תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

פתיחה: מעוררים שאלות

אפשרות א: פזרו על הרצפה כתבות של אירועים עוצמתיים (נספח 1) שקרו לאחרונה ושאלו את החניכים: מה כל האירועים האלה? מה הם מסמנים לנו?
תנו להם לדון, להעלות רעיונות, ולאחר מכן, אם עלו על זה וגם אם לא, הסבירו שכל האירועים האלה הם מסימני הגאולה שהקב"ה מוליך בעולם ובמציאות.

אפשרות ב: עשו עם החניכים שמש אסוציאציות ופתחו בשאלה מהי גאולה. לאחר מכן הסבירו כי ההגדרה המילונית לגאולה היא: 1. הצלה, עזרה, ישועה; 2. שחרור משעבוד באמצעות תשלום ("גאולת אדמה").

סכמו: בתקופה זו אנו רואים יום-יום ניסים גלויים. אנו חיים בזמן של גאולה, זמן שרואים בו ישועות גדולות ומשתחררים מעול הגויים.

שלב א: גאולת מצרים – גאולתנו!

אחרי שהחניכים התחילו לראות את סימני הגאולה במציאות, חלקו להם את דבריו של הרב קוק (נספח 2).
שאלו את החניכים: אם "גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת", איפה אתם פגשתם את הגאולה באירועים של השנתיים וחצי האחרונות? (אפשר לכוון בשאלות: אולי נתקלתם במעשה של חסד שמבטא גאולה? אולי נתקלתם במעשה גבורה, במפגש עם שכן או עם חייל שמבטא גאולה?)
סכמו: הרב קוק מסביר לנו שמגאולת מצרים לכל אורך ההיסטוריה היהודית יש תהליך רציף שהקב"ה ממשיך לדחוף בו את העולם לעבר הגאולה העתידה בכל רגע ורגע. וכמו שאנחנו מחויבים לזכור תמיד את יציאת מצרים, כך הקב"ה דורש מאיתנו לראות בכל אירוע ואירוע בחיינו הפרטיים והלאומיים במדינת ישראל את הגאולה שהולכת ומתפתחת, לראות איך ה' מנהל את העניינים (באמצעות היד החזקה והזרוע הנטויה), ולעולם אינו מפסיק לגאול אותנו מאז ועד היום עד לקראת הגאולה השלמה.

שלב ב: מה הם רואים שאנחנו לא?

ראינו שהגאולה אינה אירוע נקודתי שהיה ונגמר במצרים, אלא זרם אדיר שזורם לאורך כל ההיסטוריה ודוחף אותנו קדימה. לפעמים כשאנחנו בתוך הזרם הזה, בתוך המלחמות, החדשות והקושי, אנחנו שוכחים להסתכל עליו מבחוץ ולהבין כמה הוא עוצמתי.
מעניין לראות שלפעמים דווקא מי שמסתכלים עלינו מהצד, מהעולם, מצליחים לזהות את הנס הזה בבירור אפילו יותר מאיתנו. הם לא רואים סתם עוד מדינה, הם רואים משהו ששובר את חוקי ההיסטוריה.
חלקו לחניכים את המאמר של העיתונאי הבריטי אליסטר הית' (נספח 2) ושאלו: למה דווקא אדם מבחוץ מצליח לראות את הנס שאנחנו לפעמים מפספסים? מה המשמעות של זה שבעולם מתחילים לומר שישראל היא "עדות א-לוהית"?

סכמו: ראינו שהעולם לא נשאר אדיש למה שקורה כאן. כשאליסטר הית' כותב שישראל היא 'עדות א-לוהית' הוא בעצם אומר דבר אחד: אי אפשר להסביר את הקיום שלנו רק דרך השכל וההיגיון. העולם מבין שעם ישראל הוא לא עוד אומה אלא כוח שמשנה את חוקי ההיסטוריה. כשהעולם מביט בנו בתימהון, הוא מזכיר לנו שאנחנו חיים בתוך הנס גם אם התרגלנו אליו.

שלב ג: אנו שותפים בגאולה!

אחרי שהחניכים הבינו שכל אירוע ואירוע בחיינו הפרטיים והלאומיים, מיציאת מצרים ועד היום, הוא תהליך התפתחות הגאולה שהקב"ה מנהל דרכנו, חלקו להם את הקטע הזה:
"אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה? … ציפית לישועה?" (שבת לא ע"א).

