איתור סניפים וכפרי בוגרים
פעולה ממערך“גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה” נכתב בתלמוד, ונלמד מכאן כלל הלכתי: המקיים מצווה שמחויב בה גדול ממי שמקיים מצווה ואינו מחויב בה. כניסה לגיל מצוות משמעותה בחירה בדרך התורה והמצוות וקיומן מתוך אמונה ולימוד. אורח החיים של החניכים שמגיעים לגיל מצוות יתחדש בקיום המצוות מתוך מחויבות לתורת ה’.
שלטים ודפי מדבקות (אפשרות)
אפשרות א’: מתודת הזדהות: העמידו את החניכים בשורה וקראו להם משפטים על מגוון מצוות (נספח 1). מי שמזדהים עם המשפט יצעדו צעד קדימה, ומי שאינם מזדהים איתו יישאר ובמקומם. אם אתם חוששים מלחץ חברתי, תוכלו לבקש מהחניכים לקשור לחניכים מטפחות על העיניים.
אפשרות ב’: הכינו מראש שלטים עם משפטים (נספח 1) ותלו אותם על הקירות או הניחו על רצפת החדר. חלקו לכל חניך דף מדבקות ובקשו מהחניכים להסתובב בין השלטים ולהדביק מדבקה בשלט שהם מזדהים עם הכתוב בו. לאחר כמה דקות בקשו מהחניכים לחזור למעגל המקורי ועברו יחד על השלטים וכמות המדבקות.
אפשרות א’: שחקו תופסת כלשהי פעמיים. בפעם הראשונה הכריזו לחניכים את שם התופסת ותנו להם לשחק. בפעם השנייה הסבירו את כללי המשחק בצורה מפורטת (למשל, רק כאשר חניך נותן כיף ומשחרר חניך אחר, הוא יכול להמשיך לשחק בתופסת כיפים).
אפשרות ב’: שחקו “המלך אמר” בשני שלבים. בשלב הראשון בחרו חניך שיגלם את המלך. כל פעולה שהוא יאמר לעשות, בין שיאמר “המלך אמר” לפני כן ובין שלא, כל החניכים צריכים לבצע.
בשלב השני בחרו חניך שיגלם את המלך לפי המשחק המקורי: רק כאשר הוא מציין פעולה בתוספת המילים “המלך אמר” על החניכים לבצע אותה. חניך שביצע פעולה שנאמרה בלי צמד המילים, נפסל.
שאלו את החניכים: איך אתם מרגישים כלפי המצוות, כמו במשחק הראשון או כמו במשחק השני? איזו דרך נכונה בעיניכם? איזה מהמשחקים היה הוגן יותר?
קראו עם החניכים כלל הלכתי שנאמר בכמה מקומות בתלמוד: “גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה” (נספח 2).
נהלו דיון: מה המשפט אומר? האם הוא נשמע לכם הגיוני? באילו מקרים הוא אולי יגרום לאדם שרוצה לקיים מצוות להצטער? איך אתם, בני מצווה ובנות מצווה, מרגישים כלפי המשפט?
קראו את הקטע שכתב הדר גולדין ז”ל (נספח 3).
הסבירו: צווינו לקיים מצוות. זוהי מחויבות תובענית, אבל חשובה. היא חלק מהמחויבות הכללית שלנו בעולם: אנחנו בניו של ה’, הולכים בדרכיו, ולפיכך מחויבים אליו. משחק שיש לו כללים ברורים פשוט יותר להבנה ולמשחק לכל מי שהשתתף בו, וקיום המחויבות גדול יותר ממי שאינו חלק ממנה.
שחקו “מי נכנס למסיבה”.
בחרו חניך ואמרו לו בשקט בצד את החוקיות. שאר החניכים ינסו להיכנס למסיבה באמצעות אמירה של מה שיביאו אליה (“אני אביא למסיבה אבטיח”), והוא יכניס את מי שעומד בחוקיות (למשל: מילים שאומרים באנגלית גם בשפה העברית, מילים שמתחילות באות ב’, מאכלים).
לאחר מכן בחרו חניך נוסף ואמרו לו את החוקיות הזאת: הוא יכניס למסיבה את החניכים שהוא מרגיש שהוא רוצה להכניס.
שאלו את החניכים: מה ההבדל בין החוקיות של המשחק הראשון לחוקיות של המשחק השני?
חוקיות אחת באה מהשכל: מה שצריך לעשות ואמרו לעשות, החניך עשה. החוקיות השנייה באה מהרגש: החניך עשה לפי מה שהרגיש.
קראו את המקור על עבודת הלב מספר חובת הלבבות (נספח 4).
הסבירו: בזוהר נאמר “רחמנא ליבא בעי”, הקב”ה רוצה את הלב. יש לנו מצוות שקשורות בגוף ומצוות שקשורות בלב. אנחנו מקיימים מצוות מתוך השכל והחיוב וגם מתוך הלב והחיבור. גם כאשר אנחנו מצווים חובה לא נעימה לכאורה, אנחנו מקיימים אותה מתוך תנועה על הציר של אמונה וקשר עם הקב”ה, שמסייע לנו להיות מחוייבים למכלול של הדרך.. כך עבודת ה’ נובעת משני המקומות, והם משלימים זה את זה.
ערכו סבב ובקשו מכל חניך וחניכה לשתף במצווה האהובה עליהם.
בפעולה זו ראינו היכן אנחנו מונחים אל מול המצוות והבנו את החשיבות שבציווי המצוות עלינו. ראינו שהחובה באה לטובתנו, היא מכניסה מקום מובנה לקיום המצוות ומאפשרת לנו את קיומן בצורה פשוטה יותר. העמקנו בכלל ההלכתי שלפיו המצווים גדולים משאינם מצווים, ולמדנו שבכל צורה המצוות באות מהלב, וקיומן יהיה שלם יותר כשישכנו בו המחויבות והאהבה.
נספח 1 – היגדים על מצוות
נספח 2
“גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה”
נספח 3 – קטע שכתב הדר גולדין הי”ד
“אנא אלי, עשני כלי לשליחותך”
חובת האדם. מהות האדם תלויה בחובה – “אדם לעמל יולד”. לא נוכל להבין את החיים אלא מתוך נקודת ראות של מחויבות ואחריות, קיומנו תלוי בה. היא הכרחית ואין דרך להתחמק ממנה. כל אחד שייך למשהו שהוא מחויב אליו. זו המסקנה הראשונה שעולה מהתורה: “ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה” (בראשית ב). להיות בגן עדן פירושו לעבוד ולשמור – משימה מהותית לאדם, משום שהוא נברא עבור משהו.
נספח 4 – עבודת הלב (מספר חובת הלבבות)
“האדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו, האחד נראה והשני אינו נראה, ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה – חובות האברים כמו התפלה והצום וכו’ אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שניחד האלקים בלבותינו ושנאמין בו ובתורתה ושנקבל עבודתו ונירא אותו ונכנע מפניו וכו’ והדומה לזה ממה שייגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו”.