איתור סניפים וכפרי בוגרים
כמה פעמים שמענו בחיינו את המושג “בל תשחית”? ובעצם מה כל-כך רע בלהשחית? אם הרסנו תמיד אפשר לתקן…
האם המושג ‘בל תשחית’ בא לחנך אותנו מעבר להשחתה ולהרס?
בפעולה זו נסביר לחניכנו כל לפעולות ההרס יש השפעה על נפשו של אדם. על פנימיותו דבר הגורם לקלקול פנימי.
.
.
המדריך יבקש מהחניכים להעלות אסוציאציות למושג ‘בל תשחית’.
.
.
אם מעבירים פעולה זו בשבת רצוי להכין את הדברים מראש. המדריך יוציא מספר דברים שניכר בהם שהרסו אותם:
ספר קרוע, בובה שבורה, בגד קרוע וכדו’.
המדריך ישאל את החניכים:
.
.
המדריך יקריא את הקטע הבא
.
“תגמור לאכול הכל מהצלחת. נו חמודי, עוד שלוש נגיסות ואתה גומר… תהיה ילד טוב, אני לא רוצה לזרוק אוכל לפח… חבל… אתה יודע, פעם לא היה אוכל כמו שיש היום, פעם חיכינו בתור ארוך כדי לקבל קצת אוכל… יופי ילד שלי, תגמור, תגמור… אתה יודע, כשהייתה המלחמה הגדולה, כשהם הגרמנים רצו… רצו לחסל את כולנו, לא נתנו לנו בכלל אוכל… לפעמים איזה מרק דלוח… נו טוב, מי צריך לשמוע את כל הסיפורים האלה? הנה, עוד מעט והצלחת שלך ריקה… בוא תמשיך לאכול… אתה לא יודע כמה כואב לי הלב לזרוק אוכל לפח… חבל, חבל… תאכל, תדגל ותהיה בריא נכד חמוד שלי”.
.
.
היא מבינה את הערך העצום שיש למזון. היא לא מקבלת את הדברים כפשוטם שיש אוכל מוכן. האוכל בשבילה הוא דבר יקר מאוד והיא מודעת לצורך לשמור עליו.
הנטיה שלנו לזרוק דברים, להרוס אותם, לקלקל אותם נובעת מחוסר הערכה שלנו כלפיהם.
כיום כשאנו גדלים בתקופה שיש הכל בשפע חסרה לנו הרבה פעמים הרגישות להעריך דברים בצורה נכונה.
.
.
המדריך יקריא את הקטע: בובה זהבה
.
בערך כשבועיים, לאחר שקניתי למיכלי שלי את הבובה רותי, מצאתי אותה מונחת בחדרה כשזרועה שבורה ושמלת המלמלה שלה פרומה ומלוכלכת.
“מה?” קראתי בקול “בובה חדשה וכבר היא ניראת כאילו עברה ארבעה דורות”.
רציתי לקרוא למיכלי ולצעוק עליה שזה לא בסדר, ולמה היא לא שומרת על הדברים שלה, ואי אפשר להרוס דבר חדש ויקר. אבל במקום לעשות זאת, התכופפתי לעבר בובה רותי ולפתע ראיתי את עצמי, ילדה בת ארבע מבקשת ומתחננת ‘אמא, אמא, תקני לי בובה’, ואמא במבט אוהב ועצוב אומרת לי :’לקנות בובה… קשה, אי אפשר’ ואני בשלי: ‘אמא, הבובה, הבובה הגדולה מהחנות’. ואמא שלי, כמו כל אמא הרוצה בטובת ילדיה אספה מספר סמרטוטים וחוטי צמר, ישבה ותפרה לי בובה. שני כפתורים היו העינים, גרב מלאה בצמר גפן היו הראש והגוף, וחתיכת בד, מסדין ישן שנקרע, שימש לשמלה. כמה שמחתי בבובה-זהבה שלי. לרגע לא עזבתי אותה. כשהייתי הולכת לגן נהנתי להניח אותה במקום שאף אחד לא יגע בה, וחס וחלילה אם יקרה לה משהו רע. כמה היתה יקרה לי אותה בובת סמרטוטים שתפרה לי אימי. שנים היא לוותה אותי, היתה חברתי הטובה.
והיום כשאני רואה את מיכלי שלי, אני שואלת את עצמי – מה השתנה? מה בעצם קרה? מוזר, דווקא היום כשלילדים יש כל-כך הרבה דברים, כל-כך הרבה אפשרויות לקבל ולבחור דווקא עכשיו לא מעריכים, פחות רגישים, פחות מתיחסים, הרבה פחות שמים לב. מיכלי נכנסה לחדר וראתה אותי מחזיקה בבובתה. היא הסתכלה בי במבט מוזר שכאילו שואל ‘אמא משחקת בבובות? מה קרה לה?’ וכמו לנחם אותי על שברון הבובה, שמה את ידה הקטנה על כתפי ואמרה “לא נורא אמא, לא נורא, נקנה חדש…”
“בואי מיכלי” אמרתי מחויכת ולקחתי אותה לארון הבגדים שלי. דחפתי את ידי מאחורי ערימת הסוודרים הגדולה, מששתי, חפשתי, והנה מצאתי אותה… כאילו רק היום קבלתי אותה מאמא שלי. ישבתי עם מיכלי וספרתי לה את כל הסיפור על בובה-זהבה.
