איתור סניפים וכפרי בוגרים
"ואלו שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, איש וביתו באו; ראובן שמעון לוי ויהודה; יששכר זבולון ובנימי; דן ונפתלי גד ואשר; ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים; וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא; ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם"
אנחנו זוכים להתחיל היום את קריאת ספר שמות, הפרק הראשון בו פותח ברשימת 'שמות' שמותיהם של בני ישראל הבאים למצרים, אנשים שכל אחד מהם שם משלו שם המבטא את יחידותו, אישיותו ועצמיותו. כל הבאים באו איש וביתו, איש איש ועולמו שהוא עומד במרכזו. להדגשת העניין נכתבו שמות מפורשים של כל אחד מראשי הבאים. אולם מיד לאחר ש'כל הדור ההוא' הדור הנמנה בשמותיו הלך לעולמו, קם דור חדש ודור זה מוגדר על ידי פרעה כ'עם' - עם רב ועצום ועוד קודם לכן הוא מתואר כך על ידי התורה. הפעלים 'פרו', 'וישרצו' 'וירבו' 'ויעצמו', מתארים את בני ישראל כקבוצה, מכאן ואילך נעלמת והולכת יחידותם ואנושיותם של בני ישראל. תחילה הם המון מאיים, אחר כך הם כוח עבודה זול, לבסוף הם עם שיש צורך לחסלו...
ספר שמות הוא המשך ישיר לספר בראשית, כפי שמביא ה'העמק דבר' בהקדמתו לספר שמות ויש בו מעין השלמה לבריאת העולם, ביציאת מצרים וקבלת התורה המעמד הר סיני יש גמר יצירה שהחלה בבריאת העולם.
ההפסקה הזו ברצף הסיפורי, הפסקה של רשימה שמית שמעבירה אותנו מיחידים ממשפחה אל 'עם' דורשת הסבר.
וכך כותב הרב אברהם צוקרמן זצ"ל בספרו לוחות האבן: "יש להסביר: מדוע פותחת התורה דווקא בתיאור שמות בני ישראל הבאים מצרימה ולא בסיפור השעבוד והגאולה, הלוא אנו מכירים את שמות בני ישראל הבאים מצרימה כבר מסוף ספר בראשית, ולמה חוזרת התורה פעם נוספת על שמותיהם? דומנו שהתורה רוצה להדגיש את המשכיות השמות מדור האבות עד לדור גאולת מצרים. רז"ל אמרו: "שלשה שמות נקראו לו לאדם" (תנחומא ויקהל א): השם שנתנו לו אביו ואמו בשעת לידתו, השם שהבריות מעניקות לו והשם שזוכה לו עקב פעילותו ותרומתו לחברה. לפעמים השם שההורים נותנים לאדם משתכח, והאדם נקרא בשם שהבריות נתנו לו...
לכן עוד לפני סיפור השעבוד והגאולה מדגישה התורה "ואלה שמות": הם נשארו דבקים בשמותיהם הראשונים. ויש חידוש גדול במאמר חז"ל זה: אדם העומד ברשות עצמו מייחד את שמו על פעולותיו וזוכה לשם, ואדם שאינו עומד ברשות עצמו אינו זוכה שיצירותיו ייקראו על שמו. כך ביחיד וכך בעם. עם היושב בגלות יוצר למען המושלים בו, ועל שמם הוא נקרא. אבל גדלותם של ישראל קדושים שגם כשהיו בגלות מצרים שמרו על זהותם ועל מהותם, ואף שבנו ערי מסכנות לאחרים – נקרא שמם על יצירתם. לא הם ולא אחרים הצליחו לטשטש את שמם. ואולי זה גם היה מקור השנאה של פרעה וכל עבדיו."
המעבר לדיבור במונחים של עם עלול לעיתים לטשטש את הפרט, למחוק את זהותו ואת עצמותו, לפעמים הדיבר הגדול על אידיאלים, על לאומיות ועל 'עם' מבטל את ה'פרט'. בבואנו לעסוק ב'עם' עלינו לזכור שאכן זו התכלית, זו המטרה אך לאמתו של דבר גם ה'עם' הינו קבוצה המורכבת מפרטים, מיחידים מאנשים שיש להם שם וזהות, הורים וצאצאים, שאיפות ותכונות פרטיות – זו גדלותו ועוצמתו של עם!