איתור סניפים וכפרי בוגרים
פרק ז' הוא הפרק בו מתחילות מכות מצרים. מאוד ברור לאורך כל פרקים אלה שפרעה סך הכל עושה את תפקידו. הוא בובה על חוטים - אין לו למעשה בחירה, ליבו כבר אינו ברשותו והוא מתקשה ומתרכך על ידי הקב"ה. ולמרות שמכות מצרים תמיד מכוונות נגדו ולמרות שמשה ואהרון עומדים מולו ומאיימים אליו פעם אחר פעם - הוא אינו המטרה. השאלה למי מכות מצרים מיועדות היא שאלה מוכרת ויש לה גם תשובה מוכרת - שהמכות היו בשביל עם ישראל. זאת אומרת - ה' היכה את מצרים כדי שעם ישראל, שיושב בתוך מצרים, יחזור להאמין בו ויילך אחריו ברגע האמת. זו תשובה יפה, רק חבל שהפרק שלנו לא אומר אותה.
הפסוקים הראשונים של פרק ז' מהווים הקדמה לכל פרשיות המכות שלפנינו והם מבהירים משהו מהותי ביחס למכות מצרים - "ולא ישמע אליכם פרעה ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים בשפטים גדולים. וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (פסוקים ד'-ה'). בספר הבעל שם טוב על התורה מביא הדגל מחנה אפרים קושיא בשם הבעש"ט: "שלפי הנראה הוא תמוה מאוד שיעשה ה' על האותות והמופתים בשידוד המערכות למעלה מדרך הטבע, וכל היד החזקה וכל המורא הגדול שעשה, הכל הוא בשביל שידעו מצרים כי אני ה'?" כלומר - מהפסוק עולה באופן חד משמעי, שאכן פרעה אינו מטרתן של המכות, אלא מצרים - העם המצרי, ועל זה כל כך תמה הבעל שם טוב - כל זה - האותות, המופתים, שידוד מערכות הטבע, היד החזקה והמורא הגדול - כל אלה בשביל המצרים? המצרים צריכים לדעת את ה'? השאלה היא שאלה טובה. הבעיה היא שבספר הבעש"ט על התורה אין תשובה - "וחבל על דאבדין, שלא נזכר שם מה שאמר הבעל שם טוב בביאור דבר זה". קודם כל - תראו איזה ספר גדול זה שהוא מרשה לעצמו לכתוב ככה ולהשאיר אותנו עם שאלה. ולאחר מכן - בכל אופן נשארנו מוטרדים וצריך לחשוב על תשובות אפשריות, אבל כדרכן של שאלות טובות - הן תמיד יהיו ראויות יותר מכל תשובה.
המפגשים האחרונים של משה ואהרון עם בני ישראל לא פשוטים. בני ישראל כועסים מאוד על משה ואהרון שהבאישו את ריחם בעיני פרעה וגרמו להם לעבוד קשה הרבה יותר. גם לאחר התשובה של הקב"ה למשה והנאום של משה לעם שאמור היה להיות מרגש - ישראל לא שומעים אליו מקוצר רוח ומעבודה קשה. לפרעה יש לב קשה ואטום, לבני ישראל יש קוצר רוח - שני השחקנים האלה - פרעה וישראל, שהיו אמורים להיות השחקנים הראשיים בפרקי השחרור, הופכים לחסרי כל יכולת להוביל את העלילה ולהיות אקטיביים. בני ישראל לא ייצאו ממצרים כל עוד הדבר תלוי בהם. זה עצוב, אבל כדאי ללמוד מזה - גאולה היא דבר קשה מדי בשביל שתוכל לעשות את זה לעצמך בעצמך.
מכות מצרים הן בפשטות עונש למצרים, וכפי שהפסוקים אומרים - באמצעות המכות הקב"ה מתעלל ונוקם במצרים. אבל הן גם יותר מזה - וכפי שאומר הבעל שם טוב - הן שידוד של מערכות הטבע. הטבע הרגיל קורס. העולם לא מתנהג כפי שהוא אמור להתנהג והטבע הכל כך חוקי והכל כך קבוע - מתפרק ומשתגע. מכת דם שהיא המכה הראשונה מבטאת את קריסתה של המערכת הבסיסית ביותר לעולם הטבע - המים. היאור, עורק המים החשוב ביותר במצרים - הופך כולו לדם. זה לא סתם. כאשר עורק המים הופך להיות עורק דם קשה שלא לראות את המטאפורה שבזה. הטבע שהיה דומם הופך להיות כמו יצור חי ענק ומערכת המים הופכת להיות מערכת הדם של היצור החי הזה. כמו בסרטים מצוירים שהאי הבודד שהגיבור חשב רגע לנוח עליו מתרומם ומסתבר שמדובר באיזה צב מים ענק או בהיפופוטם רדום. כך, ממכה למכה העולם הטבעי מתפרק, ואנו, יחד עם המצרים, מבינים שלא רק שיש אלוהים מאחורי העולם, אלא שאין ממש עולם. העולם הפיזי שאנחנו כל כך בוטחים בו - מתפרק ומתהפך ברגע. זה מה שהמצרים לאט לאט מבינים - שכל עוד בני ישראל ימשיכו להיות במצרים - העולם ימשיך להשתגע, ושאם הם רוצים לחזור לעולם הבטוח והרגיל - הם צריכים להקיא מתוכם את ישראל. כמו המלחים בספינה של יונה - תזרקו את יונה והים יחזור לשלוותו. האימה הזו שהעולם באמת אינו כל כך מסודר ויציב צריכה להטריד גם את בני ישראל ואולי גם הם היו בוחרים להיות חלק מהעולם הפיזי הרגיל, הצפוי והנוח ולא לצאת למדבר עם המשוגעים האלה שמטריפים את העולם.
גאולת בני ישראל מתבססת על שתי הבנות - אחת שיש אלוקים, שניה - שאין עולם. בשביל בני ישראל אלוקים קיים יותר מאשר העולם. לכן המצרים צריכים לשלוח אותם - כדי לחזור אל העולם הרגיל שלהם.
הממשי, היציב והאמיתי הוא דווקא אלוקים ולא העולם הפיזי. מודעות זו הופכת את הראש ודורשת אומץ אדיר. מישמתעניין רק בתבן לא מסוגל פתאום לכפור בתבן. מישהו אחר היה צריך לשלוח את עם ישראל אל חוסר היציבות של העולם האלוקי, אל ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה. וכך גם היום, אם נרצה להיגאל שוב בניסן - אנחנו צריכים גם להפסיק להאמין בקיומו של העולם, וגם לחזור לדעת את ה'. רק לא בטוח שהפעם יהיו מצריים שיעשו בשבילנו את העבודה.