המדריך יקריא את הסיפור: מי צריך בכלל פנס? / צביה בן שלום
.
הפעם החלטנו שנשבר לנו ודי, לא נמשיך לסבול נמאס! היה זה רומי שבא לכיתה כשאפו אדום ונפוח, ומעל לעינו הימנית חבורה בגודל של צלחת. רוני הוא ילד שקט, אינו מתקוטט, אינו מחפש צרות בכלל – הכל מחבבים אותו לא יתכן שמישהו יתנכל לו, פרט לפנס, כמובן.
“היה חושך מסביב” – הסביר רוני לכל המעונינים “מיהרתי הביתה אחרי הסרט כי לא הכנתי את השיעורים בהיסטוריה ופתאום…”
טוב, ידענו את ההמשך, לכל אחד זה קרה, לפחות פעם אחת., גם לילדים גם למבוגרים אפילו לחברי המועצה…
זה היה רעיון של חברי המועצה שלנו , לתקוע פנס במרכז הכיכר.
בדיוק באמצע הדשא! על הדשא ניצב אומנם שלט “נא לא לדרוך” אבל בחושך אין רואים את הכתוב וכל מי שממהר חוצה את הדשא כדי לעבור מבית הקולנוע לקיוסק של דודי, או מהקיוסק לבית המרקחת, או מבית המרקחת לתיבת הדואר… הכיכר היא גדולה והדשא שבמרכזה מוקף כביש ומעבר לכביש ממוקמים כל מיני מוסדות שכל אחד ניזקק להם.
את הפנס הציבו במרכז הדשא. תקעו בקרקע עמוד ברזל, לא גבוה אולי שנים וחצי מטר, אולי שלושה – זה לא הרבה בשביל עמוד נכון? אבל עבה ומקושט, עם פירזולים כאלה ובראש העמוד נורה גדולה, של מאתיים וואט, אולי של מאתיים חמישים או חמש מאות, תמיד התווכחנו על כך ואיש לא הצליח להוכיח את צדקתו. כך או כך, הנורה הפיצה או צהוב, חמים, האיר את הדשא ואת השלט “נא לא לדרוך”. בערב הראשון עמדנו בכיכר והסתכלנו בעמוד והנורה והתקרבנו קצת כדי לראות היטב, אבל, מישהו מהמועצה צעק שעכשיו רואים מצויין מה כתוב על השלט, אז בבקשה להתרחק.” התרחקנו. בלילה לאחר שהתפזרנו, עברה בכיכר החבורה של מוטי צינגו. מוטי אמר: “יאללה בשביל מה צריכים את זה ? יש משבר אנרגיה ופה משאירים בלילה אור של אלף וואט!” “איזה אלף”, אמר שוקי ” לא יותר מחמש מאות, ראית פעם נורה של אלף וואט? אז כדי לגמור את הויכוח לקח דני אבן ושבר את המנורה. דני לא סובל ויכוחים!
למחרת שלחו מהמועצה חשמלאי שיחליף את הנורה השבורה. “תראו” אמר מוטי צינגו משעבר בערב עם החברה שלו מהקיוסק לקולנוע, מנורה זאת מעצמה צומחת או מה? רק אתמול לקח דני ופיצץ אותה” – “פיצץ” – שאל שלמה, שבערב הקודם לא יצא עם החבורה, “איך פיצץ?”
ומוטי לקח אבן והראה לשלמה איך, אחר-כך ישבו כל החברה על יד הקיוסק ופיטפטו והלכו הביתה ולמחרת שוב התקין החשמלאי נורה חדשה.
הפעם היא האירה שלושה ימים, כי למוטי צינגו והחבר’ה נמאס להתעסק איתה. אבל כעבור שלושה ימים עברו הילדים מתיכון ד’ אלה שהקימו חבורה נחמדה הקרויה “האמיצים”, ואלון המנהיג אמר: “ראיתם איך מוטי צינגו שבר את המנורה? לקח אבן אחת ובום! כמו חלום! “למה צריך לשבור מנורה?” – התפלאה דורית.
“בעצם” – אמר אלון “אין צורך לשבור מנורות. מוטי סתם רצה להראות שיש לו דם “לך אין דם” התריס חגי. אלון העיף בחגי מבט מלא בוז, הרים אבן והטילה במנורה “לא פגע” “תראה איך עושים זאת!” אמרה דורית, שהיא תמיד רצתה להוכיח שהבנות שוות יותר מהבנים. לקחה אבן הטילה בנורה ולא פגעה.
“אל תצחקו” – אמר חגי נטל אבן, הטיל בנורה – לא פגע.
