תקציר הפעולה

קטעים ושאלות לדיון

מקור א: בנייה ריין – יומן מסע

"כשנסעתי לפולין הרגשתי מוות.
במטוס היו פולנים שבהתקרבם לארצם שמחו.
בנחיתה מחאו כפיים, הגענו הביתה.
גם אני הגעתי הביתה, לבית הקברות של העם היהודי.
לבית הקברות של המשפחה של סבא,
לבית הקברות של המשפחה של סבתא.
בכל שהותי בפולין המוות מהלך איתי,
ורשה היא עיר יפה, אבל בשבילי היא מתה.
בטיקטין, בטרבלינקה, אני חש שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים.
והמוות מלווה בכול.
אך אני יודע שהמוות הזה הוליד חיים,
והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו.
החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל.
החיים האלה הקנו לי את הזכות להיות חייל בארץ ישראל.
החיים האלה הקנו לי את הזכות לייצג כחייל יהודי מארץ ישראל
את כל אלה שהיו ואינם, ואת אלה שישנם.
החיים האלה תובעים ודורשים, מה בדיוק –
קשה לי להגדיר, ועל זה אני עדיין חושב.
אך ברור לי שהדרישות הן כבירות ומחייבות.
מי יתן ויהיה בי, בנו, הכח לעמוד בהן”

(בניה ריין הי”ד, מתוך יומן מסע לפולין)

*את הטקסט כתב רב-סרן בניה ריין, קצין שריון מצטיין שנפל במלחמת לבנון השנייה וקיבל צל"ש על גבורתו. המלחמה תפסה אותו במה שמכונה בעגה הצה"לית 'בין תפקידים'. בניה כבר שובץ לתפקיד מ"פ בחטיבה 401, אך טרם החל בו. בשומעו על המלחמה התייצב לפני המג"ד והודיע לו: "אני כאן". כאשר סירב המג"ד לתת לבניה תפקיד באמצע הלחימה, אמר בניה: "כל עוד תושבי הצפון לא חוזרים לביתם, גם אני לא חוזר". בעקבות עקשנותו הוחלט שבניה יפקד על כוח חילוץ, 'כוח בניה' היה שמו. כוח בניה נכנס תחת אש להביא אספקה של מזון ותחמושת לכוחות הלוחמים וקיבל עליו משימות של חילוץ עשרות לוחמים. בי"ט באב תשס"ו (12 באוגוסט 2006) הייתה משימתו האחרונה חילוץ טנק פגוע, ובמהלכה נפגע הכוח מטיל נ"ט. ארבעת לוחמי כוח בניה נהרגו. על אומץ ליבו קיבל רב-סרן בניה ריין צל"ש ממפקד פיקוד המרכז.

שאלות לדיון:

• בניה כותב: "החיים האלה תובעים ודורשים, מה בדיוק – קשה לי להגדיר, ועל זה אני עדיין חושב". אילו דרישות השואה מטילה עלינו, צעירים שחיים בישראל היום? האם המחויבות הזו היא נטל או זכות?
• מה הפירוש של "לייצג את כל אלה שהיו ואינם" כחייל? מה זה מוסיף לתחושה של שירות צבאי מעבר לחובה הפשוטה?

 

מקור ב: נדר – אברהם שלונסקי

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל
וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ
עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל
עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלּסְלֹחַ
נָדַרְתִּי הַנֶּדֶר לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל
לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְכֹּחַ.

דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי,
עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי, עַד כֻּלָּם, עַד כֻּלָּהַם,
עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי
קוֹנָם אִם לָרִיק, יַעֲבֹר לֵיל הַזַּעַם
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי
וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפַּעַם.

 

שאלה לדיון:

• האם אנחנו מצליחים לקיים את הנדר של אברהם שלונסקי "לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל. לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְכֹּחַ"?

 

מקור ג: ויקטור פראנקל – תאי גזים באושוויץ

"האדם הוא זה שהמציא את תאי הגז של אושוויץ,
אבל הוא גם אותו יצור שנכנס בראש מורם אל תאי הגז
האלה ועל שפתיו תפילת 'שמע ישראל'".

