תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שלב א'-

המדריך יפזר בכל החדר כרטיסים, עליהם כתובים שמותיהם של דמויות שונות:
דוד / דודה, מורה, אמא, אבא, נשיא ארה"ב, שלמה ארצי, הרב הראשי לישראל, רב ביה"ס / הישיבה / האולפנה (במידה וזה רלוונטי), המנהל, סבא וסבתא, הקריין בחדשות, רונאלדו, אדם שנתקלים בו ברחוב, מורה בחוג, חברים / חברות, אחות / אח, נהג האוטובוס וכו'.
המדריך יבקש מהחניכים לבחור את הדמות שאליה הם מרגישים הכי קשורים והכי קרובים, ולהסביר מדוע. מן הסתם, רוב החניכים יאמרו שהם קשורים יותר לאבא ואמא או לחבר קרוב – וזאת בגלל הסיבה הפשוטה, שאיתם הוא נמצא רוב הזמן, אליהם הוא קשור, מחובר, הם דואגים לו, מהם הוא מבקש דברים, הם דואגים למילוי חסרונותיו, הם הביאו אותו לעולם וכו'.

…

המדריך ינסה לפתח דיון:
*האם האדם קשור דווקא מי שהוא נמצא איתו הרבה זמן?
*אם ההורים שלך היו גרים בחוץ לארץ והיית פוגש אותם פעם בשנה-שנתיים, היית קשור אליהם כך?
*מה צריך לעשות כדי להיות קשורים למישהו?

…

—

שלב ב'-

המדריך יבקש משני חניכים לעמוד אחד מול השני עם ידיים מאחורי הגב. המדריך יגיד לחניך אחד לבקש מחברו דבר מה הנמצא בחדר, ללא מילים וללא תנועות ידיים או רגליים. ביחד עם החניכים, המדריך יגיע להבנה, גם מתוך הדיון וגם מתוך המשחק, שאי אפשר להיות קשורים למישהו מבלי לדבר איתו, לשתף אותו, לבקש ממנו, לחשוב עליו.

…

—

שלב ג'-

המדריך ישאל את החניכים- מהי תפילה?
התשובות מן הסתם יהיו בכיוון של בקשת בקשות מה', שבח והודאה על הטוב. מתוך זה נבין שבעצם התפילה היא בראש ובראשונה, ברמה הפשוטה והטבעית ביותר- קשר עם הקב"ה.
בספר בראשית, כאשר מתואר על יצירת האדם, נכתב: "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס מפרש: "רוח ממללא"- רוח שיש בה יכולת דיבור. זו מיוחדות גדולה שיש לנו לעומת כל שאר ברואי הטבע. אנו משתמשים במיוחדות הזו כדי לחזק את הקשר שלנו עם הקב"ה, בצורה תמידית.
כמו בכל קשר צריך להשקיע. צריך לשוחח, לדבר, לבקש, להודות ולשתף. התפילה היא בעצם מקור הקשר עם הקב"ה- כשאדם מדבר עם אלוקיו שלוש פעמים ביום, הוא בעצם בונה את הקשר עם הקב"ה. אדם נהיה קשור ומחובר לאלוקיו.

…

—

שלב ד'-

המדריך יקריא לחניכים את הסיפור "נו, תגידו אמן" (מצורף בנספח). המדריך ישאל החניכים: מדוע היתה עוצמה מיוחדת באותה תפילה של החיילים בקשר? מה הם היו מרגישים אם היו באותו המצב?
כשאדם נמצא ברגעי אמת בחייו, יש בו משהו שמחבר אותו בצורה הטבעית שלו לקב"ה. החיילים בסיפור רצו כל כך את הקשר הזה, אבל כאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, היה להם קשה להוציא זה לפועל, להביא את התפילה הזו לידי ביטוי. ברגע שאחד מהחיילים התפלל לקב"ה בקול, לאוזני כולם, הרגישו כולם ששייכות לתפילה, שייכות לקב"ה ורצון לחיזוק הזה. הקשר עם הקב"ה סייע להם ונתן להם עוז רוח להילחם בקרב.

