תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה- האות שלא תחסר

בתור התחלה נרצה שהחניכים יתחברו לזהות ולמשמעות שלנו כיהודים. חלקו לחניכים דברי  הרב זקס (נספח 1). שאלו את החניכים מה הופך אותנו ל"אות" בתוך המגילה הזו? למה כל כך חשוב שלא נהיה האות החסרה?

סכמו: זהות של אדם היא מכלול הפרטים המאפיְינים אותו, חלק מן הזהות שלנו היא השייכות שלנו לעם היהודי, לתורה ולמצוות.

שלב א- איפה הזהות?

אפשרות א': לאחר שהחניכים התחברו לזהות היהודית שלהם והבינו שהיא חלק בלתי נפרד מהם פזרו על הרצפה המון פתקים קטנים שעליהם כתובים מספרים אקראיים (נספח 2). בקשו מכל חניך לבחור מספר ולהחזיק אותו. לאחר שכל חניך בחר מספר שאלו אותם מה אתם מרגישים כשבידכם מספר של אדם שניסו למחוק את זהותו? מה נשאר מהזהות שלו?

אפשרות ב': תנו לכל חניך מדבקה עם מספר ודרשו מהם לפנות אחד לשני רק במספרים. במשך 3 דקות עליהם להסתובב בחדר ולפנות אחד לשני רק במספרים.
בתום השלוש דקות, שאלו אותם איך הרגשתם כשקראו לכם במספר ולא בשם? האם נשארה לכם הזהות שלכם?

סכמו: בשואה הנאצים לא רצו רק להשמיד אותנו פיזית, הם רצו למחוק את הזהות שלנו כל אחד כאדם פרטי ואת הזהות שלנו כעם, כיהודים. הם קעקעו מספרים על הידיים כדי להעביר לכל יהודי ויהודי שהוא לא אדם בפני עצמו אלא חפץ אחד מתוך רשימה ארוכה. השואה הייתה הניסיון הכי גדול בהיסטוריה להפוך עם שלם למספרים חסרי זהות.

שלב ב- הדופק של האומה

לאחר שהחניכים הבינו את הניסיון האכזרי של הנאצים למחוק לנו את הזהות היהודית. הקריאו להם שני סיפורים (נספח 3) על גבורה ושמירה על הזהות היהודית גם בתוך החושך, גם כאשר נלחמו למחוק לנו אותה.
לאחר הסיפורים העלו שאלה לדיון: למה הם סיכנו את חייהם בשביל דברים לכאורה "קטנים" כאלו? הרי זה לא יעזור להם לברוח מהמחנה?
סכמו, הגבורה בשואה לא הייתה רק במרד, המרד האמיתי היה לסרב להיות מספר. בכל פעם שיהודי עשה חסד או שמר על הזהות שלו, הוא אמר: 'אני עדיין אדם, יש לי שם, ואני חלק מעם גדול עם משמעות כלל עולמית ולא סתם אישות בפני עצמה ריקה מתוכן ואת זה לא תוכלו למחוק'. זהו הניצוץ הראשון של התקומה, הידיעה שהרוח שלנו חזקה מהחומר וכל אחד ואחד, כל יהודי ויהודי הוא חלק מעם ולא רק איש פרטי בודד.

שלב ג- בעל מלחמות, מצמיח ישועות
חלקו לחניכים את דברי הרב קוק (נספח 4). למדו יחד והסבירו את דברי הרב:

הרב קוק מבאר את הכתוב בברכות קריאת שמע:

"בעל מלחמות, זורע צדקות, מצמיח ישועות". הרב קוק מסביר שיש כאן סדר שמופיע בעולם – המלחמה קודמת לישועה. כיצד הדבר קורה? המלחמה טומנת בחובה גילויי גבורה ומסירות נפש. רבים נהרגו בשואה בטרם עת כאשר הרצון לגאולה ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" עמד בראש מעייניהם.

