“כשנסעתי לפולין הרגשתי מוות.

במטוס היו פולנים שבהתקרבם לארצם שמחו.

בנחיתה מחאו כפיים, הגענו הביתה.

גם אני הגעתי הביתה, לבית הקברות של העם היהודי.

לבית הקברות של המשפחה של סבא,

לבית הקברות של המשפחה של סבתא.

בכל שהותי בפולין המוות מהלך איתי,

וורשה היא עיר יפה אבל בשבילי היא מתה.

בטיקטין, בטרבלינקה, אני חש שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים.

והמוות מלווה בכל.

אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים,

והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו.

החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל.

החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות חייל בארץ ישראל.

החיים האלה הקנו לי את הזכות לייצג כחייל יהודי מארץ ישראל

את כל אלה שהיו ואינם, ואת אלה שישנם.

החיים האלה תובעים ודורשים, מה בדיוק-

קשה לי להגדיר, ועל זה אני עדיין חושב.

אך ברור לי שהדרישות הן כבירות ומחייבות.

מי יתן ויהיה בי, בנו, הכח לעמוד בהן”.

(בניה ריין הי”ד, מתוך יומן מסע לפולין)