שאלה לדיון:

• מה אנחנו יכולים ללמוד מהקטע הזה על הסתכלותו של ויקטור פראנקל על החיים?

 

מקור ד: פרימו לוי על חסידי אומות העולם

"אם יש טעם להבין מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים – אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר.
ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית. הרבה יותר משום שביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל. שמחוץ למחנה יש אנשים בעלי לב ויש ערכים טהורים. שלא הכל מושחת ואכזרי. שקיים עולם שהשנאה והפחד זרים בו. אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם"
(כך תיאר הסופר האיטלקי פרימו לוי את מצילו, לורנצו פרונה, חסיד אומות העולם)

 

שאלה לדיון:

• פרימו לוי כותב "ביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב ליבו…", האם ביום-יום שלנו (בבית הספר, ברשתות החברתיות) אנחנו מבינים כמה כוח יש למעשה פשוט של טוב לב כלפי מישהו שנמצא במצוקה? אם אנחנו שמים לב לאחרים?

 

מקור ה: פילמים מפולין – אליסף פרץ

את הסיפור ששמעתי בבית איך אלירז חזר הביתה אחרי המסע לפולין והביא 20 פילמים לאבא לפתח בפוטו ברחוב הטורים בירושלים, אבא פיתח את כולם, ושילם ממיטב כספו.
ישבו אמא ואבא ורצו להרגיש מעט ממה שעבר אלירז. לתדהמתם היו שם קרוב ל-400 תמונות של פרחים!
לא מחנות השמדה, לא קברי אחים, לא גטאות, לא חסידות או בתי כנסת.
פרחים. 400 פרחים.
אלירז… אתה בסדר?! למה צילמת פרחים?
הוא ביקש שיביטו שוב… אמא, אבא, אלו לא סתם פרחים,
לפרח הזה קוראים יעקב ולזאת חנה, ולשנייה שיינדל, ולזה אייזיק
את הפרחים צילמתי במחנות ההשמדה
מהדם של הילדים צמחו פרחים.
זה מה שלקחתי משם, לא רק את ההשמדה והרוע אלא גם את התקווה.
הדם נשטף השמש זרחה ומהתופת הנוראה צמחו חיים חדשים.

אנחנו אמא, הפרחים שעליהם חלמו האסירים.
אנחנו ניצחנו.
ואלירז אז לא ידע שגם הוא ישלם את המחיר הכבד מכל.
ואתם, נוער יקר שם בנכר.
תזכרו אותם, חיים. מלאי חיים.

תישאו איתכם מפולין לא רק תופת וזעזוע אלא גם הבטחה
לשמור על הפרח הנדיר והמוגן ביותר בעולם – מדינת ישראל.

 

שאלות לדיון:

• מה אתם חושבים על הבחירה של אלירז לצלם רק פרחים?
• כיצד האמירה "אנחנו הפרחים שעליהם חלמו האסירים" מגדירה את תפקיד דור הממשיך? כיצד זה מתחבר לנושא השנתי "ודור יקום וחי"?
• אלירז מבקש מהקוראים לשאת איתם "הבטחה לשמור על הפרח הנדיר… מדינת ישראל". מהי הדרך הכי משמעותית שבה אתם מצליחים "לשמור על הפרח" הזה במהלך שגרת החיים?

 

מקור ו: הנקמה האמיתית – משה פלינקר

מתוך יומנו של משה פלינקר:
"בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי, שיכול לשאת חרב, יקום ויתנפל על גרמני. לא אחי החביבים, שמדברים בישראל על נקמה כזו… זוהי תפילה לקדוש ברוך הוא שהוא ייקום את נקמתנו. כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום, נצטרך להתקומם נגד כל העולם כולו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.

לא אחי בדברי אליכם על דבר נקמה, דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו… תהיה הקמת ארצנו וישובה על ידי עמנו…זאת תהיה הנקמה היותר גדולה שיש בידינו לנקום"
(מתוך אתר "שם עולם")

*משה זאב פלינקֶר היה נער יהודי הולנדי שכתב בימי השואה יומן אישי בעברית ותיעד בו את התקופה שהסתתרה בה משפחתו מאימת רדיפות הנאצים בבלגייה ואת ההתמודדויות של נער דתי עם שאלות אמוניות בתקופת השואה.

שאלה לדיון:

• כשאתם מסתכלים על מדינת ישראל היום, בשנת תשפ"ו (2026), האם אתם מרגישים שהקיום שלנו כאן בארץ ישראל הוא אכן נקמה? האם אנחנו ממשיכים את הנקמה שמשה פלינקר חלם עליה?

 

מקור ז: הרב אריה הנדלר – חשיבות זיכרון השואה

בזיכרון אירועים כואבים בכלל, ובזיכרון השואה בפרט, לעיתים הכאב הוא כל כך גדול וכל כך טראומתי, עד שאין בידינו כלים להתמודד עימו ואנו עלולים לשקוע בהתרכזות בכאב. בשואה – כיוון שהדברים אמורים בכאב לאומי, תופס הכאב מימדים גדולים עוד יותר. קטעי הקריאה, המוסיקה, העדויות יוצרים מארג שלם שכל כולו כאב.

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא לאן מוביל אותנו הכאב הזה?

נראה שיש כאן כבוד גדול לזכרם של הנרצחים. בכאבנו אנו אומרים להם, אנחנו זוכרים אתכם. וכאן שוב צפה שאלה נוספת, האם זה מה שהם היו מבקשים מאתנו? שנזכור, שנכבד, ותו לא?

מסתבר שלשאלה זו הקשרים רחבים יותר מאשר זיכרון השואה בלבד. השאלה היא – מה החשיבות של הזיכרון ההיסטורי בכלל. נראה שהתשובה לשאלה זו תוביל אותנו לגישה שונה ועמוקה יותר לסוגיית הזיכרון ההיסטורי בכלל, וזיכרון השואה בפרט.

אמרו חז"ל: "דע מאין באת ולאן אתה הולך" (אבות ג'). דרשו דורשי רשומות – דע מאין באת, ומתוך כך תדע גם לאן אתה הולך. לימוד ההיסטוריה בכלל, וזיכרון השואה בפרט אמור להיות עבורנו אבן יסוד, ציון דרך, במהלך חיינו הפרטיים והלאומיים. הידיעה מאין באנו מלמדת אותנו את המעלות ואת החסרונות שיש בעברנו, ומתוך כך את השליחות הגדולה המוטלת על כתפינו לשנות את הטעון שינוי, ולהמשיך את המחייב המשכיות. דווקא השואה שהייתה אחד המצבים הקיצוניים ביותר שעבר עמנו, הציפה ערכים רבים הדורשים התייחסות מצידנו, אנו, זוכרי השואה. במישורים הפרטיים צפו ועלו ערכים דוגמת רוח האדם, ערבות הדדית, הומניזם, התמודדות עם משברים, התא המשפחתי, אמונה ועוד. במישורים הלאומיים צפו ועלו ערכים דוגמת גלות וגאולה, ארץ ישראל, עם ישראל ועוד.

בנקודה זו מגיעה החשיבות של זיכרון השואה. "…ולאן אתה הולך", השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא, מה למדנו? במה התקדמנו כתוצאה מן הזיכרון הצורב הזה? האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות? האם אנו מודעים לתפקיד הגדול שקדושי עמנו הטילו על שכמנו?

זיכרון שכזה יהפוך להיות אבן בנין בעתידנו האישי והלאומי. גלי האבנים הללו, אבני הזיכרון, יהפכו ליד ושם לזכרם, לכבודם, לצוואתם…

(מתוך אתר ישיבה)

 

שאלות לדיון:

• לפי דברי הרב הנדלר, לאן צריך להוביל אותנו כאב הזיכרון?
• מהן אבני הזיכרון שיהפכו ליד ושם לזכרם?

