איתור סניפים וכפרי בוגרים
.
.
ד”א לכך התחיל בב’, לומר שיש עולם שני להפרע מן הרשעים, וליתן שכר טוב לצדיקים, שנאמר כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג יז), כי אין העוה”ז אלא פרוזדור לפני העוה”ב, דתנן התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין
.
.
כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֲזַי הַדֶּרֶך שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת וְצָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד לִבְלִי לִפּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאד, וְלא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַך שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ וְאַף עַל פִּי כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאד מְאד עַל כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל כִּי הוּא יִתְבָּרַך אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיך הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאד מְאד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ”ל וְכָל הַנַּ”ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאד מְאד וְאִלּוּ לא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן וְלא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ וְהַכְּלָל אֲהוּבִי אָחִי חֲזַק וֶאֱמַץ מְאד וֶאֱחֹז עַצְמְך בְּכָל הַכּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶך וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ”ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאד מְאד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַך וְנִדְמֶה לְך, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַך עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל כָּך כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאד מְאד וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַך הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת … אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְך הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ”ל וְלא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם עַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִזְכּר זאת הֵיטֵב וְחַזֵּק עַצְמְך מְאד וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַך לְתוֹך שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַך מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְך מְאד וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְך בְּעֵת הַצּרֶך דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאד מְאד וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר שֶׁלּא יִתְפַּחֵד כְּלָל וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיך לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם מֵאָה שָׁנִים וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר וְאַחַר כָּך בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין אוֹרְמַאטְיֶע [תותח] וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב. וְרָאוּי לֵילֵך עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר אֲזַמְּרָה לֵאלקַי בְּעוֹדִי [בְּלִקּוּטֵי הָרִאשׁוֹן בְּסִימָן רפ”ב] דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ, יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל יְדֵי זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין
.
זְכֻיּוֹת (עַיֵּן יוֹמָא פו:) וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיך לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְך, חַס וְשָׁלוֹם אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאד
.
.
“…אנחנו שהיינו במחנות ריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים בצריף לצריף כדי לעודד רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מעטים אך די בהם להוכיח, כי אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו. ותמיד היו הזדמנויות לבחירה. יום יום, שעה שעה, נקראת לחתוך הכרעות, הכרעות שקבעו, אם תיכנע או לא תיכנע לכוחות שאיימו לשלול ממך את עצם יישותך, את חירותך הפנימית: שקבעו אם תהיה או לא תהיה כדור משחק בידי הנסיבות, אם תוותר על חירותך ועל הדרת כבודך ותתגלגל בדמות האסיר הטיפוסי. כשנתבונן מנקוד ראות זו אל תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנה ריכוז, על כרחנו יירא לנו לא רק כביטוי לתנאים פיסיים וסוציולוגיים מסוימים. קיום תנאים שונים, כגון חוסר שינה, מחסור במזון ולחצים נפשיים למיניהם, עלול להעלות את הרושם, שהאסירים מוכרחים היו להגיב בדרכים מסוימות. ולא היא. בסופו של חשבון מתברר, כי האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. מכאן שביסודם של דברים יכול כל אדם אף בנסיבות אלה, להכריע בצעמו, מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז…”
.
.
את ה’… תירא… ובו תדבק. רבינו משה פירשו לענין להידבק בתלמיד חכם. והרמב”ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים, ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם, והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה, כל אחד לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון, שהפליג ירמיהו וקלל “ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו”. ודוד בכל תהלותיו אחז בה “בה’ בטחתי לא אמעד”, “ישראל בטח בה'”. וישעיהו אמר “בטחו בה’ עדי עד”. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם. ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה. ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו. כל אלה הענינים נקבצו אצל השי”ת “הוא מלכנו, הוא אבינו”, אם כן “הוא יושיענו”. ומסיבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם, ולהגן עליהם מהמדוה והחולי, והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול “בכל צרתם לו צר”. והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם, יותר מהם על עצמם. אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסיבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך, כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון.
.
“אין לך ענף בבניין ארץ ישראל, בו אין האישה לוקחת חלק פעיל…
.
אחת מאותן הגיבורות השקטות לא אשכח לעולם, אף שמעולם לא ראיתיה, ושוב, אפילו את שמה איני יודע. פגשתי את בעלה בחדרה, לפני כחמש-עשרה שנה. חדרה היא, אולי העשירה במושבותינו, אך בהיווסדה, ב-1890, היו תנאי הבריאות בה לקויים ביותר. האדמה הייתה ביצה כולה; נתפתחה בה “הקדחת הצהובה” ועשרות משפחות נפגעו ומתו. השאר התעקשו ונשארו במושבה, ייבשו את הביצות, נטעו יערות של אקליפטוסים מסביב, והיום שוב אין חדרה מכירה את “הקדחת הצהובה” ודומה היא לפנינת נקודותינו החקלאיות. לפני חמש עשרה שנה, כשערכתי בה ביקור ראשון, כבר היו בה תנאי הבריאות טובים, אך עוד עמדה בה שורת צריפים סגורים, דלתותיהם וחלונותיהם מסוגרים בבריח – זכר למשפחות שנפלו במחלת “הקדחת הצהובה”.
.
אחד מבני המושבה הוליכני סביב המקום וסיפר לי את סיפור היגון של כל אותם צריפים שוממים בזה אחר זה, ואחר אמר: “בביתי מתו שני ילדים בלילה אחד, אך שניים אחרים ניצלו, תודה לאל, ועתה הם איכרים העומדים ברשות עצמם בגליל התחתון”. הוא הוסיף לספר לי על ילדיו הנפלאים, אך אזניי לא יכלו לקלוט את דבריו.
.
באותו מעמד הרהרתי בלבי והתאמצתי לתאר בדמיוני מה אירע בצריף בלילה ההוא לאותם שני ילדים, שמתו במיטותיהם, ולשני האחרים, שנותרו בחיים ואשר אף להם היה צפוי גורל דומה בשעה שאביהם ואשתו ניצבו ליד שתי ערשות המוות הקטנות, כשלהט “הקדחת הצהובה” ממלא את החלל. יכול אני לתאר בפניכם את המחזה כאילו ראיתיו במו עיניי. ככל גבר ואב, רשאי היה גם אותו איכר לחשוב, כי הוא ורק הוא, הנהו השולט האמתי, הרודן, של הבית. ואולם באותו לילה לא הוא היה השולט; לא, הוא הרכין ראשו וסח לה: “חנה או מרים” (איני יודע את שמה, מעולם לא ראיתיה), “עלייך להחליט. שניים מהם כבר הלכו לעולמם, והשניים הנותרים עלולים ללכת בעקבותיהם אם לא נמלט על נפשותינו מחדרה. את הנך האם, על פיך יישק דבר. אם תאמרי – “אנו נשארים”, – נשאר. ואם תאמרי – “לא”, נמלט על נפשותינו”. ומה היתה תשובתה? הדבר ידוע, שכן הם נשארו. היא שהצילה את חדרה והפכה אותה לגן שופע בריאות.
.
היא שהצילה כל מושבה אחרת בארץ ישראל. שכן בכל בית ובכל צריף בארץ, בין אם הייתה הסיבה “קדחת צהובה” ובין אם “מלריה”, ובין אם סתם היו תנאי החיים קשים, נתרחש מחזה דומה באחד הלילות, כשסח הבעל לאשתו: “חנה, או מרים, איני יכול להוסיף לראותך בסבלותייך. אם תאמרי מילה, ונטשנו את המקום”. ואם נתערו הכל בארץ, ואם פני הישוב שלנו בארץ ישראל הם כפי שהם היום, הרי זה משום שהיא אמרה: נשאר!
.
נשים יהודיות, ארץ ישראל אינה נבנית על ידי גברים בלבד, היא נבנית גם על ידי נשים. ואין הבית העברי יודע רודן, שכן שולטים בו מלך ומלכה בצוותא, שניהם אחראיים במידה שווה לטוב ולרע גם יחד… אם יכזיב בית זה או אחר ולא ימלא את חובתו, לא תהא זו אשמתו של הגבר בלבד. ואם ימלא כל בית בעיר זו את חובתו כלפי ארץ ישראל, לא תיזקף הזכות לגברים בלבד, אלא גם לנשים