איתור סניפים וכפרי בוגרים
מתאים לשבת
פעילות פניםהחניכים יבינו את החשיבות של עשיית טוב ממשי, לעומת דיבורים ותקווה שהדברים יתגשמו.
-החניכים ילמדו על נתינה
-החניכים יבינו את החשיבות של עשיית טוב ממשי, לעומת דיבורים ותקווה שהדברים יתגשמו.
בוחרים חניך ושמים לו כתר על הראש שבו כתובה תכונה. עליו לנסות לזהות את התכונה לפי שאלות של ‘כן ולא’ ששאר החניכים עונים. אפשר לחזור על כך עם מספר תכונות נוספות.
תכונות לדוגמא: נדיבות, הקשבה, חריצות, התמדה, הנהגה, סקרנות, זהירות…
…
מקריאים את הסיפור הבא:
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב וצמא. ומצא אילן שפרותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו ושתה ממימיו וישב בצילו. כשביקש לילך אמר לו: “אילן-אילן במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פרותיך מתוקין, הרי פרותיך מתוקין. שיהא צלך נאה? הרי צלך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך? נו, הרי אמת המים עוברת תחתיך!”
חיכה העץ בסבלנות רבה בעוד האיש תוהה וחוכך בדעתו במה יברך אותו. לבסוף פקעה סבלנותו.
אמר לו העץ: “איש-איש מה איתך, אתה לא זוכר את הסוף?”
תמה האיש ואמר: “איזה סוף?!”
“סוף הסיפור, נו אתה לא מכיר? בן-אדם הולך במדבר רעב, עייף, צמא, מגיע לאילן, פירות, צל, אמת מים, אוכל, שותה, נח ובסוף – הוא מברך אותו, אז תברך כבר, ת-ב-ר-ך!!!”
חייך האיש ושאל: “נו, אז מה באמת הסוף?”
– “אוף, באמת!”
– “אולי בכל זאת…?”
בחוסר רצון מופגן הסכים העץ.
– “אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך. זהו זה. עכשיו תגיד אתה!”
אבל האיש רק חייך ושתק.
– “מה הבעיות שלך בן-אדם, הא? הרבה אנשים כבר היו פה, ואף אחד לא היה מבולבל כמוך. כולם הכירו את הסיפור. זה מהגמרא, אתה לא למדת את זה? איזה בול-עץ נפל עלי…” נאנח לעצמו.
– “אילן-אילן, תגיד,” שאל האיש בעדינות – “וזה עבד? הברכה מהסיפור, אני מתכוון, מה קרה בסוף?”
– “בסוף? לא יודע, זה לא סיפרו לי. מה שבטוח -אצלי עד היום זה לא עבד. כל פעם בא בחורצ’יק בני”ש אחר, גומר לאכול מפרותיי ולנוח בצלי, מוציא מהתרמיל שלו גמרא קטנה, פותח אותה, מדקלם את ה”יהי-רצון” במהירות, ומסתלק. עד היום הברכות לא עשו כלום. פשוט, אף-אחד לא בא לקחת ממני נטיעות…”
העץ רעד, פרות בשלים נשרו ממנו. הוא בכה. האיש התיישב על יד העץ, ידיו ליטפו את השורשים הנטועים בעוצמה בראשיתית לתוך קרקעית בריכת המים. העץ התייפח על כתפו: “למה הם לא באים?” שאל בקול חנוק. “אני יכול לתת להם כל-כך הרבה, אני כל-כך רוצה לתת מעצמי, כל חיי הארוכים אני מכין את עצמי לזה, וכלום! אין טעם לחיי בלי מה שאני מסוגל לתת. לתת סתם פירות מתוקים לאורחים מזדמנים זה מעט מדי. אני מבזבז את חיי!”
ניער האיש את מעטה העלים היבשים שנשר עליו, ופנה אל העץ: “אילני הטוב, אגלה לך סוד, את סוף הסיפור מזמן כבר ידעתי. אבל לדקלם ברכות בשביל הנימוס – אני לא מסוגל. יודע למה אף אחד לא חזר אליך, מדוע לא התקיימו הברכות? זה עצוב, אבל פשוט מעולם לא בירך אותך איש.”
– “מה? איזה קשקוש! הרי סיפרתי לך שבאו אלי אורחים, ובסוף בירכו אותי שכל הנטיעות…”
“הם בירכו” – קטע אותו האיש – “אבל לא אותך, יקירי. הם בירכו את עצמם. כולם הפיקו ממך תועלת: פירות, מים, צל, ולבסוף – כשהיו מרוצים ממך – שאלו את עצמם מה עוד הם יכולים להרוויח ממך. המסקנה שלהם היתה, שזה יהיה מה-זה נחמד אם יהיה להם אחד כמוך ליד הבית. אתה מבין? זה בעצם מה ש”בירכו” אותך – שיהיו הרבה כמוך. הם לא חשבו עליך, אלא על עצמם. אבל כשחזרו הביתה או לישיבה, היו להם שם כבר סופרמרקט, מים מינרליים, מיזוג אויר בחדרים, גמ”ח כלי כתיבה, גמ”ח עניי העיר, גמ”ח אוכל, מיטות נוחות – בשביל מה הם צריכים אותך?
