איתור סניפים וכפרי בוגרים
יום הזיכרון. היום שבו כולנו מסתובבים בשקט, חושבים על הגיבורים שבזכותם אנחנו פה, וזוכרים. זוכרים את מה? ואיך? בלימוד זה נתבונן כיצד הקב”ה זוכר אנשים בתנ”ך, ומתוך כך נלמד כיצד נכון שנזכור את הנופלים ביום זה ובכלל.
הרעות / חיים גורי
עַל הַנֶּגֶב יוֹרֵד לֵיל הַסְּתָו
וּמַצִּית כּוֹכָבִים חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
עֵת הָרוּחַ עוֹבֵר עַל הַסַּף
עֲנָנִים מְהַלְּכִים עַל הַדֶּרֶךְ.
כְּבָר שָׁנָה. לֹא הִרְגַּשְׁנוּ כִּמְעַט
אֵיךְ עָבְרוּ הַזְּמַנִּים בִּשְׂדוֹתֵינוּ.
כְּבָר שָׁנָה, וְנוֹתַרְנוּ מְעַט
מָה רַבִּים שֶׁאֵינָם כְּבָר בֵּינֵינוּ.
אַךְ נִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם:
אֶת יְפֵי הַבְּלוֹרִית וְהַתֹּאַר –
כִּי רֵעוּת שֶׁכָּזֹאת לְעוֹלָם
לֹא תִּתֵּן אֶת לִבֵּנוּ לִשְׁכֹּחַ.
אַהֲבָה מְקֻדֶּשֶׁת בְּדָם
אַתְּ תָּשׁוּבִי בֵּינֵינוּ לִפְרֹחַ.
הָרֵעוּת נְשָׂאנוּךְ בְּלִי מִלִּים
אֲפֹרָה עַקְשָׁנִית וְשׁוֹתֶקֶת
מִלֵּילוֹת הָאֵימָה הַגְּדוֹלִים
אַתְּ נוֹתַרְתְּ בְּהִירָה וְדוֹלֶקֶת.
הָרֵעוּת, כִּנְעָרַיִךְ כֻּלָּם
שׁוּב בִּשְׁמֵךְ נְחַיֵּךְ וְנֵלֵכָה
כִּי רֵעִים שֶׁנָּפְלוּ עַל חַרְבָּם
אֶת חַיַּיִךְ הוֹתִירוּ לְזֵכֶר.
וְנִזְכֹּר אֶת כֻּלָּם…
שאלות לדיון:
מדרש בראשית רבה:
וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ – מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שֶׁזָּן וּפִרְנֵס אוֹתָם כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בַּתֵּבָה…
וַיִזְכֹּר אֶ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט – מַה זְּכִירָה נִזְכַּר לוֹ שְׁתִיקָה שֶׁשָּׁתַק לְאַבְרָהָם בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם עַל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִיא, הָיָה יוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק…
וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת רָחֵל – מַה זְּכִירָה זָכַר לָהּ, שְׁתִיקָתָהּ לַאֲחוֹתָהּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין לוֹ אֶת לֵאָה הָיְתָה יוֹדַעַת וְשׁוֹתֶקֶת.