אבל עכשיו כולם כבר היו מרוגזים וקולעים אבנים בזה אחר זה וכולם ביחד, אבן אחת בכל זאת פגעה. עד היום הם מתוכחים של מי. אחר-כך המועצה הפסיקה להחליף את הנורה. אולי לא היה תקציב, אולי רצו להעניש את האזרחים ואלי סתם מתוך בטלנות. בכיכר היה חושך, כמו לפני שהתקינו את הפנס, אבל עכשיו כל מי שמיהר דרך על הדשא, מקולנוע לקיוסק או מהקיוסק לבית המרקחת או מבית המרחקת לתיבת הדואר נתקל בפנס ויצא בפנס בעין. לפעמים גם בשן שבורה.
התאספו כל הגדולים ופנו בתלונות למועצה – מישהו אפילו כתב מכתב לעיתון איזה הפקרות זאת, איזו? איך אפשר להפקיר אנשים שלמים לאלימות של פנס ברזל מגודל? אם כבר עומד בחיוך כזה במרכז הדשא – לפחות יאיר ויתריע.
כעבור יומיים התקין החשמלאי נורה חדשה.
בערב באו האמיצים והתאמנו בקליעה. התאמנו עד שפגעו. במקרה. שבוע היה חושך והאנשים התנגשו בעמוד, היתה זעקה, ובא החשמלאי, וככה זה נמשך שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש ערב אחד יש לנו אור ויומיים-שלושה חושך, כי של חמש מאות וואט אלף וואט זאת מטרה נפלאה לאומני קליעה. וסתם ככה מתחשק לפעמים לידות אבן במשהו נחמד… מה יש?
רק בלילות חשוכים כאשר אי אפשר היה לקרוא את השלט “נא לא לדרוך” וכולם חצו את הדשא – הם התנגשו בעמוד ברזל שהוצב במקום הכי פחות מתאים בעולם : “באמצע הכיכר!” רעיון גאוני, באמת!
אבל הפעם נמאס לנו, המכה שרוני קיבל היה הקש ששבר את גב הגמל, אילו החזיר הפנס מכות למוטי צינגו או לחגי או ל”אמיצים” היינו שותקים, אבל להתנכל לרוני? כזה ילד טוב בסך הכל ניסה פעמיים-שלושה לקלוע בנורה של הפנס ותמיד פספס. עלינו לעשות משהו – החלטנו פה אחד- לפחות נפנה למועצה ונתלונן איך אפשר להציב פנס ולא לדאוג לתאורה?
להרחבה המדריך מוזמן לקרוא את המקור ההלכתי לאיסור: פניני הלכה, ליקוטים ג, בל תשחית
על פי התורה ישנו איסור כללי: “בל תשחית”. ועניינו שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין שאר כלים או חומרי גלם. וכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור ‘בל תשחית’.
עיקר איסור בל תשחית נאמר לגבי עצי פרי, שנאמר (דברים כ, יט-כ): “כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת-עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן – כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת: כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר?! רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא – אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ”. והמשחית פירות עובר בבל תשחית מקל וחומר, מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (ספרי שם). ומצינו בתלמוד שאיסור בל תשחית חל על כל הדברים המועילים, למשל: הריגת בעלי חיים (חולין ז, ב); השחתת כלים (שבת קכט, א); מאכלים (שבת קמ, ב); בגדים (קידושין לב, א).
הטעם לאיסור ‘בל-תשחית’ ברור. אדם צריך להתייחס אל העולם כולו בכבוד ובאהבה. ולכן אפילו אם לו עצמו אין כל תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, מכל מקום אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, ואולי אחד מהם יוכל ליהנות ממאכל זה, ועל כן יש להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם. למשל, בעת שלוקחים מאכל לצלחת, יש לשים לב שלא לקחת יותר מדי, כדי שלא יצטרכו להשליך אחר-כך את מה שנשאר.
אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל, אסור לו לזרוק את האוכל שנותר לפח, אלא עליו להשתדל להקפיא את האוכל כדי לאוכלו אחר-כך. ואם נשאר הרבה מאוד אוכל, עד שמשפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או שכניו. ואם יוכל ללא טורח רב למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שכך יוכל גם להציל את האוכל מהשחתה וגם לקיים מצוות צדקה…
וכן הדין לגבי בגדים. כל בגד שאדם אינו מעוניין ללבוש, אם הוא עדיין ראוי לשימוש, יש להשתדל למצוא מישהו שיוכל ליהנות ממנו, ולא לזורקו ולהשחיתו. ולא רק מצוות צדקה יש בזה, אלא אף זהירות מהשחתה מיותרת. וכן הדין לגבי כלים וכל שאר הדברים.
ככל שאדם יותר שלם וחסיד, כך ישתדל יותר למצוא שימוש לכל דבר בעל ערך, ויכאב ליבו בעת שיראה שמאבדים ומשחיתים דבר בחינם. וכפי שכתוב בספר החינוך (תקכ”ט): דרך חסידים ואנשי מעשה, לאהוב את השלום ולשמוח בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם. ויהיה צר להם על כל אובדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל דבר מהשחתה, יצילוהו. ולא כן הרשעים, שהם אחיהם של המזיקים, ששמחים בהשחתת העולם….