תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

מהלך הפעולה

שחקו עם החניכים הרוח נושבת (הגדרות בנספח 1)
במשחק זה כולם יושבים במעגל. המדריך מקריא הגדרה, כל מי שההגדרה נכונה לגביו קם ועובר מקום. ככה ממשיכים לאורך כל המשחק
לאחר כמה סבבים בקשו מהחניכים להשאיר חפץ שלהם בכל מקום שהם עוברים אליו.

הסבירו לחניכים שלזוז מהמקום הנוח שלהם, לעזוב חפצים שחשובים להם ולמצוא מקום חדש זה בדיוק מה שאברהם אבינו עשה לפני 4,000 שנה. וזה מה שהעולים לארץ עושים.

שלב א: לך לך

קראו עם החניכים את הפסוק בו מופיע הציווי "לך-לך" ואת דבריו של הרב אברהם דסלר והרב קוק (נספח 2)
שאלו את החניכים:
– לאן נצטווה אברהם ללכת?
– על פי הרב דסלר, מה מניע את העולים החדשים לבא לארץ ישראל?
– על פי הרבנים, מהו הקשר של עם ישראל לארץ ישראל?

סכמו: על פי חוק, מצינים בישראל בשבוע הזה, שבו קוראים את פרשת לך לך, את יום העלייה. אברהם אבינו היה העולה החדש הראשון. הוא נצטווה ללכת אל "הארץ אשר אראך". הרב אליהו דסלר מתאר כיצד אברהם כיוון את המצפן, ולמעשה היה דוגמה לכולנו אחריו. כל אדם שעולה היום לארץ, דבקה בו אהבת הארץ . זו ירושה שטבועה בעם ישראל, זרעו של אברהם.
הקשר שלנו עם ארץ ישראל הוא כפול:
אחד– קשר רגיל, כמו כל האומות, כפי שמופיע במגילת העצמאות "בארץ ישראל קם העם היהודי בה עוצבה דמותו הרוחנית והמדינית…" מה שאנו קוראים "ארץ מולדת". "כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי..". שני – קשר מיוחד מאוד: ע"פ דברי הרב קוק והרב דסלר ניתן לראות כי יש עומק בקשר שלנו לארץ ישראל, מעבר להיותה "ארץ מולדת", מעבר להיותה הארץ שאליה הולך אברהם. הקשר שלנו לארץ ישראל הוא קשר אלוקי.

עלייה לארץ הינה דבר לא פשוט, אדם נדרש לעזוב כמו אברהם אבינו, את מולדתו, את ארצו, והקשה מכל – את בית אביו, את המשפחה את הבית… מי שעולה יכול ממש להרגיש כמו אברהם אבינו, הליכה אל הלא נודע…

שלב ב: לאן אני הולך?

ספרו לחניכים את הסיפור על החתן, הכלה והחמור (נספח 3)

שאלו את החניכים:

• מה קורה למי שמקשיב כל הזמן ומושפע ממה שאחרים אומרים?
• הציווי הראשון ליהודי בתורה הוא ללכת, להיות בתנועה. מה עלינו כבני נוער, ללמוד מזה לחיינו?

סכמו: "לֶךְ לְךָ". הציווי הראשון ליהודי הראשון הוא תתקדם קדימה. תלך. תזוז. תנוע. תפעל. אל תעמוד במקום. תוביל, תפעל, תעשה…
מתאר זאת היטב הרב נריה במחשבותיו ליום הולדת 18 (נספח 4).
זוהי בעצם עלייה, עלינו כבני נוער לשאוף לעלייה, להתקדמות, לעשיית טוב.

שלב ג: עלייה של כל אחד

שחקו 'זרם'
יושבים במעגל ונותנים ידיים. המנחה אוחז בידי שני חברים, ומשחרר מספר לחיצות. חברי הקבוצה מעבירים את מספר הלחיצות במעגל, עד שמגיעים לראשון, והוא אומר מה מספר הלחיצות . הזרם צריך לעבור בין כל חברי הקבוצה.

סכמו: ראינו בסוף השלב הקודם כי הציווי לך-לך מבטא התקדמות, מבטא עלייה.
העלייה איננה רק עלייה במטוס – היא עלייה בלב.
בכל יום שעולה חדש מגיע לארץ ובכל יום שאנחנו בוחרים להיות טובים יותר, מאמינים יותר, ומחבקים יותר, אנחנו עולים. אנחנו מעבירים בינינו זרם של אור וטוב.
כולנו עולים. כולנו בונים. כולנו עם אחד בארץ אחת.

לסיום – נסו לחשוב על פעילות הקשורה לעלייה (עלייה לארץ או עלייה בעשיית טוב) שתוכלו ליישם בחודש הקרוב. (ניתן להעלות הצעות ולבחור כשבט)
אם תרצו תוכלו לשתף את החברים

סיכום

בפעולה זו עסקנו בעלייה לארץ בדורנו. בדקנו מה מבטא הציווי לך-לך שנאמר לאברהם ומה הוא אומר לנו. נאחל שנזכה להיות תמיד בתנועה של 'לך', בתנועה של מה אני יכול לעשות כדי להיות בעלייה? בבנייה? כדי לעשות דברים משמעותיים עבור עם ישראל. בהצלחה!

