תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

…

שלב א’- מכירה פומבית

מכינים מראש שטרות כסף (לא אמיתיות כמובן…). נתחלק לזוגות. כל זוג מקבל סכום כסף זהה. נסביר לחניכים שכעת אנו עורכים מכירה פומבית של מאפיינים חשובים אצל חבר/ה. כל מאפיין יימכר למי שירבה במחיר. עליהם לחשוב במה מבין כל המאפיינים הם היו רוצים להשקיע. נתלה שלט גדול שעליו רשומים כל המאפיינים, כדי שיוכלו לשקול את צעדיהם. (אם המשחק בשבת- אפשר להשתמש בגרעיני חומוס במקום בשטרות)

מאפייני החברות למכירה: שישחק איתי, שילמד איתי למבחן, שיקשיב לי, שיאהב אותי, שנאכל ביחד פיצה, שירכל איתי, שנצא ביחד לטייל במסלול, שאוכל להשלים ממנו חומר לאחר שהייתי חולה, שידבר איתי, שיהיה אכפת לו ממני, שינסה להבין אותי גם בלי שאדבר, שיעשה לי ‘לייק’ בפייסבוק, שאדע שהוא יעמוד לצידי בעת הצורך. (תוכלו כמובן להוסיף או להוריד מאפיינים- לפי מה שמעניין את החניכים שלכם)

ניתן לחניכים לדון ביניהם, בלי להתערב בשיקולים ובלי לסכם.

…

שלב ב’- הצעיף האפור

מתחילים לספר את הסיפור “הצעיף האפור” (בנספח). מפסיקים די בהתחלה במילים: “…בארץ-ישראל ודאי אמצאנה”, ושואלים את החניכים: מה יכול לשמח את עדינה? איפה היא תוכל למצוא את השמחה? ממשיכים בסיפור עד לסופו.

דיון:

אילו דרכים הוצעו לעדינה על-מנת למצוא את השמחה? מהם ההבדלים ביניהם?

כיצד אנו יכולים להיות שמחים ומאידך לגרום לאחרים להיות שמחים?

האם דבורה צדקה? מה דעתכם?

…

שלב ג’- סיכום ביניים

בסיפור ראינו אנשים מנסים לסייע לעדינה, מתוך רחמים עליה. הם נתנו לה דברים, אבל לא הסתכלו לתוך עיניה… הוא נתנו משהו- והלכו לדרכם. הסיוע אמנם שימח אותה לרגע, אבל לא היה בכך משהו שגרם לשינוי פנימי. מסתבר שהשמחה האמיתית אינה תלויה בדברים חיצוניים, אלא בדברים הקרובים ללבנו. לעומת זאת, מדהים איך דבורה לא נתנה לה דבר- אבל היה לה באמת אכפת ממנה, וזה אולי הדבר שהיה לה חסר. חיוך ומילה טובה יכולים לרפא בן-אדם ולשמח אותו… אהבה אמיתית לחבר לא באה לידי ביטוי רק בדברים טכניים שאני יכול לעזור לו, אלא להבין איפה הוא נמצא ממש, להקשיב לו… כשמישהו אוהב אותנו, כשאנחנו מרגישים חשובים למישהו אחר, זה גורם לשמחה אחרת, פנימית ואמיתית יותר, שלווה יותר. חברות אמיתית היא חסד הדדי שמתמשך- בנתינה, בהקשבה, בוויתור…

במכירה הפומבית בהתחלה ראינו שהדברים שיהיו לנו יותר משמעותיים בדרך כלל- הם לא בהכרח המעשים החיצוניים, אלא דווקא אלה שמשדרים חיבור פנימי בינינו- שאני מרגיש ביטחון ליד חבר שלי. שיהיה אכפת לו ממני, שיאהב אותי, שינסה להבין אותי…

דווקא בתקופה שבה החברות הוירטואלית תופסת תאוצה, ולעיתים ילד מודד את עצמו לפי כמות חבריו בפייסבוק או לפי כמות הלייקים שהוא מקבל, ננסה להזכיר לעצמנו היכן טמונה החברות האמיתית…

…

שלב ד’- נרכיב את החבר…

לסיכום, ננסה ליישם במידה מסוימת את הדברים: לפרגן לחברים, למצוא את הטוב אצלם, לעודד אותם.