שאלות לדיון:
הרב אליעזר מלמד:
במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו היו מלחמות רבות, ופעמים רבות נהרגו בהן יותר לוחמים מאשר בכל מלחמות צה”ל יחד, ומעולם לא מצינו שתקנו חכמים יום זיכרון לנופלים. אם ניצחו – חגגו, ואם הפסידו – התאבלו אבל יחיד. […]
אלא שאם יש מקום לקיים יום זיכרון, הרי זה בתנאי שהוא יוקדש לחינוך לעניינו ותפקידו של עם ישראל, ולערך מסירות הנפש למען כלל ישראל. רבים טועים וחושבים, שככל שירכינו יותר את ראשם בעצבות, ויתארו בצבעים קודרים את הכאב על נפילת החיילים, כך יכבדו יותר את זכרם. אבל האמת הפוכה, היחס הנכון לנופלים – שהם קדושים. שכל חייהם נצרפו ונתקדשו במסירות הנפש למען העם והארץ. עליהם אמרו חז”ל: הרוגי מלכות – אין אדם יכול לעמוד במחיצתם בגן עדן (פסחים נ, א). מי שאינו מאמין – חושב שהם יותר מתים, אבל יהודי מאמין יודע שבאמת הם יותר חיים מכל השאר. הם מתו בקיצור ימים בעולם הזה, אבל הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא. הם הרבה יותר חיים מאתנו. […]
אם כבר מקיימים יום זיכרון, צריך להעלות בו על נס את מסירות נפשם על קידוש ה’. להדגיש כי הם גילו לנו שחזון קיבוץ הגליות ובניית העם בארצו גדול כל כך עד ששווה לתת את כל החיים למענו. ומכוח זה אנחנו מגבירים את כוחנו ולאורם אנחנו ממשיכים. הילדים שאנחנו מולידים ומגדלים – מכוחם. הישובים שאנחנו מקימים – מכוחם. לימוד התורה שאנחנו לומדים – שלהם הוא. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים – שלהם. ומתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל. ובזה נכבד אותם באמת, כקדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים.
שאלות לדיון:
סרן ערן שמיר נפל בלבנון כשהיה סגן מפקד פלוגה בסיירת צנחנים. ערן הנהיג בסיירת מנהג ובו לפני היציאה הביתה מספרים את סיפורו של אחד מנופלי היחידה. כשנתיים לפני מותו, בספר שהוציאו לזכר נופלי סיירת צנחנים, הוא כתב את הדברים האלה:
לאורך השנים נפלו ביחידה יותר מ-60 (!) לוחמים!
הביטוי ‘במותם ציוו לנו את החיים’ הוא ביטוי נדוש ורווח, אולם רק כשמכירים את קורות חייהם מבינים עד כמה אותם לוחמים שמזכירים אתכם-אותנו במעשיהם ובאופיים באמת ציוו לנו את החיים.
אבל לא רק את החיים – גם את הצו להתנדב, לחרוק שיניים כשקשה, ולדעת שייתכן שיום אחד נצטרך גם להקריב את עצמנו ולצוות לבאים אחרינו את החיים.
זה אולי קצת מדכא ויש כאלה שיאמרו – ‘תשאיר את זה לימי זיכרון’, אבל כמו שעבור המשפחות השכולות אין ימי זיכרון – גם אנחנו מצווים לזכור כל הזמן!”
קטע 1: מתוך דבריה של עפרה לקס על הביטוי “במותם ציוו לנו את החיים”. את הדברים היא כתבה כמה חודשים לאחר שבנה, סגן נוה לקס הי”ד, נהרג בקרבות שמחת תורה בעוטף:
אני מהרהרת הרבה במילים האלה. מה הן בעצם אומרות?
המחשבה הראשונה היא שחיילינו יצאו לקרב ונהרגו בו כדי שאנחנו נוכל לחיות. המוות שלהם אפשר לנו חיים. כך זה היה בקום המדינה, במלחמות, במבצעים ובהיתקלויות שבאו אחר כך. וגם בימים האלה, בקרבות בלימת המחבלים ובמאבק להשמדת הרוע, כדי שתושבי מערב הנגב ואחר כך הצפון ויהודה ושומרון ובעצם כל מדינת ישראל יוכלו לחיות. לחיות ולא להיות מאוימים. לחיות ולא למות.