—

סיכום

הקב"ה נתן לנו את התפילה כדי שדרכה נהיה מחוברים אליו. בקשת הבקשות וההודאות שבתפילה- הן בעצם הקשר שלנו לקב"ה, זוהי דרך הביטוי המעשית לקשר הזה. לולא התפילה, לא היה לנו את הקשר החשוב עם הקב"ה. עלינו להקפיד בתפילתנו ולזרוע בה כוונה ובקשה אמיתית, על מנת שנצליח לזכות בקשר הזה עם הקב"ה.

—

נספחים

"נו, תגידו אמן!" – סיפורה של פלוגה במלחמת של"ג
מתוך הספר: 'אלון בסופה'

התמונה היתה עכשיו ברורה: כוח השריון והחי"ר יצא לדרכו בציר החוף, לפני שהושמד המתחם הסורי, כפי שתוכנן. הטנקים וחיילי 'גולני' היוו, אם כן, מטרה נוחה לסורים שעל הרכס. מעופם האיטי, השטני של הטילים לא פסק לרגע. הבזקי האור 'טיילו' בינות לכלי הפלדה ושריקות הכדורים הפכו לדבר שבשגרה.
עכשיו צמצמנו בירי כדי לחסוך בתחמושת. החיילים החלו להירגע, לנסות להבין מה מתרחש, לעכל את המפגש הראשון עם המוות.
הרגיעה היחסית אפשרה את פינוי הפצועים. לרגעים, השתחררה בזירת הקרב דומיה מוזרה, שלא הופרעה אפילו בצרורות נק"ל. סמל אורי סלען פנה לפתע למשה קרביץ ברשת הקשר שלה האזין גדוד "סופה" כולו והודיע כי הטען שלו, משה זליקוביץ', מבקש לשאת תפילה בקשר:

– זה היה קצת מוזר. כי בקשר אתה רגיל לדבר בקיצור, במינימום מילים. תפילה בקשר?
– איזה טירוף! היה קשה לתת לו אישור. ביקשתי מהסמ"פ.

ותשובת קרביץ:
– הייתי צריך את הרשתות. המצב לא היה פשוט. עמדתי לומר לאורי שכל טנק יעשה את זה בנפרד וזהו. אבל הבנתי מה התפילה הזו יכולה לעשות לחברה שלי, לחיילים שלי. מה משמעותה עבורם. כיוון שהיתה לי אפשרות להפסיקו באמצע, אישרתי לאורי את הבקשה.

"שיעשה את זה מהר!" שאג קרביץ.
דקה ארוכה נשמעו ברשת הקשר פסוקי התפילה העתיקה, שנשא בימי קדם הכהן משוח המלחמה, לפני רבבות היוצאים לקרב. ברקע נשמעו המטחים הארטילריים ובתוככי הטנקים רטטו שריריהם של הטנקיסטים ממאמץ ומהתרגשות וברשת הקשר:

– שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם. אל ירך לבבכם. אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם… היה נא עם חיילי צה"ל, שלוחי עמך הקרבים היום למלחמה עם אויביהם. חזקנו ואמצנו, ריבה ריבנו, לחם את לוחמינו… אנא ה' הושיעה נא…

קרביץ לא ידע את נפשו. עיניו התערפלו:
זה היה כמו זרם מים אדיר ששטף אותי מכפות רגלי ועד ראשי. אני, הסמ"פ, עמדתי בכיפת המפקד, המום ולא יכולתי להגיב. מושיק המשיך ללחוץ על ה'מעד' בגלל ההתרגשות. התפילה הסתיימה אך הקשר לא נותק. מושיק צעק בקול: "נו, תגידו אמן!" ושחרר את ה'מעד'. אז אמרתי "כאן קודקוד- אמן!". אחר כך טנק אחרי טנק, ענו כולם: "כאן אחד ב'- אמן!", "שתיים ב'- אמן!" וכך הלאה, כאילו היה זה אישור קבלת פקודה.

השעה היתה אחר הצהרים מוקדמת. מדי הזית דבקו לגופם של השריונרים והפכו לעיסה סמיכה של בד רטוב. קרביץ חילק בין אנשיו עמדות תצפית וירי חדשות, וביקש לעבוד לצידו המערבי של הכביש. בינתיים פרצו לוחמי החי"ר, בסיועה של מחלקת הנדסה, אל פאתי חלדה. והחלו לסרוק רגלית את הבתים והסמטאות…
סרן משה קרביץ זכה בעיטור העוז על האופן שבו ניהל קרב זה.