נספחים

נספח 1

משפטים לדוגמה –

הרוח נושבת לכל מי שכל החיים שלו גר באותו בית

הרוח נושבת לכל מי שאוהב מאכלים שעשו עלייה: ג'חנון תימני, בורקס וקפה טורקי, מופלטה מרוקאית, קובה עיראקי, בגט צרפתי…

הרוח נושבת לכל מי שיודע עוד שפה חוץ מעברית

הרוח נושבת לכל מי שטס פעם במטוס

הרוח נושבת לכל מי שההורים שלו לא נולדו בארץ

הרוח נושבת לכל מי שיודע לדבר רק שפה אחת

הרוח נושבת לכל מי שמכיר מישהו שעשה עלייה

הרוח נושבת לכל מי שיש לו בבית חפץ שנקנה בחוץ לארץ

הרוח נושבת לכל מי שסבא (רבה) או סבתא (רבתא) שלו עלו לארץ

הרוח נושבת לכל מי שיש לו בגד "שעשה עלייה"

הרוח נושבת לכל מי שיודעים להכין מאכל מסורתי

הרוח נושבת לכל מי שמכירים סיפור משפחתי על עלייה לארץ

נספח 2

"ויֹּ֤אמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א).

הרב אברהם דסלר: "כל הניסיונות של אברהם אבינו היו להישיר הדרך לפנינו. כל התעוררות של אדם ללכת פתאום לארץ הקדושה היא מניסיון 'לך לך', ובאמת מה נפלא איך נשארה אהבת הארץ בלבנו אחר שגלינו ממנה זה אלפיים שנה! כי אין זו אצלנו לאומיות כאצל העמים – כי אז הייתה חס ושלום הארץ הקדושה נשכחת מכבר מלבנו, כמו שאר העמים שגלו זמן רב מארצם. אבל אהבה זו תלויה בקדושה שבארץ, ואותה קדושה דבוקה בנו, כי היא ירושה בנפשנו מאברהם אבינו, שמסר נפשו לעמוד בניסיון של לך לך".

גם הרב קוק מתאר את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

נספח 3

ומעשה שהיה כך היה:

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, התחתן לו זוג צעיר. החתונה נערכה בעיר הגדולה, ולאחר שבעת ימי המשתה פנו להם, החתן הטרי וזוגתו, בדרך חזרה לכפר מגוריהם. הם לקחו איתם את מיטלטליהם המועטים וחמור אחד. כשיצאו לדרך התיישב החתן על החמור ואשתו צעדה מאחוריהם ברגל, וכך החלו בדרכם.
חלפה על פניהם קבוצה של אנשי, הולכי דרכים. אמרו האנשים: "אה, לא יפה! כלה, שבוע אחרי החתונה, וככה הוא מתייחס אליה, הוא על החמור והיא ברגל?! בושה".
אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!"
ירד מעל החמור, הזמין את אשתו לעלות עליו, וכך המשיכו בדרכם כשהיא רוכבת והוא צועד רגלית מאחוריהם.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו מה זה. רק שבוע מהחתונה וכבר הוא נותן לאשתו להיות כמו מלכה והוא נסחב מאחורה?! אם זאת ההתחלה, אוי ואבוי מה יהיה לו בהמשך…"
"וואלה, צודקים!", אמר החתן הטרי לעצמו, "רדי" ציווה על אשתו, וכך המשיכו את המסע כשהחמור הולך בראש ושניהם צועדים ברגל אחריו.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אה, תראו איזה טיפשים. יש להם חמור, והם הולכים ברגל!"
אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!"
"יאללה, עולים" אמר לאשתו, שניהם טיפסו על החמור וכך המשיכו בדרכם.
חלפה על פניהם עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "אוי, איזה מסכן החמור, עוד רגע ונשבר לו הגב, הוא בקושי מצליח לסחוב שני אנשים, עוד שנייה מת".
אמר החתן לעצמו: "וואלה, צודקים!"
ירדו הוא וכלתו מהחמור הרימו אותו על כתפיהם, והמשיכו לאיטם בדרך.
חלפה על פנים עוד קבוצה של אנשים. אמרו: "הנה שלושה חמורים…".

נספח 4

"ביום כ"א בשבט, יום הולדתו, חנך משה-צבי יומן בו ביקש לבטא את המתרחש בעולמו: "היום מלאו לי שמונה עשרה שנה. כדרכי בכל שנה משנת הארבע עשר לחיי הצטלמתי גם היום. פשוט מעניין לראות את ההבדל במראה משנה לשנה, פיתוח המחשבות ומהלך הרעיונות. לזה לא יועיל צילום אחד בשנה, לכן גמרתי להצטלם בכל יום. ה'צלמוניה' (מצלמה) תהיה המחברת הזאת, ו'הפילמים' הדפים! אני רוצה לתת ביטוי לכל המאורעות הנפשיים המתרחשים בחיי יום יום בכדי למצוא ביניהם את הקישור הפנימי ואת הגורמים להתפתחות המתמדת בי. ב'בראשית' אינני עומד כבר, וגם ב'נח', על המבול כבר עברתי (ואולי צריך לומר הוא עבר עלי). עכשיו אני עומד ב'לך לך', החיים דוחפים ומאיצים לך לך" (מתוך "שחר אורו", עמוד 119, צלה בראלי)