איתור סניפים וכפרי בוגרים
פרק מ"ה בספר בראשית הוא אולי אחד הפרקים הכי מרגשים בתנ"ך כולו. אֵם כל הדרמות וההתרגשויות.
הקורא הממוצע, גם זה שחסר את הידע המוקדם של חז"ל, לא יכול להשאר אדיש אל מול עוצמת הרגשות שמתבטאים בפרק הזה, בגילוי יוסף אל אחיו. פעם אחר פעם יוסף בוכה, והתורה טורחת להדגיש לנו זאת. במקומות אחרים בתנ"ך, התורה לא מרבה לתאר רגשות, ודאי לא רגשות מוחצנים כל כך.
התורה מספרת לנו שיוסף בוכה לאחיו, והתורה מספרת לנו על הבהלה של האחים מפני יוסף, עד כדי כך שהתורה רומזת שהם מתרחקים ממנו פיסית ("ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי"). ופתיחת הפרק המרגשת לא מסתיימת, עד שיוסף הולך לבנימין אחיו- והם בוכים אחד על צווארי השני בהדדיות, ויוסף מנשק לאחיו.
ניתן וצריך לדון בשאלה- מדוע דווקא הסיפור הזה, הרגע הזה, רווי בכל כך הרבה רגשות עוצמתיים באופן קיצוני. אבל אני לא מעוניין להתפלפל כעת בשאלה הזאת. ראשית לכל, אני מעוניין להקשיב לרגשות הללו, ולחוש את שהתורה רוצה לספר לי.
ולפני הכל, אני חש שהתורה מספרת לנו סיפור אנושי, מרגש, עוצמתי. ובסופו- התורה מספרת לנו איך יוסף, שליט מצרים, המשנה למלך, המכובד באדם- פשוט בוכה. כלומר, לא פשוט. כי הבכי שלו הוא לא פשוט בכלל. זהו בכי פנימי, קורע לב, עמוק מאד. בכי של אדם שעבר תהליכים אלוקיים אדירים, ומודע לכך. בכי של אדם שחי שנים רבות בבדידות נוראה, מתוך הבנה שהוא חלק ממהלך של שליחות- "ועתה לא אתם שלחתם אתי הנה כי הא-להים".
ואני חושב שהמסר הבסיסי ביותר שהקשבה כנה לפרק צריכה להוליד בנו- הוא מסר שאומר- מותר וצריך להתרגש. יהודי (כן, כן, אפילו גבר כיוסף)- צריך לדעת גם לבכות. לבכות על מר גורלו, ולבכות על השמחה שבהתרת הספקות. לבכות על השליחות הקשה ולבכות על השלמתה.
*
תכף פורים. לא פעם אנו רואים אנשים ששותים יין, ולפתע מתחילים לבכות. הבכי אצור אצלם בפנים, והאלכוהול משחרר אותו. יש בכך צד נפלא, כל עוד זה מופנה אל הקדושה. אבל זה גם צריך לעורר אותנו לשאלה- האם אנחנו מספיק קשובים לרגשות שלנו ביום-יום? האם אנחנו מספיק כנים עם עצמנו ומוכנים לעיתים לתת דרור לתחושות עמוקות ועמומות המחפשות דרור? האם לא התרגלנו לעולם קר ומנוכר, המאדיר דווקא את האדישות על פני הרגשנות הפנימית, הכנה?
פרק מ"ה בספר בראשית קורא לי- תקשיב לרגשות שלך, תעיז לבכות כשצריך, תהיה אתה. תראו, יוסף מגלה, שלמרות ש'הקול נשמע בית פרעה'- זה לא היה כזה נורא...
אז נעיז גם אנחנו לבטא רגשות באופן מוחצן. אולי נגלה גם אנחנו שזה לא כזה נורא.