אל תתפלא, בני אדם התרגלו מזמן לתת כדי לקבל. לתת יחס – כדי לקבל יחס. התרגלו לבקש את טובת עצמם בקשרי המשפחה שלהם, החברים, הפרנסה, התרבות וגם בקשר למי ששולט בחייהם, למשל: האשה, האמא שלה, הבורא, העיתונות, הבוס, ועד הבית, אילן שמציל אותם באמצע המדבר… ואם טובת עצמם תבוא על סיפוקה ממקום אחר – הם יפסיקו “לברך” את הראשון, ויתחילו לברך את האחרון.”
– “אבל זה הפוך לגמרי ממני, מה שאתה מספר! אני נותן כדי לתת. אני אוהב לתת, אני מוכרח לתת, בשביל זה אני חי!”
– “כי אתה לא בן אדם. אתה עץ השדה…”
– “אז מי יברך אותי באמת?” שאל העץ בקול שבור.
– “מי שמבין שברכה איננה הבעת משאלה, איחולים או תקוות לעתיד, אלא נתינה מעשית, שמזיזה כמה דברים במציאות, אתה מבין אילן יקר? מי שמברך באמת, יהיה הראשון שיפעל למען הגשמת הברכה.”
– “ואתה תברך אותי?”
– “כן, בשמחה.”
**למדריך- אפשר כאן לעצור לרגע את הסיפור: מה לדעתכם תהיה הברכה של האיש?
העץ עצם את עיניו ועמד מרעיד בציפייה דרוכה, כשלפתע חש משיכה עזה באחד מענפיו הצעירים. “מה אתה עושה??? אתה שובר לי את הענף!! לזה אתה קורא ברכה?! די כבר, די!!!”
האיש הפסיק. “מצטער אילן יקר שלי, אין איתי כלי מתאים לגיזום ענפים. רק רציתי לקחת ממך ענף צעיר לנטיעה.”
“ענף ממני? לנטיעה??” מצב רוחו השתנה בין רגע. העץ החל להשתולל משמחה, והציפורים ניתרו ממנו בבהלה. “קח, קח! קח את הענף הכי טוב שתמצא. סוף-סוף! הבנתי אותך עכשיו. מי שמביא ברכה ממשית למציאות, לא צריך תמיד את המילים. לפעמים אפשר לברך גם בלי לדבר…” האיש והאילן הביטו זה בזה, מבטיהם מלטפים בחיבה מיוחדת.
פנה האיש לדרכו ובידו השתיל. “איך קוראים לך?” שאל השתיל לבסוף, כשהתגבר על הבושה. האיש חייך.
-“ולך איך קוראים?” החזיר בשאלה לשתיל הרך.
-“לא יודע… אבל לאבא שלי קוראים אילן-אילן, זה בטוח – כל האנשים שבאו קראו לו כך ככה: “אילן-אילן, במה אברכך”. אני זוכר, אפילו שאני קטן…” האיש צחק.
-“אקרא לך אשל. אשל בן אילן. מוצא חן בעיניך?”
-“טוב, בסדר… בטוח שלא אשל-אשל? יש לזה צליל יותר תנכ”י… טוב, שיהיה אשל, זה נחמד. ואיך קוראים לך?”
-“קרא לי אברהם, אשל שלי, אברהם”.
“ויטע אשל בבאר-שבע, ויקרא שם בשם ה’ אל עולם” (בראשית כא, לג).
…
מה דעתכם על הסיפור? מה ההבדל בין הברכות?
למה תיארו את האיש המיוחד כאברהם אבינו? מה הדומה ביניהם?
מה המשמעות של “ברכה”? לאילו דברים אנחנו מתכוונים כשאנחנו מברכים את הקב”ה או חברים שלנו?
אם נחזור למשחק ששיחקנו בהתחלה, ראינו שאפשר לדבר על תכונות ולתאר אותם, אולם נראה שהדברים חייבים לבוא לידי ביטוי בצורה מעשית, אחרת התכונה לא באמת ממשית, לא מספיק קיימת בצורה חזקה בנו. ככל שתכונה יותר נמצאת בנו, אנחנו יותר נגשים אותה במציאות. לא מספיק שיהיו לנו רק תכונות טובות, אנחנו צריכים לתת להם ביטוי ממשי.
כשאנחנו מברכים משהו- אנחנו מצד אחד רוצים להודות לו, ומצד שני רוצים לעזור לו להמשיך את התכונות הטובות שלו האלה, שימשיכו לבוא לידי ביטוי בצורה מעשית. שימשיך להרבות טוב בעולם.
(כשאנחנו מברכים את הקב”ה, אנחנו מודים לו על כל הטובה, ואנחנו מבקשים ממנו שירבה את השראת השכינה שלו בינינו, שירבה את ההשגחה ואת מתן הטוב. “ברוך אתה”- מלשון להבריך, לקחת ענף מעץ ולשתול אותו מחדש, להרבות את העץ. כך אנו רוצים שהקב”ה ירבה את שמו בעולם, ואנחנו רוצים לעשות את השתדלותנו לסייע לו בכך. )
הברכה שאנחנו רוצים להרבות טוב בעולם- אינה רק בדיבור, אלא בצד המעשי של החיים שלנו. אנחנו רוצים לעמול על כך, ולא רק לדבר מהשפה ולחוץ…
…
לסיכום, כל אחד מהשבט מברך את זה שמימינו.