תקציר הפעולה

מטרות הפעולה

קראו את הקטע של הרב חנן פורת על משמעות המושג זיכרון:

“כשם שבעץ התאים המתים הופכים להיות הגזע, ומעמידים את העץ, והם איתנו.
כך גם בעם ישראל אלו שנופלים על תקומת העם והארץ הם לא רק שלא מרפים את ידי העם, אלא להפך. מחזקים ומאמצים את העם להמשיך בדרכו בהבאת הישועה והגאולה”.

שאלו:

למה ממשיל הרב חנן פורת את המושג זיכרון? איך משל זה בא לידי ביטוי לדעתכם בחיי עם ישראל?

קראו את הקטע של דרור וינברג, שמעמיק את נקודת החיים שיש במושג הזיכרון:

“מן המקובל לייחס לזיכרון ערך של פעולה המתייחסת לעבר, ועוסקת רק בעבר. זיכרון, כך מקובל, זו הסתכלות נוסטלגית על משהו שהיה, חדל ונגמר. להסתכלות הזו יש משמעות נפשית וגם מוסרית. משום כך גם מה שמכונה ‘הנצחה’ בא לידי ביטוי בפתיחת אלבומים, בשירת שירי פלמ”ח, בהצבת אנדרטאות וכו’.
אני לא מתנגד לדברים האלה אבל לעניות דעתי אין זו המשמעות המלאה של זיכרון והנצחה כפי שאני מבין. לא בסוג הזה של זיכרון והנצחה אנחנו עוסקים.
זיכרון זו פעולה אקטיבית. זיכרון זה מפעליות, זה חיים, זה תוספת חיים, מתוך הכרת ערך גודל החיים שהיו ונפסקו לרגע. על ידי פעולת הזיכרון אנו משתלמים, מתקדמים ופועלים כדי להשלים את החסר. זה ההפך הגמור ממה שנתפס בזיכרון בו אתה יושב מספר סיפורים על מה שהיה, שבו אתה מסתכל על תמונות ואומר איזה חיים גדולים היו, איזה דור נפלא, איזה טיפוס גדול וכלום מזה לא נשאר.
זיכרון זו פעולה שמתוך הכרת גודל החיסרון, גודל ההעדר, אנחנו מתמלאים אחריות שמתוכה אנחנו מנסים להשלים את גודל החלל שנפער בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הכלליים שלנו”.

שאלו:

מה המסר המרכזי בנוגע למושג הזיכרון שניסח דרור וינברג הי”ד?

מהו ההבדל בין זיכרון ‘פשוט’ ובין שמירה על תחושת החוויה של אירוע מסוים? נסו לתת דוגמה לכך: כיצד אפשר לזכור משהו בצורה שבה חווים את הזיכרון?

קראו קטע מיומנה של דוניה רוזן, מקיץ 1943:
“לבי סמוך ובטוח שלא אשאר בחיים לאחר מלחמה זו, אך אדיר חפצי שמילים אלה שאני מעלה על הנייר ביד רועדת מפחד יחיו אחרי. רצוני שיומן זה יישמר כעדות חיה לסבל וייסורים שהיו מנת חלקי. מאמינה אני שזיכרונות אלו ילמדו אתכם לאהוב את הידידים ולשנוא את האויבים, ילמדו אתכם לנקום ולהילחם באויבי האנושות, אויבי החופש, הצדק והמשפט… חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב. מוכרחה – כי גם לאחר מותי רוצה אני לשוחח איתכם, רוצה אני שמילים אלו יקשרוני אליכם. רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן לפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו, שתיקחו נקם באותם הפושעים שידם האכזרית הוציאה אותנו מן החיים. רוצה אני שתקימו יד לנו – מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו – פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים“.

שאלו:

מה המסר המרכזי של דוניה? מה חשוב לה שייזכר לדורות, ובאיזו דרך?

איך לדעתכם יוצרים זיכרון ממעשים?

סכמו בסיפור:

לפני כמאתיים שנה יצא הקיסר נפוליאון לסייר בעירו. הקיסר גילה עניין מיוחד ביהודים ובדתם, ולכן נשא רגליו לעבר רובע היהודים. משהתקרב לרובע הופתע – פנסי הרחובות אינם דולקים, בתי כל היהודים נעולים וחשוכים. דממה וחושך בכל הרובע, איש אינו נראה. הדבר הגביר את סקרנותו – וכי אירע דבר חמור? האם פרעו ביהודים שלי ואני לא ידעתי? נפוליאון פקד על הרכב להמשיך בנסיעה, עד שמרחוק נראו אורות קלושים מנצנצים. מרכבתו התקדמה לעבר מקור האור, שנתגלה כבניין מרכזי וגדול מאוד. ירד נפוליאון ממרכבתו, פתח את דלת הבניין, ולעיניו נתגלה מחזה מדהים – כל יהודי הרובע מכונסים בבית הכנסת, יושבים על הרצפה, מנגינת נכאים בוכייה בוקעת מפיהם, הפנסים כבויים ורק נרות מועטים מפיצים אור קלוש. קרא הקיסר לראש הקהל ושאלו בפליאה לפשר הדבר. “מלחמה קשה ועקובה מדם התנהלה בין היהודים ליושבי איטליה”, ענה ראש הקהל, “בשלבה האחרון התרכזה המלחמה סביב לבית מקדשנו. היה זה מרכז החיים, מעוז הרוח שהחזיק וחיזק אותנו. ביום זה, תשעה באב לפי הלוח שלנו, נכבש ונשרף בית המקדש, ואנו עצובים ובוכים”. מכיוון שנפוליאון, המפקד העליון של צבא המעצמה הצרפתית, לא זכר ברגע זה את הקרב האמור, שאל: “מתי נערך קרב זה עליו אתם כה מדוכאים?” “אדוני המפקד”, כך ענה היהודי, “לפני כאלפיים שנה”. התפרץ נפוליאון בקול נרגש קבל עם ועדה: “הנשמע כדבר הזה שאדם שאבות אבותיו קיבלו סטירה חזקה יבכה היום את כאבה?! עם המסוגל לשמור על חוויית חורבנו אלפיים שנה ולכאוב אותו כאילו לו עצמו אירע הדבר – עם נצחי הוא, וכל העולם כולו לא יוכל לו”.

לסיכום חשבו יחד:

• איך אפשר לחנך לזיכרון חי?
• תנו עצות מעשיות: איך הייתם אתם מעבירים את זיכרון השואה לדורות הבאים?