הגמרא מלמדת אותנו על שאלות ששואלים את האדם בבית דין של מעלה כדי ללמדנו עד כמה דברים אלו עקרוניים ומהותיים בחייו של יהודי. אחת מהשאלות היא "ציפית לישועה?"

דונו עם החניכים:
1. מה עושה "צופה" במגדל שמירה? במה הוא שונה ממישהו שסתם מחכה בתור לאוטובוס?
2. אם הקב"ה הבטיח שתהיה גאולה, למה הוא צריך שאנחנו "נצפה" לה? מה הציפייה שלנו מוסיפה לתהליך?
3. איך אנחנו מצפים לבניין בית המקדש ולגאולה השלמה בכל יום? מה אנחנו עושים? (תשובות אפשריות: אנחנו מזכירים את ירושלים שלוש פעמים ביום בתפילה, בברכת המזון, בחופה של חתן וכלה, ריבוע הלא-מסויד שמשאירים מעל הדלת בבית)

סכמו: הציפייה למקדש אינה המתנה פסיבית. היא הדרישה מאיתנו להיות אקטיביים. לא לשבת ולחכות שהגאולה תגיע, אלא מרוב געגועים והשתוקקות לה' ולגאולתו לצפות ולפעול לקראת הגעתה ובואה של הגאולה השלמה ובבניין בית המקדש. למלא תפקיד, שותפות מעשית, בדברים שמקדמים טוב במעגלים הסובבים אותנו – במשפחה, בסניף, בקהילה, בשכונה ובמדינה – בתחום החסד, בביטחון וברוח. ונוסף על כך להתפלל ולייחל לגאולה, כיוון שאנו סמוכים ובטוחים שהיא כבר בדרך! כי ה' הבטיח לנו, ואנו רואים עין בעין את הבטחותיו מתקיימות בדורנו אנו.

לסיום חישבו עם החניכים על מעשה שבטי שיוכלו לעשות (אפילו משהו קטן) כחלק מהיותם שותפים לגאולה (לימוד משותף לאורך זמן, חלוקת חטיפים לחיילים, חיזוק פצועים בבתי חולים, עזרה למשפחות מגויסות בשכונה או ביישוב).

סיכום:

"כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"
בדורות האחרונים אנו זוכים להיות חלק מתהליך הגאולה שציפו לו אלפי שנים ודורות רק ייחלו להשתתף בו. אנחנו כאן היום זוכים לראות ניסים גלויים בעינינו, לראות את עם ישראל קם על הרגליים ומנצח את האויבים שלו ומוסיף עוד טוב בעולם. כל אחד מאיתנו יכול להיות שותף בתהליך הענקי הזה במעשים קטנים ובלמידה. עלינו להיות גדולים יותר ולהסתכל על המציאות במבט פנימי ובעין טובה לכל מה שה' נותן לנו.

 
הצעה לצ'ופר:

1. "לשאול את עצמי: מה אני יכול לתת לעם שלי? במקום לומר: מה מגיע לי?" (רב-סמל מתקדם יוסי הרשקוביץ הי"ד, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בכ"ו במרחשוון תשפ"ד)

2. ״עזה, הרס וחורבן אינסופי, זו יכולה להיות ההסתכלות הפשוטה, בתים מפורקים, ציוד הרוס. כל דבר אפשרי כבר אינו קיים. ההסתכלות שצריכה לקום מתוך כך היא העוצמה של צה"ל ושל עם ישראל. אסור לנו לחשוב שזה מובן מאליו,הכל כאן זהו נס אלוקי של דור "עקבתא דמשיחא". מחורבן שאין לו הפסק לבכי (שמחת תורה), אנחנו מבינים שהכל רשום ומדוייק לפרטי פרטים בתוכנית האלוקית של  "כי עין בעין יראו בשוב ה ציון". העין האנושית רואה חורבן והרס ושואלת- לאן הולכים מכאן והעין האלוקית האינסופית רואה את הטוב האלוקי המתגלה לעולם. (איתן אבנר בן יצחק הי"ד, אדר ב' תשפ"ד).

נספחים:

נספח 1

נספח 2

"הגאולה נמשכת היא והולכת. גאולת מצרים וגאולת העתיד השלמה היא פעולה אחת שאינה פוסקת, פעולת היד החזקה והזרוע הנטויה, אשר החלה במצרים והיא פועלת את פעולותיה בכל המסבות. משה ואליהו גואלים הם לגאולה אחת, המתחיל והגומר, הפותח והחותם הם יחד ממלאים את החטיבה. ורוח ישראל מקשיב הוא את קול התנועות של פעולות הגאולה, ההולכות מכל המסבות עד מלא צמיחת קרן הישועה במלואה וטובה" (הרב קוק, אורות, ישראל ותחייתו כח).