נתלה על הקירות דפי A4 כמספר החניכים, ובראש כל דף נכתוב שם של חניך. נכין מראש עיתונים (שבדקנו קודם שאין בהם דברים לא מתאימים או לא צנועים), טושים, מספריים בשפע, דבק וכו’. על כל חניך למצוא משהו בעיתון (כותרת, תמונה, מילה, כתבה או כל דבר אחר…) שמזכיר נקודה טובה ומאירה אצל חבר שלו, איזו תכונה חיובית, מעשה טוב שעשה, דבר שהתרשם ממנו… כל אחד מדביק משהו כזה על כל אחד מהדפים של כל חבריו. בסוף כל אחד יוצא מהפעולה עם הדף שלו, שמזכיר לו כמה דברים טובים יש בו וכמה הוא מוערך ע”י השבט…

…

סיכום

ראינו שלחברות בינינו ישנן פנים רבות- היא באה לידי ביטוי בכל מיני תחומים בחיינו, בדברים חיצוניים ובדברים פנימיים, המסורים לנפש. אך מסתבר שמה שבאמת מעניק לנו את השמחה- הוא החיבור האמיתי הפנימי, הידיעה שאני יכול לסמוך על חבר שלי- לא משנה מה יקרה, האכפתיות שלו בנוגע למה שעובר עלי- גם בלי שאגיד משהו בקול, תשומת הלב לדברים הקטנים של חיי.

נספחים

הצעיף האפור (מאת ג’ רוזנטל, מתוך “הצופה לילדים”)

בין העולים הרבים, המגיעים יום יום לארצנו, עלתה באחד הימים גם נערה יפה וטובה ושמה עדינה. גורל עדינה היה כגורל ילדי ישראל רבים בגולה. היא נשארה יתומה מאביה ומאמה וגלמודה בעולם. כל אשר עבר על הילדה בארצות הגולה, סיבלה, עגמת נפשה, וההתגלגלות ממחנה למחנה, יצרו צעיף אפור סביב לראשה, מעין ערפל, מעין ענן כבד שכיסה מעיניה את שמחת החיים.

הבריות לא ראו כמובן את הצעיף האפור ההוא ולא הרגישו בערפל אשר אפף את הילדה, רק מי שהביט עמוק עמוק לתוך עיניה הגדולות של עדינה הבין את ליבה הקט והדואב.

הרגישה עדינה שהיא שונה מכל בני האדם בכך שחסרה לה שמחה, התעצבה מאד ואמרה בליבה: “אלך לי לחפש את השמחה, לא מצאתי את השמחה במחנות הגולה. אך כאן, בארץ-ישראל, ודאי אמצאנה”.

הגיעה עדינה לאחת המושבות, טיילה בסימטאותיה וחיפשה את השמחה, הלוך וחפש: הביטה פה והציצה שם, כאילו חשבה למצוא אותה באחת הפינות, והנה ניגש אליה איש ושאלה:

-“מה את מחפשת, קטנטונת?”

-“מבקשת אני את השמחה!” ענתה עדינה, “וטרם ידעתי היכן אמצאנה”.

כאשר שמע את אשר מחפשת עדינה צחק ואמר:

“הלא פשוט מאד הדבר. חסרה את, קטנטונת, מאכלים טובים. השמחה היא באוכל הטוב והשופע, בואי ואעניק לך מן השמחה הזאת”.

לא הביט האיש לתוך עיני הילדה ולא הבין למחשבות ליבה, אלא אחז בידה, הוליכה אל אחת המסעדות והגיש לה שם סעודה ראויה לשולחן המלך ומכל טוב הארץ. ממתקים וסוכריות מילא את כיסיה. הוא סרב אפילו לקבל דברי תודה ויצא בברכת שלום את המסעדה.

מאד ערבו המאכלים הטובים לליבה של עדינה. שבעה ובמצב רוח מרומם יצאה מן המסעדה ושמחה על הסוכריות והממתקים אשר בכיסיה, אך היא הרגישה מיד שהאיש הזה לא העניק לה את השמחה האמיתית.

ותוסף ללכת פה ושם ולחפש את השמחה, ובחפשה כך נתקלה באשה יפה אשר שאלה אותה למטרת דרכה.

“מחפשת אני את השמחה”, ענתה עדינה, “וטרם מצאתיה”.

“השמחה היא בבגד המפואר”, השיבה האישה, “הבה ואקנה לך שמלה יפה, כולה משי טהור, והיא תספק לך את שמחת החיים”.

גם האישה הטובה הזאת לא הביטה לתוך עיני הילדה ולא הבינה לליבה הקטן, אולם אחזה בידה, הוליכה אותה אל חנות השמלות וקנתה לה שמלת פאר, כולה משי אדום ומבריק, ליטפה את לחיי הילדה ונעלמה.

“זאת היא השמחה!” אמרה עדינה בליבה, “שמלת פאר זו הנה היא שמחת החיים”, ובידה החליקה על המשי האדום והמבריק. אולם אחרי שעה קלה כבר הרגישה עדינה, שהצעיף האפור עודנו מרחף סביב לראשה. בכל זאת לא אמרה נואש, כי אם הוסיפה לחפש את השמחה מזה ומזה. ראה אותה בחור צעיר ושאלה:

“מה את מחפשת, ילדתי”?

“מבקשת אני את השמחה!” ענתה עדינה, “וטרם ידעתי היכן אמצאנה”.

“השמחה היא בממון”, השיב הבחור, “הא לך כסף מלוא חופניך, קחיהו ומצאת בו את השמחה”.

ובאמת מילא האיש הטוב את חופני הילדה מצלצלים יפים וחדשים, עשרות ומאות פרוטות לרוב, ובטרם יכלה עדינה להודות לו המשיך האיש בדרכו ונעלם.

תחילה שמחה עדינה מאד מאד ברכושה החדש, אך משהסתכלה יפה ראתה שהצעיף האפור עודנו מכסה את שמחות העולם מעיניה, הנוף סביבה אפור ותפל, זמר הציפורים לא ערב לאזנה. על כן אמרה בלילה, כי בכסף כנראה אינה נמצאת שמחת החיים.

“מוזר מאד הדבר!” מלמלה הילדה בלכתה אנה ואנה, “כל האנשים טובים אלי, כל אחד רוצה להעניק לי את השמחה ובכל זאת לא מצאתיה”.

השמים עטו דמדומי ערב, הקרניים האדומות של השמש השוקעת רמזו כמלאכי הליל ועדינה יושבת על אבן בצדי השביל בלי השמחה, ובלי כל. לפתע עוברת על ידה נערה, והנערה עוצרת את צעדיה ושואלת אותה לסיבת עוגמתה.

הרימה עדינה את עיניה אליה ובטרם פתחה את פיה קראה הנערה:

“הלא חסרה את כל גרעין של שמחה בלבבך, ילדה. מה קרה ואין לך שמחת החיים?”, כי הביטה הנערה עמוק עמוק לתוך עיני הילדה ומיד הבינה את ליבה.

שם הנערה היה דבורה והיא הייתה חברה בכפר הנוער אשר בסביבה .סיפרה לה עדינה את הכל, סיפרה על הצעיף האפור אשר אופף אותה ומכסה מעיניה את נוי העולם, ועל האנשים הטובים סיפרה, אשר רצו להעניק לה את השמחה.

“אחד אמר”, הוסיפה, “שהשמחה היא באוכל הטוב, השניה אומרת שהיא נמצאת בבגד המפואר, השלישי רואה את שמחת החיים בממון. אמרי לי את, היכן אמצא השמחה באמת?” – “בחברה טובה”, השיבה דבורה.