איתור סניפים וכפרי בוגרים
כתום ירוק – כחול לבן
הימים ימי לחימה ואנו מסתובבים בשטח ומבקשים להמשיך להרים בגאון ובעוצמה את דגל המדינה, נוסעים בין נתיבות לאופקים מימין לנו חורשה גדולה ,החורשה מפוצצת בכוחות צבא ירוקים המתארגנים לקראת כניסה ללחימה, ופתאום מכה בי התמונה ,כן זו אותה החורשה בדיוק , גם לפני תשע שנים בדיוק היא היתה מפוצצת באנשים שהתכוננו לצעידה , אנשים כתומים שביקשו לזעוק למדינת ישראל שלא תעשה את הטעות הנוראה , אנשים כתומים שביקשו להתחיל בתנועה ונחסמו ע"י כחולי מדים שאסרו על תזוזה, וכעת אותם כחולי מדים גם עוצרים את התנועה אבל כעת זה בשביל הטנקים שיעברו את הכביש ויכנסו לאותה הרצועה ע"מ להילחם מלחמת חורמה ברשע הנורא. והלב מתפוצץ ובבטן רצות הרגשות שונות ומשונות, אבל אז אני נזכר במשה רבינו היורד מהר סיני ומבקש לתת לעמו תורה והוא פוגש אותם רוקדים בשמחה אל מול עגל מזהב המבקש להחילף את האל הגדול הגיבור והנורא, נכון הלוחות נשברים אך משה לא מפסיק במשימה, ומתוך אמון גדול בעם ובעולם משה ממשיך בצעידה , רק לחשוב איזה "עצבים של ברזל" צריך ע"מ לעלות שוב להר ולהביא מחדש את התורה לאחר שהחברה ירקו לך בפנים מבלי לחשוב בכלל שצריך לבקש סליחה,אבל זה משה רבינו המאמין בכוחו של העם הנפלא ומתוך כך מבקש לצעוד בדרך העולה. אין ספק שעצם הידיעה שחילינו נלחמים כעת על חורבות נצרים ההרוסה, ושטילים עפים על ביתנו ממרכז נווה דקלים השוממה דורש חשבון נפש נוקב מהחברה כולה , ובמיוחד ששומעים את הכתבים והפרשנים והגנרלים במילואים שלפני תשע שנים איתרו ושיבחו את הגירוש הנורא וכעת מדברים על מלחמת אין ברירה, אפשר להתפוצץ ולזעוק לעברם : פשוט תשתקו, תתביישו ואם החלטתכם לחזור ולדבר פשוט תבקשו מעם ישראל סליחה.
אבל לנו אסור להתבלבל ולשכוח את עיקר תפקידנו בעת הזאת,כי עיקר עולמנו זו הבקשה לפעול עם אל בדרך העולה, נכון אמרנו שירו על אשקלון ושדרות וזה גם הגיע לאשדוד תל אביב בנימינה וגדות, אבל ברגעים הללו זו לא הנקודה, כעת אנו נדרשים לקחת את עוצמת הכאב למקום של עוצמה וגבורה ולפעול בכל הכח הצבאי והאזרחי לניצחון בלחימה, ממש כרבי שמעון בר יוחאי ובנו המוחזרים למערה כי לא יכלו לתפוס את המציאות בה עם ישראל נמצא, ואז כאשר הם יוצאים בפעם השנייה הם מבררים לעצמם ולעולם שהאדם נדרש לראות איך האל בחר להנהיג את עולמו ובתוך אותה מציאות אנו נדרשים לתת את הכל לניצחון בלחימה.
בימים בהם עין אחת דומעת על אובדן יקרים ואהובים שנפלו מות גיבורים ועין שנייה רואה את גבורת הלוחמים והאזרחים, ומעל הראש עולה ומרחפת תמונת גוש קטיף הירוק והפורח ,נבקש לגייס את הכוחות להמשך צעידה, נתפלל לניצחון של אמת במלחמה הקשה, וכאשר ראש הממשלה מכריז מול כל העולם כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" נזכור שאת המשפט הנ"ל שמע ראש ממשלתנו לא מיועציו ועוזריו או אחד משריו, אלה משפט זה עוד זועק באוזניו כאשר הוא יצא מפיהם ובעיקר מליבם של הנוער הנפלא שצעד בכפר מימון ואולי רק כעת מצליח קצת להבין עד כמה הדרך עוד ארוכה.
אמיר סנדלר,
ראש אגף חינוך