מסירות הנפש של כלל עם ישראל, קידוש ה', האמונה והציפייה לגאולה – הם היסודות של בניין מדינת ישראל שהופיעה מיד לאחר השואה הנוראית.

אותה יד ה' שהופיעה את המלחמה היא זו שהצמיחה את הפלא הגדול הקרוי "מדינת ישראל"!

סכמו: ראינו כי מעשי האמונה בשואה, בנו קומה נוספת בעם ישראל שהובילה להקמת המדינה. היום אנחנו הדור שבונה את הקומה הנוספת…
שאלו את החניכים: איפה אתם רואים היום, בחיים שלכם או במלחמה הנוכחית, יסודות של גאולה שצומחים מתוך הקושי ובונים את הקומה הנוספת?

(תוכלו לסכם ולהוסיף: "זורע צדקות", מה קורה לזרע כשהוא באדמה? יש לו חושך, הוא נרקב ומתפרק, אבל בהמשך צומח אור גדול, כך גם השואה הייתה ה"ריקבון" והחושך של הזרע באדמה. אבל בלי השלב הזה, העץ (מדינת ישראל והתקומה) לא היה יכול לצמוח. כך גם היום, הקשיים והאתגרים בונים עוד קומה בעם ישראל לתקומה מלאה וקוממיות בארצנו.)

סיכום

אני יהודי

השורדים בשואה חלמו על הרגע שבו יהודי יוכל לעמוד בגאווה ולהגיד "אני יהודי!".
היום, יש לנו מדינה ותקומה, ומנגד מלחמה וקשיים על הקיום שלנו בארץ ישראל.
הנושא השנתי שהתנועה בחרה לעסוק בו השנה הוא "ודור יקום וחי" –
ערכו סבב: כל חניך בתורו צריך לומר משהו שגורם לו לומר בגאווה שהוא יהודי / משהו שגורם לו להרגיש שהוא חלק מתקומת עם ישראל/ חלק מדור שקם וחי.

סכמו והסבירו שפתחנו את הפעולה בהבנת הזהות היהודית שלנו כפרטים ובעיקר כעם. גילינו את הרוח והזהות של של העם היהודי בתקופת השואה. כפי שלמדנו מדברי הרב קוק, המלחמות והייסורים הקשים של האומה הם לא מקרה, הם חלק מתהליך שהקב"ה מוביל את עם ישראל: "בעל מלחמות זורע צדקות ומצמיח ישועות". השואה הייתה ה"זריעה" הכואבת ביותר בהיסטוריה, אבל מתוך האפר הזה צמחה התקומה המופלאה שאנו חיים בה היום: מדינה, צבא, תורה וחיים בארץ ישראל. אנחנו לא רק נמצאים פה, אנחנו התשובה החיה לכל מי שניסה למחוק את השם היהודי מהעולם.

חלקו לחניכים צ'ופר (נספח 5)

נספחים

נספח 1

הרב זקס-
 "הנני יהודי משום שרק אם איוותר יהודי, יוסיף לחיות בי סיפורם של מאה דורות לפניי. אני ממשיך את מסעם מכיוון שלאחר שהגענו לנקודה זו, לא אתן לזה ולהם להיכשל. איני יכול להיות האות החסרה במגילה".

נספח 2

נספח 3

סיפור 1

  "…לפעמים היינו מתפללים בצריף הילדים במחנה. ידענו כל פעם מתי שבת, הצלחתי 'לארגן' בשבילי סידור תפילה 'סיני' קטן, שנשא עליו חותמת של סוחר עצים מהונגריה, שהביאו לאושוויץ, היו הרבה סידורים אצל הילדים, היו גם חומשים בפורמט קטן, היה גם חצי זוג תפילין של יד שהיה כל היום בתנועה. הילדים היו מניחים אותו ומתפללים.

