום השואה – ‘זיכרון בסלון’.
.
עליכם להציג לפני הקבוצה את הסיטואציה בכל דרך שתרצו! פתחו את הסיטואציה.
לאחר מכן ספרו בקצרה לשאר הקבוצות על המיזם שקיבלתם.
.
.
הם הגיעו, כולם נרגשים ושמחים ומלווים במשפחותיהם (לחלקם כבר שלושה ילדים). היו שם רבים. דני הספורטאי, מושיקו החברמן הנצחי, דליה השקטה, מירה שתמיד התנדבה לעזור בכל משימה, אייל, יוסי, אלי, כמעט כולם. בידי מושיק היה הבקבוק ובו הפתקים שטמנו בסוף השמינית. אז, לפני שכל אחד התפזר לדרכו בחיים, זה לצבא וזה לישיבה וזו לשירות לאומי.
כל אחד כתב אז מה הוא חושב שיהיה בעוד 20 שנים, מה יעשה במה יתרום לעם.
זה היה בקומזיץ אחרי הבגרות האחרונה. דני הקומונר נתן לנו שיחת מוטיבציה על החשיבות בתרומה לעם ישראל – השליחות העומדת על כתפי כל אחד ואחד מאתנו “איש, איש”, אמר, “באמצעות כישרונותיו ויכולותיו. עלו והצליחו, אני מאמין בכם”…
זה היה רגע התעוררות מיוחד. ישבנו כולנו מרוכזים בעצמנו, כל אחד בפתק שלו – הטמנו הכול בבקבוק ושכחנו..
20 שנים עברו מאז ישבנו במעגל כולנו, כמו אז רק גדולים יותר, מיושבים יותר. היינו מסוקרנים מעט לפתוח ולהיזכר אילו חלומות היו לנו אז כנערים.
דוד התנדב ראשון לפתוח את הפתק שלו – הוא חלם להיות ר”מ בישיבה תיכונית והיום הוא עורך דין. “דברים השתנו בדרך”, אמר והעביר את תורו הלאה.
אחר כך פתחו כולם – מירי ואהוד, יוסי ואייל – השוו בין מה שחשבו למה שהם היום. כאלה שחשבו לשרת בקבע ומצאו את עצמם מהר מאוד באזרחות (מחוץ לצבא), והיו עוד אחרים ששינו את תכניתם ב-180 מעלות.
האווירה הייתה טובה, היה כיף להיזכר בימים ההם, לראות עד כמה התגשמו החלומות ומה השתנה.
בהיסוס מה פתח מושיקו את הפתק (זאת אני יכול לומר במבט לאחור). היה כתוב שם באותיות של קידוש לבנה נלהבות של בן נעורים: “אני, מושיקו, אהיה היכן שהעם יצטרך! בצבא אני רוצה להיות קצין ולהשפיע על חייליי, אגור בעיירת פיתוח – חשוב לי להקפיד על אופייה החברתי של המדינה…” את השאר אינני זוכר בדיוק אבל הצליל של הדברים היה דומה – לפעול… לעשות… לתקן…
ניכר היה שמושיקו היה רוצה שיחלפו על פניו וימשיכו הלאה, תחת זאת השתררה דממה. כולם הביטו במושיקו – לבוש בחליפת עסקים אנינת טעם, כרסו הולכת לפניו והסלולרי נמצא בעמדת הכן לכל קריאה הקשורה בעסקיו הפרטיים המשגשגים.
דווקא דני השקט העז להפר את השתיקה ולשאול: “נו, מושיקו, קצונה, עיירת פיתוח – לאן הלכו האידאלים? רק לפני כמה דקות בכניסה סיפרת כיצד השגת פטור מהמילואים, מה נשאר מהפתק? האומנם רק חלום?”
“עזבו”, אמר מושיקו בחיוך מאולץ, “היינו ילדים אז, מה הבנו מהחיים? היינו תמימים, חשבנו שהעולם הוא חלום שנוכל לשנות. החיים משנים את הבן אדם, אי-אפשר להישאר כל החיים בני 18. היום אני מסודר וזה מה שחשוב. אידאלים זה טוב כשצעירים…”
הערב עוד נמשך. היו שהגיבו אחר כך על דברי מושיקו בהסכמה, בבדיחות, היו שהביעו התמרמרות קלה – בסך הכול העניין הוחלק.