אבל לא מדובר רק בחיים במובן של דופק, חמצן ופעילות פיזיולוגית תקינה. החיים, שניתנו לנו במתנה על ידי מי שאינם עוד, הפכו לדבר יקר ערך. הנופלים מצווים עלינו לא רק לחיות, אלא להמשיך פה בעולם את מה שהתחלנו. את חיי המשפחה, היצירה והבניין שלנו. הם נתנו את היקר להם מכול כדי שנפעל. במותם ציוו לנו המשך חיים. גם אם לפעמים קשה מאוד לקום בבוקר, גם אם נראה שמה הם הדברים הקטנים לעומת החיים והמוות, גם אם לפעמים העצב מאיים להכריע. הם לא מתו כדי שגם אנחנו נמות. הם ביקשו ועדיין מבקשים, מהמקום שהם נמצאים בו, שנמשיך לחיות. במותם ציוו לנו – חיו!
השבוע התכתבתי עם ידיד שהתחתן לא מזמן. הוא יצא מעזה ואחרי התאוששות התפנה לשאול לשלומי. שאלתי בחזרה, והוא סיפר שהמלחמה נתנה לו פרופורציות. לפני המלחמה הטרידה אותו העבודה וחופשה גדולה שתכנן לעשות. עכשיו הוא רק מבקש להיות עם רעייתו הטרייה בבית, לא יותר. אחד הפירושים של ציווי החיים הוא קודם כול לקבל פרופורציה על החיים. להתמקד בעיקר, בלחיות נכון.
ומחשבה נוספת היא על חייהם של מי שאינם עוד איתנו בגוף. במותם הם הגיעו למקום שאין בו כאב או צער, לעולם שכולו טוב. אך הם התחילו בעולם הזה דברים שלא יוכלו להמשיך. ובכך שהם אינם, מי שזוכר אותם ומי שקרוב אליהם מצווה להמשיך את מה שהתחילו פה. להמשיך את האור שלהם, להעביר הלאה את המידות הטובות, לחיות אותם גם. במותם ציוו לנו לחיות מעט את החיים שלהם, אותם.
קטע 2: מתוך הספד של נתן מאיר לאשתו דפנה הי”ד, שנרצחה בפיגוע בביתה בעתניאל בשנת 2016:
דפנה הייתה ישרה מאוד, מדויקת מאוד, חדה כתער, ולא הכול אהבו את זה, אבל כולם ידעו להעריך. והאמת הזו ניתכה ארצה. נשבר הכלי, האור התפזר. אני מבקש מכל מי שבא לכאן לכבד את זכרה של דפנה שייקח על עצמו להרים חלק מהאור שנשפך, כדי שהאמת מארץ תצמח. קחו לכם טיפה אמת שזה יהיה גל העד הראוי לדפנהל’ה שלנו, לאמא יקרה שלנו.
קטע 3: קטע מתוך דבריו של דוב מורל, שאחיו סמ”ר מעוז מורל הי”ד נהרג בדרום רצועת עזה, בדיון בטוויטר על שאיבת זרע מחיילים שנהרגו:
אני חושב על אח שלי לדוגמה. הדבר שהכי קשה להכיל זה שלא יהיה לא עתיד. במיוחד שהוא נורא רצה להתחתן כשישתחרר ודאג לעתיד שלו. כל הכסף שהוא עבד בחופשים בתיכון ובישיבה הוא חסך. כמעט כל הכסף מהמשכורת הצבאית שלו הוא שם בחיסכון כדי שיהיה לו כסף לעתיד שלו. העתיד הזה לא יקרה. אם היינו מביאים ילד מהזרע שלו, זה לא העתיד שלו. זה לא משפחה שהוא הקים עם אישה שהוא אהב, זה רק מישהו עם המטען הגנטי שלו. יש דרכים אחרות, בריאות יותר, להמשיך את המורשת שלו: קרן לתלמידי רבנות שמתקשים בלמידה, לימוד של הספר שהוא היה מקפיד ללמוד בכל רגע פנוי, דברים שיזכירו את מי שהוא היה, ילדים שייקראו על שמו וכדומה. הם לא צריכים לשאת את המטען של להיות גנטית הילדים של מי שנפל בקרב.
שאלות לדיון: