שורה ראשונה בכיתה, אל מול פני הרב, הכי קרוב שיש, הכי רחוק שאפשר.

…

חבל שישבתי שם. אולי מקצה הכיתה היו פניו מאיימות מעט פחות. מקרוב זה היה קשה מנשוא. משהו מבט שלו, בעניים, הרתיע אתי כ”כ, הפחיד ממש…

..

המשפטים הנחרצים, הקביעות הוודאית, התחושה כי לא ניתן לערער אחרי דברים היוצאים מפיו. הבטחון שלו, המוחלטות…ככל שהיה הוא מקרין בטחון בצדקת אמונתו, כך הלכה אמונתי והתערערה. הספקות התחילו לנכר, מכים בי ללא הרף, הולמים בלי רחמים.

.

יש להודות כי מעולם לא הרים הרב את קולו, מעולם לא צעק, לא איבד שליטה בעצמו. לא כקרוץ חומר הנתון לרגשות כעס וחמה היה הרב, כמלאך של שכל היה, כמי שאין לרגשותיו תנודה. “ראוי להערצה”, ודאי תחשבו, ולגבי דידי…השליטה שלו בעצמו רק הוסיפה ניכור בליבי.

.

“אם דומה עליך רבך כמלאך ד’ צבאות למוד תורה מפיהו” ואני…לא ממלאך רציתי ללמוד, בן אנוש ביקשתי שיעמוד נגדי.

.

אנו ישבנו מולו, ילד ילד וחסרונותיו, תלמיד תלמיד ויצריו, והוא היה ניצב עלינו במלוא שלימותו והדרו, מפיו בוקעת האמת, ועיניו רואות ויודעות. את הכל היו יודעות.

..

שעה שהיה הוא מעביר את עיניו על עיני מיד הסרתי אני את מבטי שלי, אך היה זה תמיד מאוחר מידי. הוא כבר ידע את כל אשר ארע, היה סוקר את כל מעשי, מפשפש בכל חטאי, מטייל בחדרי נפשי ועושה בהם כאוות נפשו. היה מכיר בכל זדונותי, ומעולם כך הרגשתי, לא הבין אל ליבי. לא יכול היה להיות אחרת. הוא, שמימיו לא טעם טעם חטא, לא יכול היה להבין…

.

אני חושב שגם הערצתי את הרב, לא היה אפשר שלא להעריץ, הוא היה מושלם. הערצתי מושלמים, פחדתי ממושלמים, שנאתי מושלמים. שנאתי לשנוא…

..

תורה הרבה למדתי מהרב, הוא שצייר לי דמותו של אלוקים. היה עומד זקוף קומה, נחוש להפגיש אותנו עם בעל הכוחות כולם.הרבה כוחות היו לו, לאלוקים של הרב.

..

הוא היה אל קנא ונוקם, הוא היה בוחן כליות ולב, כוחו וגבורתו מלא עולם.

..

ככל שדמותו מילאה את חלל הכיתה, כך הרגשתי אני קטן ומבוהל. אלוקים של הרב היה בעל מלחמה, את הרשעים היה משמיד, את הרשעה כולה כעשן כילה. בעיניו הוא היה ‘האל הגדול והגיבור’ והעיני הוא פשוט היה ‘הנורא’.  הוא לא שכח להזכיר שאלוקים אוהב את עמ”י ואפילו העונשים שלו באים מאהבה, “כי כאשר ייסר איש את בנו, ד’ אלוקיך מייסרך”. פעמים הרבה היה הפסוק הזה מנסר בחלל הכיתה, שגור על שפתיו שלו, מהדהד באוזנינו שלנו. באמת, פעמים רבות היה הרב מדבר על אהבת ד’ לישראל, ואני…אינני יודע מדוע, אבל בניגוד גמור לכל האהבה שדובר בה, הצטיירה בנפשי תמונה שונה בתכלית באשר לאלוקים. הרגשתי, יסלחו לי כולם, מחילה שלוחה אל הוריי ומוריי, הרגשתי כי אלוקים…הוא…הוא…חי נפשי, אין הדיו מוכנה לשרטט את הרגשתי ההיא, אין היא נכונה לשאת על שיכמה את המשא שרבץ על שכמי. מכל מקום, דמיינתי את האלוקים ופחדתי מהאלוקים ההוא, שניביו מחודדים היו, משחרים אלי טרף, ועיניו תרות לכל עבר, משוטטות, בולשות…ואותי היו מחפשות.

..

ידעתי את דמותו של אלוקים, כפני הרב הייתה דמותו. עיניים חזקות, כל יודעות, דיבור בטוח בעצמו. ידיים גדולות, כותשות. אולי הוא אהב אותי, האלוקים, אינני יודע, אבל אודה על האמת, אני לא אהבתי אותו. בכלל לא אהבתי אותו. אולי בגלל העיניים שלו לא הצלחתי לאהוב אותו.

…

ידעתי שהוא יודע הכל, האלוקים, הוא יודע אפילו שאינני מצליח לאהוב אותו. ידעתי שיהיה מחיר לכישלון הזה, כי כמו הרב, גם אלוקים יתבע בתקיפות את שלו…ניסיתי לאלץ את עצמי לאהוב, זה הלב הסורר שלא שיתף עמי פעולה, ממאן להניח לאהבה להיכנס בפתחו. עד מהרה נוכחתי לדעת כי האהבה הזו אינה מוכנה להתמסר, להיכנע בפני הכוח, אפילו יהיה זה כוחו של אלוקים…

..