אני יודע מה חשב מושיקו באותו ערב – על מה שעבר עליו ב-20 שנים.
אני יודע שלי היה קשה להירדם.
.
.
החדר חשוך למעט נר זיכרון הדולק ליד תמונתו. לבדי, יושב ומתבונן בתמונה. חושב על הרבים שהצטופפו לפני זמן קצר בחדר הקטן בטקס הזיכרון. מפליא, אני חושב, אף שעברו ארבע שנים מאז נפילתו במרדף בלבנון עדיין מגיעים כולם. מגיעים ומקשיבים בקשב רב לדברי ההספד והזיכרון.
הדברים, כבכל שנה, עוסקים בדמותו, בעיקר ברגעים האחרונים: כיצד הסתער, כיצד סיכן עצמו למען חבריו. תיאורים נפלאים על הדברים שאמר אחרי שנפצע, כשידע שהסוף קרב… ואנו שותקים ומקשיבים. יושבים ארבע שנים אחרי וחיים אתו יחד את רגעיו האחרונים, את פסגת גבורתו שבה עלה בסערה השמימה.
אבל עכשיו כולם חזרו לביתם. אני נותר לבד בחדר בתחושה ברורה שכולם באמת “חזרו לביתם”. חזרו לשגרת חייהם, למרוץ היום-יומי – וייזכרו בו שוב רק כעבור שנה. היש טעם לזיכרון כזה? לאיזה צורך אנחנו זוכרים? אני קם, יוצא מהחדר ופוגש שניים מחבריו שעדיין עומדים ומשוחחים – “למה באתם?” אני שואל – “הרי כולנו חוזרים הביתה ושוכחים הכול…?”
“תראה”, משיב אחד מהם, “אנחנו לא רק זוכרים אותו, אלא גם מחנכים את עצמנו!”
“מה אתה לומד ממנו?” אני שואל.
“זה פשוט”, הוא משיב, “אנו לומדים על גבורה! אם יום אחד אהיה בצבא באזור מסוכן ואקלע לאירוע דומה – גם תפקידי, כשלו, יהיה להסתער בגבורה ולהציל את חבריי!”
מהורהר אני נפרד מהם וממשיך בדרכי. זה דבר נפלא, אני חושב, מעשיו משמשים מופת לכולנו ואנו לומדים ממנו! אני ממשיך ללכת במורד הרחוב. חש שמשהו לא בסדר. לפתע אני נעצר. הייתכן שאנו מתכנסים כדי ללמוד מתי עלינו למות?! האם כל שעלינו ללמוד מסיפור חייו הוא מה לעשות אם נהיה בצבא ברגע מסוים שידרוש מאתנו להקריב את חיינו?! הרי איש אינו שואף למות, ותקוותנו – שלא ניקלע למצב כזה. האם התמונה על הקיר לא אומרת לנו דבר בחיי היום-יום?
נדמה שיש דרך אחרת להתייחס אליו ולימי זיכרון בכלל; דרך אחרת אשר ראשיתה ביחס שונה לנופלים אך סופה בדגשים מחודשים בהתייחסותנו לחיים בכלל. הרי המספידים בטקס דיברו לא רק על נפילתו אלא על חייו בכלל. הם סיפרו כיצד תמיד התנדב ועזר וכיצד היה הראשון לחוש במצוקת זולתו. מתוך הסיפורים עלתה וגבהה מסכת חיים שלמה של בחור ערכי, שחיפש תמיד לחיות על פי מצפונו. בחור שהקדיש את חייו לטובת עמו וארצו. מפעל חיים ששיאו בנפלו על קידוש השם, אולם ראשיתו עוד שנים לפני כן בחייו ובדרך שחי אותם.
