פרויקט לימוד תנ”ך – יוגב אברהם רכז הדרכה מחוז יהודה, פרק כ”ט

ועל כל פשעים תכסה אהבה

שני אסכולות המנוגדות בעוצמתן מתגלות לפנינו בפרק זה. האחת, המציאות החברתית מלאת התחבולה והמרמה המתגלה דרך עיניהם ומעשיהם של אנשי המקום ,החל במפגש של יעקב עם הרועים על הבאר, אותם רועים אשר לא ששו לפתוח עמו בדברים ועל כל הארת פנים ושאלה הגיבו בלשון קרירה ולקונית המבקשת לנער את יעקב מעליהם, ואותה הבאר אשר מכוסה באבן גדולה וכבדה המשקפת מציאות חברתית נוראה בה אין איש המאמין באחיו ובשכנו. "אולם כאן לא היו הבריות נותנים אמון זה בזה ועינו של האחד צרה בשל חברו, שמא חלילה ישאב האחד יותר מן השני, משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם יגיעו אל מי הבאר" (הרש"ר הירש)

דרך המפגש עם לבן אשר מן הרגע הראשון "מחבק ומנשק לו" – כאשר חיבוק ונישוק אילו אין בהם אמת כלל ועיקר ואינם נובעים מתחושת קרבה ואהבה אלא מתוך רצון למצוא זהובים ומרגליות אותם יוכל לנכס לעצמו.

אותו לבן אשר מבטיח ליעקב את רחל ביתו לאשה, "ויאמר אעבדך ברחל בתך הקטנה" , אומר על כך מדרש רבא, " 'ברחל' ולא בלאה, 'בתך', שלא תביא אחרת מן השוק ושמה רחל, 'קטנה' , שלא תחליף שמותיהן". יעקב יודע טוב מאוד עם מי "יש לו עסק" אך בהגיע העת כל זהירותו של יעקב אינה מועילה לו, ולבן אינו מהסס לנהוג כמנהג המקום לשקר ולרמות "והנה בבוקר והנה היא לאה", באותו הבוקר לבן אינו מתבלבל ולו לרגע, ולטענת הרמאות המגיעה מצד יעקב עומד לבן, מעז פנים, אינו מוכן לקחת אחריות ומפטיר "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה" – מן שיטה ודרך חיים שתולים את כל מעשינו הרעים בחברה. מעין "אכלו לי, שתו לי" שכזה, המסביר באופן שיטתי איך החברה היא זו שאשמה במצבי ולמעשיי. וכמובן, בהמשך לאורך כל הדרך, כאשר החליף משכורתו עשרות מונים, ולא נהג אתו ביושר ולו לרגע אחד.

המציאות השנייה אותה אנו פוגשים, היא המציאות הנבטת דרך עיניו של יעקב אבינו. מציאות של יושר תום ואהבה. כבר במפגש הראשון של יעקב עם הרועים הוא מתמודד אתם בגבורה ולא שת ליבו להתעלמותם וקרירותם ומנסה לפתח אתם שיחה על אף תגובתם. הוא מבין בדיוק מדוע האבן על הבאר גדולה וכבדה היא, ושם ללעג את הדרך בה בחרו להתמודד עם דרך השקר והרמאות בה בחרו לעצמם כחברה, ומעביר את האבן מעל פי הבאר "כמעביר פקק מעל הצלוחית", ובכך מציג באור מגוחך את תחבולותיהם.

וכך לאורך כל הדרך מתמודד יעקב עם כל שקריו ותחבולותיו של לבן ויודע להעיד על עצמו, לאחר שהוא יוצא ממנו "עם לבן גרתי וממעשיו הרעים לא למדתי" לא השחתי את מעשי ודרכי על אף ההתמודדות הקשה.

גודלו וישרו של יעקב באים לידי ביטוי במלוא עוזם ותפארתם בבוקר שלאחר נישואיו בו הוא מגלה שרומה, אך אף על פי כן הוא אינו מאבד את עשתונותיו ואינו נשבר ומוכן לעבוד את לבן שבע שנים נוספות "ויהי בעיניו כימים אחדים" – וכל כך למה? באהבתו אותה.

מה טיבה של אותה אהבה אשר נותנת כוח ליעקב לעמוד מול כל רוחות השנאה השקר והערמומיות ולצאת משם ללא פגע? אותה אהבה שמלווה את יעקב יום יום, שעה שעה, בכל שבע השנים האלו?

אילו הייתה זו "אהבה עצמית" – בה האדם אוהב אך ורק את עצמו, אינו היה יכול לשרוד את אותם שבע שנים שכן בדרך כלל אדם האוהב דבר מסויים איננו באמת אוהב את החפץ אלא את עצמו. והיאך ניתן להבדיל בין שתי סוגי אהבות אילו? בצורה פשוטה – אדם המלא באהבת עצמו אינו מסוגל לחכות להתגשמות רצונו זמן רב, הוא רוצה לקבל אותו מיד.

לא כן יעקב, שהיה 'חולה אהבה' בדיוק כפי שמורה לנו הרמב"ם (הלכות תשובה פרק י) "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה ועזה עד מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאילו חולה חולי האהבה - - בין בשכבו בין בקומו" בין ברעותו את צאן אביה, ואהבה זו ממלאת את כל חדרי הלב ומשמחת ומרוממת בכל עת ובכל שעה.

בדרכו זו, פורץ לנו יעקב אבינו שביל בעבודת ה', אהבה אשר תכסה על כל פשעים ותנסוך כוחות אדירים בליבו של האדם פנימה. שכן גם בזמני מצוק ומכאוב , מצליח האדם להרים מבטו ולחוש כיצד הזמן חולף ביעף.

את אותה הדרך מאמץ אל ליבו רבי עקיבא כאשר בעומדו אל מול בית המקדש ורואה שועל יוצא מבין חורבותיו הוא פורץ בצחוק אדיר, על כך אומר הרב קוק "ר' עקיבא משחק מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב בהווה, והאהבה בתענוגים למחזה העתיק בוודאי מילאה את ליבו, עד כי לא הניחה מקום לאנחת לב על ההווה המרעיד".