מקור ח: אֲנִי מַצַּבְתָּם / הלינה בירנבאום

דְבָרִים מוּזָרִים בְּראשִׁי
עַל הוֹרַי, עַל יַקִּירַי שֶׁאֵינָם.
עַל כָּךְ, שֶׁהֵם נִקְבְּרוּ
וְעַל הָאֲדָמָה הַזאת אֲפִלּוּ מַצֵּבוֹת לא הוֹקְמוּ!

עֲפָרָם נִשְׁאַר תָּלוּי בֵּין הַשָּׁמַיִם לָאֲדָמָה
כְּמוֹ חֶלְקִיקֵי אָבָק מְפוֹרָרִים
אֵין לְאָן לָלֶכֶת לְהִתְאַחֵד עִם זִכְרָם,
לְהַנִּיחַ פֶּרַח, לִבְכּוֹת.
כְּאִלּוּ לא הָיוּ מֵעוֹלָם, לא מֵתוּ, לא נוֹלְדוּ
לא סָבְלוּ…
אֲבָל אֲנִי דוֹרֶכֶת עַל הַקַרְקַע, נוֹגַעַת בָּהּ

חוֹרֶשֶׁת, פוֹסַעַת, נוֹשֶׁמֶת –
אֲנִי הוֹכָחָה לְקִיומָם – מַצַּבְתָּם!
(מתוך אתר "שם עולם")

*הלינה בירנבאום (נולדה ב-1929 בוורשה שבפולין) היא סופרת, מתרגמת ומשוררת ישראלית. ניצולת שואה שעוסקת בתיעוד זיכרונותיה.

שאלה לדיון:

• האמירה "אני מצבתם" מחייבת ומטילה מעמסה גדולה. האם הנושא השנתי "ודור יקום וחי" מתכתב עם האמירה הזו?

 

מקור ט: הרב אברהם וסרמן – זכירה מעשית של עמלק

במבט ראשון, נראית השאלה אודות מטרתו של זיכרון השואה מוזרה. לכאורה פשוט, שצריך לזכור את אשר עשה לך עמלק המודרני, כפי שיש לזכור מה שעשה עמלק ההוא, עד שהשאלה מיותרת. אולם במבט שני, גם על הזיכרון של עמלק ההיסטורי יש לשאול – למה לזכור?

משיב על כך הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קפ"ט) – זכירת מעשה עמלק תלבה את שנאתנו אליו, ועל ידי זה נזכור שיש למחות אותו, ומתוך כך נילחם בו. אם כך, מטרת הזיכרון לגרום לתוצאות מעשיות.

 לאור זאת – מה תהיה משמעות הזיכרון של עמלק המודרני?

לא נצטווינו בתורה להשמיד את העם הגרמני ועוזריו בשואת עמנו, וגם לא מצינו מגמה כזו בפסיקה שלאחר השואה. לכן נראה, שאת הזיכרון יש לייעד לכמה עניינים חשובים המונחים בעצם קיומנו כעם: האחד – אין לזלזל באמירות אנטישמיות, מלים כאלו היוו את המצע שעליו צמחה השואה. השני – אין לסמוך על גורמים זרים שיצילו אותנו מאויבינו, שהרי הם לא הצילו אותנו ואף שלחו חלק מהניצולים בחזרה אל מותם. השלישי – כשיש הזדמנות להתקדם במהלך שיבת ישראל לארצו, יש לנצל את ההזדמנות ולא להחמיץ את שעת הכושר, כפי שהיה בשנים שלפני השואה בהם יכלו יהודים לעלות ארצה או לברוח מהמקומות המסוכנים.

 בנוסף – נראה שיש להחיל את דברי הרמב"ם על גורמים אנטישמיים בימינו. עלינו לעורר את השנאה כלפיהם ולא להיכשל כשאול שריחם על אגג מלך עמלק. כישלון כזה הוא הסיבה לאסון הבא שיפקוד אותנו. כשיתחזקו הם ישתחררו וילחמו בנו ביתר שאת, כפי שעשה המן שיצא מזרע אגג, וכפי שעינינו רואות בדורות האחרונים.

