….

לקראת תום לימודינו בבית הספר היסודי הגענו לתיקון ליל שבועות בישיבת בני עקיבא בכפר הרא”ה. מצאנו עצמנו יושבים צפופים בהיכל הישיבה, מנסים להתמודד מתוך עייפות והמולה גוברת עם לימוד מסכת ביכורים.

…

והנה הושלך הס. על הבמה עלה הרב נרי’ה. איש קטן קומה עטור זקן, ועיניו השחורות יוקדות כאש. עמד ופתח בפרק ג’ של מסכת ביכורים, והחל קורא: “כיצד מפרישין את הביכורים?…” קולו היה עשיר וחם, ודרך דיבורו כאבא הממתיק סוד, משתף את בניו בסיפור מעשה מרתק המתרחש כאן ועכשיו. בחרנו עמו את הביכורים, ועלינו עמו ועם ילדיו לעיר המעמד ללון ברחובה של עיר. “שקט, דומיה”, לחש קולו של הרב נרי’ה. “כולם מכורבלים בשקי שינה, נמים את שנתם. השומרים סובבים בעיר, ובאופק הרחוק כבר מפציע אורה של איילת השחר…” ולפתע הרים הרב נרי’ה את קולו והכריז בצהלה: “ולמשכים הממונה אומר: ‘קומו נעלה ציון אל בית ה’ אלוקינו’. הטו אוזנכם והקשיבו לקולות הבוקעים מתוך שקי השינה. הנה פתח אחד בנעימה, והשני מחזיק אחריו, ושלישי ורביעי, וכבר עולה שירה גדולה: קומו ונעלה ציון”. וכאן, מול עינינו המשתאות הרים הרב נרי’ה את רגליו והחל מפזז בריקוד כנער קטן, וקולו מתרונן בשיר: “קומו ונעלה, קומו ונעלה…” קמנו ממקומנו והצטרפנו לריקוד ולשירה, והעייפות נשכחה כלא הייתה. שורות הרוקדים התפתלו שעה ארוכה, כשהרב נרי’ה, המנצח על השירה, מוביל ביד אמונה את שיירת עולי הרגלים בין מצוקי הרי יהודה, והשמחה עלתה עד השמים: “שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך, עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים”. נשאתי עיניי והתבוננתי ברב נרי’ה. האש בעיניו יקדה והלכה. הייתה זו אש חמה וטובה, ומתוק היה האור שפיכה ממנה. ניכר היה ששורה הוא בו זמנית גם עמנו בישיבה, וגם עם עולי הרגלים מימי קדם, ער וחולם בעת ובעונה אחת.