איתור סניפים וכפרי בוגרים
בראשית פרק לח - תחילתו ירידה, אמצעו גבורה, סופו מלכות.
"וירד יהודה מאת אחיו"
יהודה טועה. טעות מרה. בעצם הוא נופל, מתרסק. יכול היה להשיב את יוסף אל אביו, האחים כבר הקשיבו לו, הם הלכו אחריו, ובמקום להציע את ההצעה המתבקשת – להשיב את יוסף לאביו, הוא מציע פשרה. לקרוא להצעה כזו "פשרה" זו גרוטסקיות מצמררת, בהצעת פשרה מציעים הצעה בה כל אחד מהצדדים קצת מרוויח וקצת מפסיד, ובכל מקרה הדבר מגיע בהסכמה של שני הצדדים.
כאן, בעיוות מוסרי שאין כדוגמתו הדברים מתנהלים בצורה שונה לחלוטין.
הדיון מתנהל בין יהודה לאחיו, ללא שיתוף יוסף, וגרוע מכך, שתי הברירות איומות.
מכירה- גלות. או מוות. מה בדיוק "הפסידו" אחי יוסף בהסכימם לפשרה זו?! על מה הם "ויתרו"? על מילוי תאוות המוות שהובילה אותם?
גם האחים מבינים שהדברים היו יכולים להראות אחרת, ומחליטים להוריד את יהודה מגדולתו "וירד יהודה מאת אחיו", על אותה ירידה אומר רש"י, "שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם אמרו, אתה אמרת למכרו, אילו אמרת להשיבו היינו שומעים לך".
תוצאות החלטתו השגויה של יהודה ממשיכות להכות בו ללא רחם. אומנם כל מי שנטל חלק באותה פרשה עגומה סבל. יעקב, האחים, ואפילו יצחק בוכה משתתף בצערו של בנו ובוכה יחד איתו,
אך את יהודה, בשונה מוכלם, פוגש גם מלאך המוות. אשתו, ושני בניו מתים.
ומהי אותה טעות? הפשרה. על דברי יהודה "מה בצע כי נהרג את אחינו" אומר המדרש "ובצע ברך.. נאץ ה'". הצעתו של יהודה היא לא פחות מאשר "ניאוץ ה'" מזעזע! ועוד אמרו חז"ל "כל מי שהוא מתחיל במצווה ואינו גומרה – קובר את אשתו ואת בניו". יהודה, התחיל במצווה, החל בהצלת יוסף, – אך הוא - שאוזניהם של אחיו היו כרויות למוצא פיו, ושברור היה לו מה עליו לעשות והוא האמין בכך בכל ליבו – התפשר. דרך האמצע, חצי חצי. ואתה הרי המנהיג. אתה המלך!
יהודה מכיר בטעותו, ואולי היו אלו המכות שפגשוהו בדרך שסייעו לכך. אך הוא הבין.
אחד השיאים של אותה הכרה, היא בעומדו לפני יוסף במצרים ובנכונותו לקחת אחריות, ולתקן את אשר עיוות במכירתו של יוסף, לעשות פשרה, הפעם על חשבונו, ולהיות לעבד תחת בנימין. היה מוכן הוא להתנתק מאביו ומעמו, להישאר במצרים עד סוף ימיו ובלבד שלא לעשות פשרה על חשבון בנימין.
"צדקה ממני"
נראה שאותה הכרה פגשה אותו בעל כורחו במפגשו עם תמר כלתו. אותה כלה שכמעט והצליח "לנפנף" כאשר לא הביא לה את שלה בנו לאחר מות שני אחיו הגדולים. אך היא, בערמומיות מה, מצליחה – גם אם בדרך לא דרך – לגרום ליהודה להכיר בטעותו.
" אמר ר' יוחנן, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת לאביך 'הכר נא' חייך שתמר אומרת לך 'הכר נא'.
יהודה, שהיה יכול לחשוש לשמו ולמעמדו. שהיה כנראה מוסיף עוד מכה על מכותיו. מחליט להודות. מחליט לקחת אחריות. הרי היה יכול להכחיש, וכלתו אכן הייתה נשרפת וסודה עמה. וכנראה גם המלכות, שכן ברחמה נשאה תמר את פרץ, שעתיד לצאת ממנו לא אחר מאשר דוד המלך.
אך יהודה, כנראה מבין, שיש גבול לכמה אדם יכול לעשות "בערך", ו"כאילו", הוא מבין שהליכה על דרך האמצע והפשרה. מובילים אותו למטה, הרי הוא כבר ניסה את זה פעם אחת. הוא מבין שחוסר נאמנות לעצמו, התכחשות לכוחותיו ומנהיגותו יעשו לו רק רע.
והוא עומד, ומודה. "צדקה ממני". אם היינו יכולים להיות שם באותו הרגע, היינו רואים כנראה את התדהמה אוחזת באופן מוחשי בכל הסובבים אותו. היינו רואים את מבטו המושפל. הוא אינו יכול היה לדעת (ואולי כן?) מה יהיו התוצאות של אותה הודאה. אבל כנראה שכל אילו כבר לא שינו לו.
הוא פשוט רצה לעצור את כל הסחרור הנוראי הזה. הוא פשוט רצה לומר את האמת, ורק אותה. גם אם היא לא כל כך נעימה. פשוט, כי זו האמת.
וזה קורה לנו המון. כבר נפלנו ונחבלנו, ובר האמנו שאין יותר סיכוי, בעיני עצמנו ירדנו מגדולתנו, ואנו מרחיקים נדוד. מוותרים. מתפשרים. מפסיקים להאמין.
הוא פוגש אותנו המון, אותו יצה"ר, ומסביר לנו יפה יפה, למה להתעקש היכן שצריך לוותר, והיכן לוותר היכן שצריך להתעקש, הרי זה טבעו, להשתמש בכוחות הנפש שלנו, רק ההפך.
ומן הפרט אל הכלל. אם רוצים אנו, לחדש את המלכות בקרבנו, להיות נאמנים לעצמנו, באמת, וכציבור, לחדש את מלכות דוד במהרה בימנו, עלינו ללכת בדרכו של יהודה. לא להתפשר (גם לא ביננו לבין עצמנו) בדברים שאין לנו רשות להתפשר בהם, ולדעת לעמוד מול החלטתנו ולומר בגבורה: טעינו. לדעת ליטול אחריות רוחנית על כתפנו. זו דרכה של מלכות.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מי שזכיתי והיה מדריכי - בן ציון (בני) בנימין שבכ' שבט חל יום פטירתו.