 כן, עלינו לשנוא ולעורר למלחמה על הקמים עלינו לכלותינו. זה נשמע לא יפה וכביכול לא מתאים לנו, אבל אין לך דבר מתאים יותר מזה , כפי שמצאנו בתנ"ך – "משנאיך ה' אשנא" (תהילים קל"ט), "בת בבל השדודה אשרי שישלם לך" (תהילים קל"ז) ועוד. רחמים שלא במקומם מהווים איום חמור על חיינו, אל לנו לחזור על הטעויות ההיסטוריות בעבר ובהווה, שמחמתם אנו סובלים עד עצם היום הזה. את ממשיכיהם של הנאצים בשנאת היהודים וברצון להשמידנו יש לשנוא, ולפעול בכל הדרכים כדי למגרם.

(הרב אברהם וסרמן, מתוך אתר ישיבה)

שאלות לדיון:

• מהו הזיכרון המשמעותי שעלינו ללמוד מאירועי העבר של עמנו?
• הרב אומר: "אין לזלזל באמירות אנטישמיות", כיוון שהן המצע שעליו צמחה השואה.
  האם אתם מזהים היום ברשתות החברתיות מילים שעלולות להפוך למעשים?

 

מקור י: נתנאל אלינסון

יום השואה הוא המועד שמציינים אותו הכי הרבה ישראלים. את הנוער לוקחים למסעות למחנות ההשמדה ופחות למסעות בעקבות ישראל כמדינת מופת בתחומי הייטק חקלאות ורפואה. לפי יחסי החוץ של ישראל משתמע שהמקום הקדוש ביותר בישראל הוא אתר יד ושם; שישה נשיאי ארצות הברית ביקרו בישראל בזמן כהונתם לאורך השנים. חמישה מהם, ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש ברק אובמה ודונאלד טראמפ היו ביד ושם מיד עם תחילת ביקורם בארץ. רק אחד, דונאלד טראמפ, המשיך גם לביקור בכותל המערבי.

כמו ישראלים רבים – גם אני מתרגש היום מכך שישראל הופכת למוקד עלייה לרגל למנהיגי עמים רבים. אבל אי אפשר שלא לשים לסיבה שבזכותה הם מגיעים לכאן – השואה.

השואה עדיין נוכחת מאוד בצידוק קיומה של מדינת ישראל. מה המסר בכך? שאנחנו כאן רק בגלל העוול שעשו לנו? שקיבלנו את מדינת ישראל כפרס ניחומים מאומות העולם?

שלא ישתמע לרגע זלזול. מדובר בהישג אדיר ומרגש. יש לו חשיבות אסטרטגית למלחמה באנטישמיות, לזיכרון השואה, לקחי השואה ולהכרה מאומות העולם. אבל ההישג הזה מראה שאנחנו עדיין בשלב שמה שמאחד בינינו הוא הגורל היהודי. אותו גורל משותף שידע להתאכזר אלינו בשנות הגלות הארוכה. אותו גורל אכזרי שהדביק אותנו יחד, וגרם לאנשים בעלי השקפות עולם שונות בתכלית להבין שהם אינם גרמנים בני דת משה – אלא העם היהודי.

אני מחכה ליום שמנהיגי האומות לא יגיעו לכאן בגלל העבר שלנו – אלא בגלל העתיד שלנו. שמדינת ישראל תהפוך למדינת מופת בתחומים רבים. שיהיה כינוס של 48 מנהיגים שיבואו לפה ללמוד מהדגם המיניאטורי הזה שנקרא ישראל: כיצד פועלת מדינת מופת שמשלבת חסד, טכנולוגיה, כלכלה מתקדמת, מוסר חברתי ושורשים עמוקים. ז'בוטינסקי אמר זאת כך: "רבים מאתנו מאמינים כי בעתיד תהיה ארץ ישראל דווקא למעבדה, אשר בה תתגלה ותתגשם בדרך מיוחדת משלנו התרופה לחברה האנושית כולה".

