גלי הייתה בת ארבע כאשר ערב אחד היא הפתיעה אותי תוך כדי טיול במדרחוב בירושלים.

“אבא, אני רוצה שקל”, ביקשה.

“בשביל מה?”, שאלתי.

“בשביל לתת לבוריס”, ענתה.

אינני מכיר אף בוריס ולבטח לא אחד כזה שמנהל עסקים עם בתי הקטנה, לכן אך טבעי היה שאשאל אותה: “מי זה בוריס בדיוק?”.

“נו, אתה יודע…”, אמרה בקולה הקטן, “זה שמנגן”.

הבנתי מייד שהיא מתכוונת לאותו הנגן המנגן למחייתו במנדולינה, נתון לחסדיהם ולטוב ליבם של העוברים ושבים. עם זאת הופתעתי שהיא יודעת את שמו.

גלי לקחה את המטבע וניגשה לנגן שהיה מרוכז בחפציו באותה שעה. היא נעמדה לפניו ומשלא זכתה לתשומת ליבו פנתה אליו בקול שקט: “בוריס, זה בשבילך”.

הנגן הרים את עיניו והתבונן בה בהשתאות: “איך את יודעת שקוראים לי בוריס?”, שאל במבטא הכבד.

בתי הקטנה הביטה בו שנייה קצרה ואמרה: “אמרת לי בפעם שעברה!”

“אבל איך זכרת?”, שאל הנגן ואור גדול נגלה בעיניו. על כך לבתי לא הייתה תשובה. למעשה השאלה כלל לא הייתה “מובנת” לה, כאילו חשבה בליבה: “מה הבעיה?… אמרת לי את שמך ואני זכרתי. מה כאן מפתיע כל כך?”

התבוננתי במחזה מהצד בתדהמה. נדהמתי מהעובדה שאותו אדם היה בעיניי חלק אינטגראלי מהנוף העירוני בארצנו, כזה שחולפים על פניו מבלי להקדיש לו חלקיק של תשומת לב, ומאידך, בשביל גלי הוא היה ‘בוריס!’ אדם עם שם, כמוני וכמוה, אדם מעניין הגורם לה הנאה בנגינתו.

תדהמתי הייתה כאין וכאפס לעומת הדבר הבא שקרה.

בוריס התיישר, לקח את המנדולינה לידיו, והחל מפיק מספר צלילים ממיתרי הכלי. גלי במקביל הניחה את השקל בתוך קופסת הפח החלודה, ובו ברגע בוריס הפסיק את נגינתו.

הוא כרע אל עבר קופסת הפח, הוציא מתוכה את המטבע והחזיר אותו לגלי.

“את חברה שלי”, אמר בחיוך רחב לב, “בשבילך אני מנגן חינם”, והמשיך בנגינתו…

ישנם דברים שבשביל אדם אחד הם קטנים, פשוטים וקלים.

הם נראים לו חסרי משמעות.

אך לאדם אחר הם שווים עולם ומלואו.

לפעמים לזכור שם של מישהו, לומר לו בוקר טוב בחיוך, לשאול מה שלומו –

זה דבר שמאיר לו את היום, נותן לו תקווה, הרגשה שהוא שווה משהו, שלמישהו איכפת ממנו.