פעם החליפו בעד כיכר לחם ספר משניות והיו לומדים משניות. קבוצת ילדי בעלז למדו שיעורים כסידרם כמעט בכל יום.

היו הרבה ילדים ששמרו כשרות, מי שמכיר את התנאים שהיינו שרויים בהם- מבין שזה משהו יוצא מן הכלל. ילדים אלה לא אכלו שום דבר, לא מרק ולא כל אוכל אחר, אלא לחם ומרגרינה בלבד. היו ילדים רבים כאלה, ודווקא צעירים בני 13".

(מ.אליאב)

סיפור 2

סיפר האדמו"ר מבלוז'ב, הגאון רבי ישראל שפירא זצ"ל, לתלמידו ברוך זינגר ב-03.01.1975: במחנה ינובסקה נערכה סלקציה ביום הושענא רבה. השמועה כי נערכת סלקציה התפשטה במחנה במהירות, כאש בשדה קוצים. לפי השמועה, מיועדים למשלוח הילדים ממחוזות: דרוהוביץ', בוריסלוב, לבוב וסטניסלב. בתוך דממת המוות ששררה, שמעתי לפתע את קולה הנרגש של האישה שעמדה לצדי. אש מוזרה ומפחידה ריצדה באישוני עיניה, והיא ביקשה ממני סכין! אני סברתי לתומי, סיפר האדמו"ר, כי היא מבקשת לאבד את עצמה מתוך טירוף הנפש.

'בתי', לחשתי לה בהתרגשות, 'מדוע את ממהרת כל כך?! אמנם נגיע לשם בסופו של דבר, במוקדם או במאוחר, אך מדוע את עושה זאת בכוחות עצמך? אל לך, בתי! חלילה לך לעשות כדבר הנורא הזה'.

קצין אס.אס שהגיח בפתאומיות מבין הצריפים הבחין בשיחתנו. הוא בעט בי ושאל: מה אמרת לה כלב מזוהם שכמותך?

'היא בקשה סכין', עניתי, הסברתי לה כי הדבר אסור ע"פ ההלכה היהודית.

האישה שעמדה לצדי הבחינה כי בחגורתו של הקצין יש סכין. היא פנתה אל הקצין וחזרה בתחינתה על בקשתה המוזרה מול פניו הנדהמות. כשהוא מבולבל מן המפגש, הוציא הלה את סכינו מנדנה ונתנה בידיה. ראוי לציין כי מעשה זה היה מנוגד לחלוטין לחוקי האס. אס הנוקשים. כשהסכין בידיה התכופפה האישה אל ערימת הסמרטוטים שנחה על האדמה שלמרגלותיה. הייתה זו הפעם הראשונה שהבחנתי בה – בתוך החבילה נח לו תינוק בן כמה יממות בלבד. ללא שהיות היא בירכה את ברכת המילה ומלה את בנה אל מול עינינו הנדהמות. לפני שהספיק הקצין להגיב, ניגבה האישה את הסכין בבגדיה מן הדם והחזירה אותה לידי הקצין. היא הרימה את בנה המיועד להישלח אל מותו הקרוב ונתנה אף אותו בידיו. כשהוא בוהה בה, היא נשאה את עיניה למעלה, אל שמי מרומים, ובזו הלשון אמרה: 'ריבונו של עולם, נתת לי ילד בריא, ואני מחזירה לך אותו ילד יהודי כשר!

"מאז", סח האדמו"ר לתלמידיו, "נוהג אני לספר סיפור זה בכל שמחת ברית שאליה אני מוזמן".

(הסיפורים מתוך: https://www.arachim.org/ArticleDetail.asp?ArticleID=592)

נספח 4
"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. ואח"כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הציפייה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו, ציפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התיישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנשא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד. "בעל מלחמות זורע צדקות, מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהלות, אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו" (הרב קוק, אורות, המלחמה, א).

נספח 5

"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ" (ז'אן אמרי)