במילים אחרות, מדובר בגישה המקדישה את החיים עצמם לטובת כלל האומה. כאן כבר יש מסר לכולנו. אנו מוכנים, בגלל חינוכנו על סיפורי נופלים, למות בשביל האומה. אך האם מוכנים אנו גם לחיות בעבורה? להקדיש ימים, חודשים ושנים, לא לקידום רווחתנו האישית אלא בהכוונת חיינו למילוי משימות שהדור יטיל עלינו?
מספרים על בחור, קצין בסיירת מהוללת, אשר זכה בעיטור העוז במלחמת יום הכיפורים. העיטור ניתן לו לאחר שסיכן במודע את חייו פעמים מספר, פה כדי לחלץ פצועים מאזור חשוף לאש ושם כדי למלא משימות של כיבוש עמדות סוריות. חמש שנים אחרי המלחמה החליטו להכין עליו סרט, אך כשחיפשו אותו כדי לראיינו התברר שירד מהארץ והוא גר בארצות הברית. הוחלט לשלוח כתב לחו”ל כדי לפגשו. הדבר הראשון שנשאל היה: מדוע בחרת לעזוב את הארץ? הקצין סיפר שהשתחרר כשנה לאחר המלחמה ופתח חנות קטנה לפרנסתו, אולם עד מהרה התברר לו שקשה להתקיים ברווחה במדינתנו הקטנה. האינפלציה דוהרת והמסים גבוהים. איכות חלק מהמוצרים הישראלים איננה מספקת את לקוחותיו, וכשניסה לייבאם מחו”ל התברר שהביורוקרטיה מערימה קשיים. קיצורו של דבר, הוא התקשה “לגמור את החודש ברווח נאה”, כדבריו, והחליט לנסות את מזלו מעבר לים.
הסיפור מוכר ולצערנו אינו ייחודי, אך המעיין בו היטב יתמה: קצין שהיה מוכן להקריב את חייו בשעת מלחמה ולמות למען עמו וארצו אינו מוכן לתת כמה שקלים למס הכנסה?! ההיגיון לכאורה דורש את ההפך: אדם יהיה מוכן לוותר על משכורת גבוהה או על רווחים כלכליים למען המדינה, אך כשיידרש למות למענה יתלבט ויהסס. אלא הוא שאמרנו: לא כל מי שמוכן למות למען המדינה נכון גם לחיות בעבורה.
עיקרון זה מבוטא בפסוק מוכר: “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. מעַניין לבחון את הסדר הפנימי של התחומים השונים המוזכרים בפסוק. “בכל נפשך” – “אפילו נוטל את נפשך”, זאת אומרת שאנו נדרשים לאהוב את השם עד כדי נכונות למסור את הנפש. ועל זה אמר רבי עקיבא בעת שסרקו את עורו במסרקות של ברזל: “כל ימי הייתי מתפלל מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו”. אחרי הדרישה לנכונות למסור את הנפש ממשיך הפסוק ודורש עוד יותר: “ובכל מאודך” – את ממונך. כלומר נדרשת ממך לא רק נכונות למסור את נפשך אלא יתרה מזאת, נדרש ממך אפילו למסור את ממונך. וחוזרת השאלה: לכאורה צריך היה לדרוש קודם את ממונך ואחר כך אפילו את נפשך, שזה לכאורה מעשה גדול עוד יותר. אלא הוא שאמרנו: לעתים קיימת נכונות למות למען הכלל אך לא לחיות בעבורו.
נדמה שלא נתקשה להבין את התופעה. נכונות לסכן את החיים בסערת הקרב דורשת התחזקות חד-פעמית; התלהבות רגעית של מסירות נפש (דבר הקשה בפני עצמו). ואילו נכונות לחיות למען המדינה דורשת אידאלים והקרבה יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, במרוצת החיים כולם. לא רק בסערות הקרב אלא גם בשגרתיות של המעשים הרגילים, היום-יומיים. כדברי המשורר: “מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קודשו” (תהלים כד) – לא די לעלות בהר, להתלהב מהטיפוס החדש למקומות לא מוכרים. צריך גם “לקום” בראש ההר, להישאר עומד בפסגה יום אחרי יום.