אנחנו בהחלט בדרך לשם. למדינה שאומרת – אני לא כאן בגלל העבר שלי – אני כאן בגלל העתיד שלי. מדינה שיונקת מהעבר אבל לא מתבוססת בו. מדינה שבה הצידוק הקיומי הוא לא רק בשורשי העבר – אלא גם בפירות העתיד.

ובכל זאת, הגורל היהודי המשותף הוא הקומה הראשונה שבלעדיה לא יכולה לצמוח גם קומת העתיד המשותף. כי לפעמים, כשנתקעים בוויכוחי אין קץ על איך נראית אותה מדינת מופת, אין ברירה אלא לחזור לנוסחת קיום בסיסית יותר.

כתב זאת בצורה תמציתית עד כאב ניצול השואה ואיש הרוח ז'אן אמרי:

"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ"
(מתוך דף הפייסבוק של נתנאל אלינסון)

 

שאלות לדיון

• מהי נוסחת היסוד של הקיום היהודי שהמִספר מאושוויץ מסַפר?
• ז'בוטינסקי חלם שישראל תהיה מעבדה שתומצא בה "התרופה לחברה האנושית כולה".
  אילו הייתם צריכים לבחור תחום אחד שישראל תהיה בו "מדינת מופת" עולמית (למשל יחס לזקנים, שילוב טכנולוגיה ומוסר, איכות סביבה), מה הוא היה?

 

סיפורים

תעודת זהות של אושוויץ – הלינה בירנבאום

"הייתי בת עשר בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ובת שלוש עשרה כשנלקחתי לאושוויץ-בירקנאו אחרי הוצאה מתא הגז במיידנק, כיוון שבמקרה היה חסר הגז לגרמנים אותו לילה.

אימא לימדה אותי בגטו ורשה בזמן החטיפות לגירוש להגיד שאני בת שבע עשרה, מפני שילדים יהודים, זקנים וחולים לא מכניסים למחנות – הם שולחים אותם ישר לתאי הגז ולקרמטוריום לשרפה. ניצלתי בנס מארבעה מחנות מוות. כל משפחתי, להוציא אח אחד, הושמדה בתאי הגז של טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.

בתת זרועי חרוט מספר קעקוע – תעודת זהות של אושוויץ… עד היום שום סיפרה לא טושטשה בו וכך גם אף פירור של זכרון מהשנים בהן הרוע השטני הכל יכול התפשט ושלט בלעדית.

בכל השנים האלה מאז שחרורי אני לא מפסיקה לספר על מה שהתנסיתי שם ולמה שהייתי עדה. בכל שנות חיי אני נושאת בי תמונת קרובי שהושמדו, אמי, אבי, אחי, אשת אחי וחברי לגורל בגטו ובמחנות, את סבלותיהם הבלתי אנושיים והמוות. הם טבועים בנשמתי כמו מספר הקעקוע הזה החרוט בתת זרועי" (מתוך אתר "שם עולם")

 

סבתא / עדי יוסט

כשביקשתי אתמול מגפיים מסבתא
היא התחילה לבכות בלי הפסקה.
כשביקשתי שניסע ברכבת בצוותא
היא הייתה המומה לדקה.
כשביקשתי רובה צעצוע לפורים
סבתא החווירה מיד.
כשדרשתי שסבתא תיתן הסברים
היא פשוט הראתה לי את היד
(מתוך אתר "שם עולם")

 

הסדר האחרון בגטו ורשה – רבי שלמה קרליבך

ליל סדר אחרון בגטו ורשה היה מוישל'ה,
מוישל'ה האחרון שנותר בגטו ורשה,
שואל את אבא 'מה נשתנה'.
"מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות",
למה הלילה הזה כה ארוך ונורא
מכל הלילות שעברו?