הרב היה חכם מאוד, דבר לא נפלא מבינתו, הוא ידע הכל על אלוקים. ידע במדויק היאך מנהיג הבורא את עולמו, היטיב לקשר בין החטא לבין ענשו. הוא פירש היטב אסונות ותאונות, שמחות והצלחות, הוא תירגם את אלוקים נפלא כל כך. עיניים בורקות צפו בו בכיתה. רק אני לא השכלתי להכניס עצמי לתוך הכלל, לא יכולתי לשאת את שיקול דעתו הנורא של אלוקים.

…

בשעת התפילה הייתי מבקש ממנו שיסלח לי על רוע מחשבותיי, שיבין שעודני ילד. חששתי שינקום בהוריי על חטאיי שלי, ביקשתי שיסלח גם להם. אף שאבא ואמא אינם עוד ילדים, אחרי הכל גם הם בני אדם, ניסיתי להסביר לאלוקים.

…

התפללתי אבל לא האמנתי בתפילות, ידעתי שכמו הרב גם אלוקים לא עשוי לשנות את דעתו.

..

בצר לי התפללתי תפילות אחרות, “אלוקים”, כך ביקשתי, “תעשה שלא יהיה אלוקים!” בשקט התפללתי, בלי להניע שפתיים, תפילה שבלב, אף שידעתי שאם הוא קיים הוא בודאי מחזיק מפתחות לחדרי הלב, בכלל לא הייתי בטוח שכאשר ידע מה צפון שם יתן לי להמשיך לחיות.

…

…אבל הוא נתן.

…

תמו שנות הלימוד אצל הרב. הוא פנה להרביץ תורה בתלמידים חדשים, ואני הסרתי מליבי את הרב ואיתו סרה אימת האלוקים. התרחקתי. מאוד התרחקתי.

…

טוב היה במרחק וגם רע היה שם, מלא וחסר ולא יודע מה חסר. מבקש להתמלא ואין בנמצא מקור שימלא. לאלוקים ההוא, בי נשבעתי, יהיה אשר יהיה, אינני חוזר.

…..

שם הרחק מהרב ומאלוקיו, נגלה לי עולם חדש. עיני שוטטו בו, אפי שאב את ריחותיו, אוזני התמכרו לצליליו. אודה על האמת, גם דברים קשים קלטו החושים, בגוונים אפורים וקודרים, אך לצידם ריצדו גם צבעים אחרים, ססגוניים ומאירים, דברים יפים ומשמחים.

……..

כל כך יפים היו עד שלא ייתכן כי האלוקים של הרב הוא אשר ברא אותם, הייתי מהרהר ביני לבין עצמי.

…..

בודאי לא היה זה הוא שברא את העולם. הוא לא היה עמל כדי לעטר את העולם במיני עיטורים, להשפיע עליו יופי נעים. ובודאי לא היה מצייר את הקשת, לא היה יוצר במכחולו גוני גוונים למחילת חטאים.

…

פגשתי בני אדם, מהם טובים, אנשי רחמים. שם, במרחק, גם אותו פגשתי, את מי שלימים יהפוך לרבי ומורי החדש. איני יודע אם היה מושלם, בעיני עצמו מכל מקום לא היה כזה.

…..

לי היה נדמה כמלאך ד’  של ממש דווקא מפני שהיה כל כך בן אדם.

………

הוא שירטט לי את העולם בקווים של חסד ואמת.ידעתי כי הוא אינו מתיימר לצייר לי אלא קרטוב מן האמת על אלוקים. הוא לימד אותי לאהוב ולחמול, כשלימד אותי מהי אמונה ביושב במרומים, חשתי שאני יכול להאמין גם באנשים, אפילו בעצמי התחלתי להאמין.

……

הוא נטל את ידי בידו ולימד אותי לצעוד בשבילי העולם. פעמים אחז בידי ופעמים הרפה. מעולם לא שוטט בנפשי אלא כדי למצוא אוצרות של תקווה. במקום הרפה היה מחזק, ונפילותי היה סומך. שולח לי חבלים של חסד להעלותני עד שעמדתי על רגלי כבתחילה.

……

הוא לא התיימר לדעת את האלוקים במלוא היקפו. דווקא בשל כך הפצרתי בו להעניק לי מדעתו, ואפילו יהיו פירורי רמזים. מעט היה מגלה והרבה מצניע, ומכל מקום היה מרכיב מעט מדמותו של אלוקים. אמת, יושב לו המלך בדין אך בחסדו התקין לו כיסא של רחמים. אמת, מייסר הוא לעיתים אך מרבה לחוס כרחם אב על בנים. וטוב הוא ומיטיב וחפץ בתשובה. ומחזיר נשמתנו בחמלה ובאמונה. והיה הרב מדבר במשורה ואני נעשה כאפרכסת ושותה כל תיבה בצמא. לא המדרש עיקר היה בעיניו אלא המעשה אשר נעשה, ומעשיו קרבוני אל האל הגדול הגיבור והנורא.

…….

ואני, נפשי יוצאת בדברו וכוספת לאלוקים ומודה בכל לב על כי הקרה בדרכי את מי שהכין לי מסילות לצעוד בדרך עץ החיים. הרחק מן הייאוש שאפף את השורה הראשונה בכיתה, בחלוף כמה שנים, צעדתי צעד ראשון עם אלוקים חיים.