אך לזה אנו נדרשים! לקום ולפעול, לקום ולתת. לא רק באירועים חד-פעמיים שנדרשת בהם מסירות נפש, אלא גם ובעיקר בחיי היום-יום. צריך אמונה בעצמנו ובכוחנו. אמונה ביכולת לתקן ולהשפיע; אמונה שהשם יעזור למי שעוזר לעצמו, ובוודאי לעם אשר יקומו לעזרתו. צריך להרים את הדגל, את דגל האמונה והעשייה; לגלות נכונות להתמודד עם קשיים; לעסוק בדברים שאינם נוחים רק לי. עלינו לחוש ששעון נצחי מתקתק מאז ימי אברהם אבינו ועד ימינו אלו, ואנו חלק מהרצף הגדול. משמעות העבר וסיכויי העתיד תלויים בדור הזה. האם אנו חשים את האחריות הנובעת מהשייכות?
כשנכדינו ילמדו בהיסטוריה על דורנו, תקופת דור הבנים (לעומת דור הבונים של לפני 60 שנה), על הצורך שהיה לחיות חיים אידאליים ולא רק להילחם קרבות פלמ”ח נועזים כמו בדור שלפנינו, כשילמדו נכדינו על קומץ שקם מתוך המחנה והתחיל להוביל, על קומץ “מכבים” מחודשים שלא היססו לפעול – האם עלינו אישית ילמדו? האם נשכיל להיות בעצמנו אותו הקומץ?
ושאלה זו היא אישית. הרי רבים בני האמונה הקמים ופועלים, המוכנים “לחיות למען…” ולא רק “למות למען…” והשאלה אישית: “האם אני מצטרף?”
האם אני צופה מהצד ולכל היותר מוחא כפיים? האם אני מתנהג כצופה במשחק כדורסל בטלוויזיה – המתלהב, צועק ומעודד את קבוצתו מתוך הכורסה בבית, או בוחר להזיע ולהתאמץ בעצמי במגרש?!
האם אני מתכוון לתרום בשנים הקרובות שנה, שנתיים או שלוש במסגרת שירות ללאום ואחר כך לשוב להקים את ביתי הפרטי? שמא אני מצליח לתפוס שאין בשנים הבודדות אלא דגם ראשוני, ריכוז תמציתי של מסירות נפש ושירות לאומה הנדרשים מכולנו במשך 120 שנה?! וכשאגיע לשמים וישאלני בורא העולם: מה עשית בעולמי? מה עשית ב-120 שנה שהיו לך למען העם, ארצו ותורתו? מה אשיב אז? האסתפק חלילה בתשובה: תרמתי שנתיים-שלוש בשירות ללאום ואחר כך התפרנסתי בכבוד בביתי הקט”?
אנו צריכים להשתדל לענות לעצמנו כבר עכשיו תשובות לשאלות אלו, בבחינת קביעת שאיפה להמשך החיים, ולאורן צריך לגשת לכל שאר השאלות (כיצד לפעול? למה לתרום? כיצד וכמה זמן להכין את עצמי? האם הכנת עצמי סותרת את התרומה לכלל? וכו’). לאור התשובות יש לגשת לשירות בשנים הקרובות, מתוך הבנה ששנים אלו אינן אלא פרק ראשון בחיים של עשייה ובנייה.
צריך להסתכל במראה ולעלות על המגרש. שעה אחרי שעה, יום אחרי יום, “לחיות למען…”, “בכל מאודך”. ואת כל זה אפשר ללמוד גם מימי הזיכרון ומהנופלים. לא ללמוד רק מעצם נפילתם אלא בעיקר מעצם חייהם. מחיים של אמונה ועשייה שרק הגיעו לשיאם עת נדרשו למוסרם. צריך להוריד את תמונת הזיכרון מהקיר ולהפכה לעמוד אש המנחה אותנו למסור את חיינו יום אחרי יום, שנה אחרי שנה!
הגיעה העת להבליט את היותנו “תנועת נוער” אמתית. לא תנועה של מבוגרים למען עזרה לנוער אלא “תנועת נוער” – כתנועה של הנוער! נוער המאמין, כל אחד לבדו וכולנו כאחד ביכולתו לפעול ולהשפיע, היום, ובמשך הימים כולם. נוער המוכן לחיות חיים של מסירות נפש.