וכשמוישל'ה את כל הקושיות שואל,
ארץ, שמיים,
נדם לו התבל,
שרפים הסו ברעדה וחיל

והאב, האבא, רוצה לענות: "עבדים היינו…"
ומוישל'ה אומר:"אבי היקר, עוד קושיה אחת לי משלי והיא:
ארצה לדעת, אבי היקר, האם אחיה בשנה הבאה
לשאול את ה'מה נשתנה'?
האם יישאר ילד יהודי לשאול את ה'מה נשתנה'?
האם ייוותר אב יהודי בעולם שישיב: 'עבדים היינו'?"

והשיב האבא:
"לא אדע, לא אדע, לא אדע אם אחיה.
לא אדע, לא אדע אם אתה תחיה.
אך תמיד, תמיד יהיה עוד מוישל'ה בעולם,
שישאל את אבא את ה'מה נשתנה'.

איני יודע אם נזכה לחיות אבל זאת אני יודע:
"כי בשם קֹדשך נשבעת לו
שלא יכבה נרו לעולם ועד"

(מתוך אתר 'שם עולם')

שאלה לדיון:

• האב מצטט "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". זה פסוק הקשור לנצחיות של עם ישראל. אנחנו היום בארץ ישראל ממש מרגישים את נצח ישראל מול כל אומות העולם.
  איך המקום שלנו היום במדינת ישראל, במלחמה ארוכה, קשור למשמעות הזיכרון וההיסטוריה של העם שלנו, של 'עבדים היינו', שמוזכרת בשיר?

שירים

אני מאמין / יהודה דים

הסתכל מסביב
איך הכול כה ירוק
והיער שותק בבושה
פה פזורות אבנים
כמו נרות נשמה
זו טרבלינקה, עולה לחישה

כמו שדה שנחרש
אחרי הקציר,
כאילו לא צמח מעולם
ומתוך הדממה
פה שרות אבנים
מה קרה בדרך לכאן

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין…

בקרון של בקר
בין אלפי אנשים
ושמיים שחורים מעליו
הוא התחיל לזמזם
ובלחש ניגן
ובשקט הביטו עליו

וזולגות הדמעות
ובוכים מלאכים
ופורחות אותיות באוויר
כש"אני מאמין" מגרונות יבשים
בוקע כמו רעם אדיר

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין…

וילד קטן
שואל את אביו,
אם יכול להיות שלפני
שנגיע לשם
באמת הוא יבוא,
או אולי זה יקרה אחרי

והאבא בוכה:
בן, זה לא משנה
והנה העצים והאש
ואם לא נפגש
אז תמשיך לבקש
יהודי עד הסוף מתעקש

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין…

ושותקים פה כולם
ושתק העולם
וצמרות העצים דוממות
אל תיגעו במשיחיי
זועקות אבנים
מאירות עד היום
כמו נרות

ואתה עוד תראה
כשיבוא ויבנה
ויקומו זורעים בדמעה
ויחיו האבנים
וישירו איתו
גם מילים וגם מנגינה

פזמון: אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין, באמונה שלמה,

בביאת המשיח, בביאת המשיח אני מאמין,
בביאת המשיח, בביאת המשיח אני מאמין …

 

שאלה לדיון:

• בשני הבתים הראשונים ובשני הבתים האחרונים מוזכרות אבנים. אילו מילים מחוברות לאבנים? מה זה מספר לנו? מה המשורר רצה לומר לנו?
• כשאנחנו מבקרים באתרי זיכרון, אנחנו רואים אבנים ושתיקה. איך אנחנו, הדור הצעיר, יכולים להפיח חיים באבנים האלו? האם די לספר את הסיפור שלהן או שצריך לעשות משהו אחר?

 

ארים ראשי

מילים: שי גבסו
לחן: אהובה עוזרי ומשה דעבול

הולך אני כעת במשעול ההווה
כילד ההולך לו לאיבוד
כפות ידיי הן מושטות
מבקשות את העזרה
להמשיך איתך את המסע

ובצדדים הפרחים כאילו איבדו את זהותם
מחפשים עוד קרן אור שתעזור
עוד לגימה קטנה של מים ממעייני החוכמה
תביא להם את התקווה

ארים ראשי
אשא עיניי אל ההרים
במרחקים
וקולי יישמע כזעקה
כתפילת האדם
וליבי יקרא
מאין יבוא עזרי