נספח 3
מאמר מעורר מחשבה של העיתונאי הבריטי אליסטר הית׳ מהעיתון ״דיילי טלגרף״:

יש משהו בישראל שמטריד אנשים – וזה לא בדיוק מה שהם אומרים. הם ידברו על מדיניות, על התנחלויות, על גבולות ועל מלחמות. אבל אם מגרדים מעט את פני השטח של הכעס, מגלים משהו עמוק יותר: חוסר הנוחות אינו בגלל מה שישראל עושה – אלא בגלל מה שהיא מייצגת.

אומה קטנה כל כך אינה אמורה להיות חזקה כל כך. נקודה. לישראל אין נפט. אין לה משאבי טבע מיוחדים. האוכלוסייה שלה בקושי בגודל של עיר אמריקאית ממוצעת. מסביבה אויבים. שנאה באו״ם. יעד לטרור. גינויים מצד ידוענים. חרמות, השמצות והתקפות.

ובכל זאת היא משגשגת כאילו אין מחר. בצבא. ברפואה. בטכנולוגיה. בחקלאות. במודיעין. בביטחון. ובעיקר ברוח ובנחישות בלתי שבירה.

הם הפכו מדבר לשדות חקלאיים. מפיקים מים מן האוויר. מיירטים טילים באמצע מעופם. הם מצילים בני ערובה מתחת לאפם של המשטרים האכזריים בעולם. הם שורדים מלחמות שכולם היו בטוחים שימחקו אותם מהמפה – ואף מנצחים בהן.

העולם מביט ואינו מסוגל להבין. וכשאדם נתקל בעוצמה שאינו יודע להסביר, הוא מחפש הסבר אחר: אולי זו עזרה אמריקאית. אולי זה לובי בין-לאומי. אולי דיכוי. אולי גנבה. אולי איזה טריק אפל שנתן ליהודים כוח כזה. כי חס וחלילה שזו תהיה האמת. חס וחלילה שזה אמיתי. חס וחלילה שזה מגיע להם. ואולי גרוע מכול – שזה נגזר מלמעלה.

העם היהודי היה אמור להיעלם מזמן. כך בדרך כלל מסתיים סיפורם של עמים שנרדפו, גורשו ושועבדו. אבל היהודים לא נעלמו. הם חזרו לארצם. בנו אותה מחדש. החיו את שפתם העתיקה והחזירו את עברם לחיים – בזיכרון, בזהות ובכוח. זו לא רק פוליטיקה. זה כמעט מקראי.

אין שום נוסחת רמאות שמסבירה איך עם חוזר למולדתו אחרי אלפיים שנה. אין דרך הגיונית לעבור מתאי הגזים להשפעה עולמית. אין תקדים היסטורי לשרוד למרות הבבלים, הרומאים, הצלבנים, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה – ועדיין להגיע ביום שני בבוקר לעבודה בתל אביב.

ישראל אינה רק היגיון. אלא אם כן אתם מאמינים שיש משהו גדול יותר מהיגיון. וזה מה שמטלטל את העולם. כי אם ישראל אמיתית, אם האומה העתיקה והקטנה הזו עדיין חיה, מוגנת ומשגשגת – אז אולי… א-לוהים איננו מיתוס. אולי הוא עדיין חלק מהסיפור. אולי ההיסטוריה אינה מקרית. אולי הרוע אינו המילה האחרונה.

ואולי היהודים אינם רק עם אלא עדות. וזה הדבר שקשה לעולם לשאת. כי ברגע שמודים שהישרדותה של ישראל איננה רק מרשימה – אלא אולי גם א-לוהית – הכול משתנה. המצפן המוסרי מתערער. ההנחות על כוח, היסטוריה וצדק מתמוטטות. ואז מבינים שלא מדובר בסוף של אימפריה אלא בתחילתו של משהו נצחי. לכן מכחישים. לכן משמיצים. ולכן תוקפים בזעם. כי הרבה יותר קל לקרוא לנס ״תרמית״ מלהתמודד עם האפשרות שא-לוהים באמת מקיים את הבטחותיו. ועושה זאת בשקט.