עובר אני כעת בין נופים חדשים
הצעדים הם נעשים כה איטיים
מה יש שם שאין פה
שאל אותי עובר
מה בלב אתה שומר

קשיש העיר, כשעל גבו מונח כל עברו
מביט סביב ומחפש את עולמו
כשההווה כל כך קשה, לא אומר דבר
ארים ראשי אל המחר

ארים ראשי
אשא עיניי אל ההרים
במרחקים
וקולי יישמע כזעקה
כתפילת האדם
וליבי יקרא
מאין יבוא עזרי

 

אימא שלי
מילים: משה קלוגהפט
לחן: דורון פלסקוב ובן שופן

לָמָּה, אִמָּא, זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶש בַּיּוֹם?
אֵיךְ בָּעֶרֶב הִיא חוֹטֶפֶת תְּנוּמָה?
וְלָמָּה הָרַכֶּבֶת כָּל כָּךְ מְמַהֶרֶת?
אִמָּא, לָמָּה?

אִמָּא שֶׁלִּי, אַתְּ תָּמִיד יוֹדַעַת הַכֹּל,
לְכָל שְׁאֵלָה
יֵשׁ אוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה.
אִמָּא
אֲהוּבָה.

וּמִי זֶה, אִמָּא, אֶת הַמְּכוֹנִית מוֹשֵׁךְ?
מִי הַסַּדְרָן בֵּין מַיִם לְמַיִם?
וְלָמָּה כל כך הַרְבֵּה כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם?
אִמָּא, לָמָּה?

אִמָּא שֶׁלִּי, אַתְּ תָּמִיד יוֹדַעַת הַכֹּל,
לְכָל שְׁאֵלָה
יֵשׁ אוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה.
אִמָּא
אֲהוּבָה.

אִמָּא, לָמָּה כֻּלָּם עֲצוּבִים?
אֵיךְ כְּשָׁעָצוּב כֻּלָּם מִתְחַבְּקִים?
וְלָמָּה אַתְּ לֹא מַצִּילָה אוֹתִי?
אִמָּא, לָמָּה?

וְאִמָּא שֶׁלִּי, אַתְּ תָּמִיד יוֹדַעַת הַכֹּל,
לְכָל שְׁאֵלָה יֵשׁ אוֹתָהּ הַתְּשׁוּבָה.
אִמָּא אֲהוּבָה,
למה אִמָּא אִכְזְבָה?

 

רחל
מילים: חיים גורי
לחן: יוסף מר חיים

ואז ביקשנו מרחל לראות,
לראות לאן נוסעות הרכבות.
כשהן יוצאות כל הקרונות מלאים,
כשהן שבות הספסלים ריקים.

סעי, רחל, עם הרכבת וראי
לאן הולכת היא,
לאן הולכת היא.

שאלנו את נהגי הקטרים
לאן נוסעים היהודים שבקרונות,
והם השיבו כי אינם יודעים,
כי מתחלפים הם בין התחנות.

סעי, רחל…

סעי, רחל, השאירי נא מכתב
חבוי בסדק צר מתחת לספסל,
וכאשר ישובו הקרונות
נקרא בו ואולי נדע דבר מה.

סעי, רחל…

יצאה רחל עם הרכבת מן העיר,
בקצה ספסל ישבה הנערה,
עברה על-פני שדות על-פני כפרים,
גשרים ונהרות ויער-עד.

סעי, רחל…

אחר זמן רב הגיעה אל מקום
שלא ידעה את שמו רק ראתה –
יורדים היהודים מן הקרונות.
ועוד מילים הוסיפה במכתב:

סעי, רחל…

"אני רואה צריפים, גנות-פרחים
ושם של תחנה בגרמנית.
אני שומעת קולות כלבים נובחים,
ואנשים לובשים בגדי פסים"…

 

קחי אותי איתך
מילים ולחן: חוה אלברשטיין

קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האונייה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי איתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמיים
קחו אותי איתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי איתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי איתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי איתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם.