איתור סניפים וכפרי בוגרים
השואה היא אירוע כואב ומורכב בתהליך הגאולה שאנו עדים לו בשנים האחרונות. מתוך המציאות הקשה ששררה, בה ניסה הצורר הנאצי למחוק את צלם האדם שביהודים, ניפגש עם סיפורי התמודדות בשואה וננסה להבין את הוויתורים וההקרבות שעשו אנשים למען השמירה על צלם האדם שבהם. בתוך כך, ננסה להבין מהי גבורה? וכיצד היא מתבטאת בסיטואציות שונות בזמן השואה.
נשמיע לחניכים את השיר “לא צימוקים ולא שקדים” של יונתן רזאל (מילות השיר בנספח 1).
אך לפני כן נספר בהקדמה לחניכים על הרקע של השיר. בשיר האב שר לבנו שיר ערש ומסתיר במנגינה הנוגה את החשש העצום שהוא נוצר בליבו: אבא חזק שלא יכול לשמור על ילדיו הקטנים. את השיר חיבר ישעיהו שפיגל, לאחר מות ביתו חווה. השיר הושר בגטו למרות שניתן איסור לשיר אותו. בפעם הראשונה שרה אותו הזמרת אלה דיאמנט בפתיחת בית התרבות בגטו.
שלב א’:
שלב זה נועד לתת חומר למחשבה שתחזרו אליו בסיכום שלב ב’.
על נייר גדול שתתלו על הקיר או תניחו על הרצפה רשמו במרכז את המילה “גבורה”. בקשו מהחניכים לכתוב מסביב למילה מה זה אומר בעיניהם “גבורה”?
לאחר שסיימתם, אל תסכמו את השלב הזה ועברו לשלב הבא, בסיכום שלב ב’ חזרו לדון בשלב זה.
שלב ב’:
בשלב זה החניכים ייפגשו עם מספר סיפורים שקרו בשואה בהם באה לידי ביטוי הבחירה של היהודים לדבוק בצורת החיים שלהם.
בתקופת השואה עצם הבקשה והיכולת לשרוד ולהמשיך לחיות הייתה כרוכה במאבק הישרדות מדי יום. לצד הרעב, לצד שבירת המסגרות המוכרות, לצד התפרקות כל המוכר והידוע וסכנת הקיום התמידית, היו שניסו לשמר שגרת חיים כלשהי, המבוססת על ערכים מוסריים ועל חיי רוח. ההתנגדות למציאות החיים שיצרו הגרמנים באה לידי ביטוי בניסיונות לשמר מאפיינים של רוח האדם ועבורו.
עיסוקנו החינוכי בנושא שמירה על רוח האדם מוסיף משמעות. השאלה המלווה את התהליך החינוכי של לימוד השואה היא לא כיצד מתו אנשים בתקופת השואה, אלא כיצד חיו אנשים בצלו של המוות. הגרמנים ניסו לגרום ליהודים להרגיש כלא רצויים ובהדרגה שללו מהם דברים שונים. זה התחיל בשירותים מסוימים והמשיך בדברים בסיסיים יותר. עד שריכזו אותם לתוך גטאות ושלחו אותם למחנות עבודה, שם התייחסו ממש כאל עבדים ואפילו גרוע מכך. גרמו להם להרגיש שהם לא בני אדם, התייחסו אליהם כעול בעולם, דבר שיש לנקות מהעולם.
היהודים לעומת זאת, במעשיהם השונים- אם זה ע”י עזרה לחבר, שמירת מצוות או שמירה על תפקוד המשפחה, בחרו בעומק לפעול על פי סולם הערכים שלהם ולא להיכנע לניסיון הנאצי לאבד מהם את צלם האדם.
אפשרות א’:
חלקו את השבט לקבוצות קטנות של שלושה או ארבעה חניכים ותנו לכל קבוצה כרטיסייה עם סיפור (נספח 2). בכרטיסיות ישנן שאלות לאחר הסיפור כאשר אחת מהן היא “איזה ערך נלמד מהסיפור?” בקשו מהחניכים לכתוב את הערך בגדול על דף שתחלקו להם ולשים אותו על הרצפה.
לאחר שכל הקבוצות נפגשו כל הסיפורים וכתבו ערכים על דפים, חזרו למעגל המרכזי ודבר עם החניכים על מה שהם הבינו מהסיפורים.
אפשרות ב’:
בשבטים קטנים ניתן לקרוא יחד את שלושת הסיפורים ולדון ביחד בשאלות שאחריהם.
סכמו במעגל המרכזי ושאלו את החניכים:
חלקו לחניכים את הקטע בנספח 3
אנחנו רגילים לחשוב על גבורה כמעשים גדולים שנעשים ע”י אנשים אמיצים. במהלך השואה היו גם אנשים רבים שבגבורתם הרבה הצליחו להתנגד בצורה פעילה ואקטיבית לנאצים, במרידות שונות ובקבוצות פרטיזנים. אך בתקופה זו צמח מושג חדש “גבורת החיים”. גבורה זו, כפי שנאמר בקטע שקראתם, היא הבחירה בחיים למרות המציות הקשה שזימנה השואה, זו ההתנגדות. כפי שראיתם בסיפורים, אנשים רבים עשו בחירות קטנות שעיצבו את הדרך שבה הם בוחרים לחיות, גם בשואה הקשה. עזרה הדדית, שמירה על המשפחה, קיום מצוות, אלו רק חלק מהערכים שאנשים נלחמו עליהם יום יום בשואה, באמצעות בחירות קטנות ויומיומיות. בשנה זו, בה אנו עוסקים ב”קמעא קמעא”, באיך נראית הדרך שלנו לגאולה, האנשים בשואה מלמדים אותנו שיעור גדול. למרות כל ההגבלות והמציאו הקשה, הם בחרו לא לוותר על סולם הערכים שלהם ועל סדר העדיפויות שלהם. הם בחרו לשמור על ה”אנושיות” שלהם, על היהדות שלהם, גם אם רק לרגע.
נספח 1:
מילים: ישעיהו שפיגל (מקור מיידיש)
תרגום: שלמה אבן שושן
לחן: יונתן רזאל
לא צמוקים, שקדים, פרי-מגד
נסע אבא לקנות, בן חמד,
לו-לו-לו-לו, בני.
הוא עזבנו וייסוב
אל קצוי תבל אין-סוף.
לו-לו-לו-לו, בני.
לא צמוקים, שקדים, פרי-מגד
נסע אבא לקנות, בן חמד,
לו-לו-לו-לו, בני.
הוא עזבנו וייסוב
אל קצוי תבל אין-סוף.
לו-לו-לו-לו, בני.
ינשוף צוח זאב ילל.
חוס, רחם, הושע נא, אל!
לו-לו-לו-לו, בני.
ינשוף צוח זאב ילל.
חוס, רחם, הושע נא, אל!
לו-לו-לו-לו, בני.
אי-שם עומד הוא וצופה,
צמוקים, שקדים, מלא-פה.
לו-לו-לו-לו, בני.
בוא יבוא הוא בבטחה,
בן יקיר לי, לראותך,
לו-לו-לו-לו, בני.
נספח 2:
1.
יוסף זליקוביץ, גטו לודג’, מתאר את יומה של האם בגטו:
“בשש בבוקר עליה להתייצב בתור ללחם. בשמונה פותחים את נקודות החלוקה למוצרי חלב והיא חייבת לתפוס שם את מקומה בתור כדי לקבל רבע ליטר חלב לילדה הפעוט. לאחר מכן היא תתרוצץ בין הבתים למכור את החלב לבעלי יכולת תמורת שלושים פניג (אגורות), כדי שתוכל לפדות תלושים למרק במטבח הציבורי… לשם כך עליה לעמוד בתור לתלושים ובתור אחר למרק. מאוחר יותר, כאשר בלעה כבר את ארוחת הצהרים מהמטבח, היא חייבת להתרוצץ בין שכניה, כדי להצליח להכין את קדרת התבשיל: כאן בחלוקה הבאה, ושוב אצל אחר לשאול מעט מלח. אצל זו תיקח טבלית סכרין (סוכרזית), ואילו אצל ההוא – גפרור… וכאשר הכל כבר יוכן, עליה לתפוס את מקומה לשעות אחדות ליד הכיריים ולנשוף באש, כדי שהמרק בקדירה יתבשל. ובינתיים ירד הלילה..”.
2.
“מולנו כבר חנתה רכבת הבקר, עם הקרונות החומים המוכרים לנו, כעשרה קרונות היו כבר מלאים ונעולים. השיירה שלנו מנתה תשעה גושים, שהם 900 איש, ובראשה קבוצה של כחמישים נשים. כאשר כבר היינו מסודרים ליד הקרונות הופיע קצין אס.אס בכיר, לבוש במעיל פרווה מהודר. הוא טייל לאורך השיירה ומנה במקלו את הגושים. פתאום התייצב מול הגוש שלנו. בתנועה חדה תקע את מקלו בפניו של אחי לולק שנצמד אלי. זיעה קרה כיסתה את מצחי כשהוא עקר את הילד מידי, תפס אותו בצווארון מעילו וזרק אותו לכיוון קבוצת הנשים. “ילדים עם האימהות!” צרח עלינו.
תוך שנייה ניתנה הפקודה והאוקראינים דחפו אותנו לתוך הקרונות. עוד הספקתי לראות את לולק מטפס יחד עם הנשים לאחד הקרונות הקדמיים. הדבר האחרון שראיתי באותו רגע הייתה כיכר הלחם שאחז בידו מעל ראשו.
לא נואשתי מלמצוא שוב את הילד ויהי מה. עם רדת החשכה עקרה הרכבת ממקומה. ניסיתי לשחזר את סדר מיקומם של הקרונות הנגררים אחרי הקטר.
באחת העצירות שמענו אישה קוראת לבוא ולקחת את הילד. נמלאתי תקווה לחלץ את לולק מקרון הנשים. (מכיוון שהיה ידוע שסיכויי הנשים להישרד נמוכים משל הגברים) שיתפתי שני חברים שהיו עמי בקרון בתוכניתי וביקשתי משניהם להמתין לי ליד דלת הקרון. עוד לפני כן ניסיתי לפתוח את הדלת וגיליתי שהיא אינה נעולה מבחוץ. במאמץ קל יחסית הצלחתי לשחרר את הבריח ולפתוח סדק צר תוך הזזת הדלת.
בעצירה הבאה השתחלתי מבעד לסדק וקפצתי למטה. השלג העמוק ספג את החבטה ושום רחש לא נשמע. זחלתי בין גלגלי הרכבת, התקדמתי בזחילה על גחוני לכיוון הקטר. כשהגעתי לקרון השלישי שמעתי צעדים וקולות של חיילים. נשמתי כמעט פרחה. נצמדתי לקרקע, קרוב ככל האפשר לגלגלי הקרון. הצעדים והקולות רחקו ממני, אך לא העזתי להמשיך בזחילה קדימה וחזרתי על עקבותיי אל הקרון שלי. הסדק נשאר פתוח תחת עיניהם הפקוחות של שני ידידי. הם הושיטו לי ידיים והעלו אותי חזרה אל תוך הקרון.
שלוש פעמים נוספות חזרתי על הניסיון הזה. פעמיים נאלצתי לשוב בידיים ריקות. בפעם השלישית כבר הרגשתי ביטחון-יתר, בעקבות הניסיון שרכשתי בפעמים הקודמות. הזחילה הייתה מהירה יותר, כשיצאתי הפעם מתחת לקרון ודפקתי על הדלת, שמעתי קול נשי עונה לי. פתחתי את הדלת בכל כוחי וקראתי פנימה: “לולק”. תוך שניות הוא היה בזרועותיי, מחבק ומנשק אותי בפניו הרטובות. הורדתי אותו למטה אל מתחת לקרון ושנינו התחלנו לזחול כמו חפרפרות במחילה תת קרקעית. הגענו לקרון השביעי, שלפי חשבוני היה הקרון שלנו. שקט שרר מסביב. דלת הקרון הייתה פתוחה כדי סדק צר, כפי שהשארתי אותה. צעקות האנשים שרוח קרה נושבת פנימה לא הסיטו את ידידיי ממשמרתם ליד הסדק הפתוח. העליתי את אחי מתחת לקרון והרמתי אותו לידיהם המושטות של חבריי, אהרון ולייבל. אחרי שאספתי כמות ניכרת של שלג טרי לשתייה בא תורי לחזור לקרון.
בחשיכה ששררה בפנים יכולתי להבחין בלובן עיניו הנוצץ של לולק. רק אז, כשהיינו חבוקים ושלובים, פרצנו שנינו בבכי חרישי”.
“עם כלביא” מאת נפתלי לביא-לאו עמ’ 107 – 108.
3.
ישראל אבירם, נער מגטו לודג’:
“במקום איפה שעבדתי היה איזה בחור, היה בחור בגילי. התיידדנו מאוד ויום אחד הוא הציע לי שאבוא אתו לתנועה. ממש לא ידעתי על מה הוא מדבר. מה עושים שמה ומה זה. אז הוא אמר: “תשמע, זו אורגניזציה קוראים לזה בפולנית, ארגון. אנחנו שרים שם שירים, מדברים על ארץ ישראל. בוא, בוא ערב אחד. תרצה, תישאר. לא תרצה, לא תישאר”. הלכתי. והערב הזה שינה את חיי. אז הצטרפתי לתנועה הציונית, לתנועת הנוער הציונית. עד מהרה מצאתי את מקומי בתנועה. רכשתי לי שם חברים והצטרפתי לפעילויות שונות, אבל זה שינה את חיי, מאז היה… היה למען מה לחיות. אחד מהחברים שלנו בתנועה נועד להיות מגורש מן הגטו. לא ידענו שהגירוש הוא למוות, אבל לא רצינו להיפרד ממנו, אהבנו אותו ורצינו שהוא יישאר בינינו. הוא בא להיפרד ואמר שהוא הולך להיפרד מהוריו. ואחרי שהוא יצא ונהיה שקט כזה, קם ראש הגדוד שלנו, רפאל זלבר ואמר: “אנחנו לא ניתן לו להתייצב לגירוש אנחנו נסתיר אותו”. הדבר הראשון שהם עשו לגבי אלה שנועדו לגירוש, הם חסמו את כרטיסי המזון שלהם. אנשים כאלה לא יכלו להוציא, לפדות מזון, נועדו לרעב. אז כשרפאל אמר “נסתיר אותו” – “מה, מה נסתיר אותו? אז ממה הוא יחיה?” – “אנחנו נפרנס אותו” אמר רפאל, “כל אחד יביא תפוח אדמה קטן, כל אחד יביא 50 גרם סוכר, 50 גרם קמח, כל אחד יביא 20 גרם לחם.” זה מה שעשתה התנועה וזו זכותה הגדולה ,לשמור על צלם האדם.”
4.
אסיר במחנה נינדארשל בגרמניה מספר:
“בכותבי ביומני הקטן, שבו רשמתי גם מועדי ישראל, גיליתי בשמחה רבה שחנוכה, חג האורים, יחול בעוד כמה ימים…מיד נועצתי בבנצי, שנעשה לאיש אמונם של אנשי הבלוק… ‘כן, עלינו להדליק נרות בחנוכה. הדבר יעלה את המורל וישפר את האווירה. הכן תכנית, אך בזהירות’. ידענו היטב שאין שום חובה להעמיד עצמנו בסכנה כדי להדליק נר חנוכה. חכמינו לא הורו לנו למסור נפשנו בעבור מצווה זו, אך רגש פנימי חזק דרש מאיתנו לבצע מעשה שיש בו מסירות נפש…הרי רעבים היינו לא רק לפרוסת לחם אלא למעט רוחניות…
על שתי בעיות היה צריך להתגבר – צריך היה לארגן שמן וכן למצוא מקום שממנו האור לא יראה. החלטנו להטיל גורל. על השם הראשון שיעלה בגורל יוטל לגנוב השמן, השלישי יהיה אחראי להסתרתו… בהגיע יום שני בערב, שמתי את השמן במחיצתה הריקה של קופסה למשחת נעליים, הוצאתי כמה חוטים משמיכתי הדקה והפכתים לפתיל…לאחר הארוחה בירכתי את שלוש הברכות ונר חנוכה קטן הבהב באיטיות מתחת לדרגשי. לא רק חבריי מן השולחן הדתי השתתפו, אלא גם רבים אחרים מן החדר הצטרפו לזמזום של שירי החנוכה…”
5.
קריאת מגילה במחנה בוכנוולד:
“והנה, לילה אחד, כאשר נזכרנו באותה אמרה עתיקה כי ‘משנכנס אדר מרבין בשמחה’ גמלה בלבנו ההחלטה להכין חגיגת פורים חשאית כדת וכדין. ובשארית כוחותיי ממש טרחתי כמה ימים באיסוף כל מיני פסולת של נייר אשר התגלגלו בחצר המחנה… מכיוון שגמרתי בלבי לרשום על שיירי הניירות הללו, מתוך הזיכרון, את מגילת אסתר… חילקנו את צרור הניירות בין כמה אנשים… בסך הכול היה לנו עיפרון אחד… העיפרון עבר מיד ליד. כל אחד רשם מזיכרונו כמה פסוקים מן המגילה, מכיוון שכל אחד תאב היה לקחת חלק במצווה זו של כתיבת המגילה…
נתחיל בקריאת המגילה בשעה מאוחרת, מתוך פחד שמא תתגלה התכונה הגדולה והחשודה לעיניהם של השומרים והמרצחים… הקריאה עצמה עברה עלינו מתוך התרוממות עילאית והתלהבות גדולה… למחרת קמנו שוב ושרכנו רגלינו כתמול שלשום. ובכל זאת הרגשנו כאילו נשתנה משהו מאווירת המחנה, כיוון שהעזנו לקרוא בקול ‘ארור המן’ והכוונה הייתה ברורה לכל מיהו ‘המן’ זה…”
נספח 3:
“המפנה מתרחש כאשר המחשבה, המנופצת על ידי השואה, אינה מוצאת לעצמה כל מוצא מלבד ההישענות על החיים, או ליתר דיוק החיים שהיו ההתנגדות למתקפת השואה בזמן השואה עצמה […] ההתנגדות היהודית למתקפת השואה הייחודית צריכה להיות מובנת כמאבק לחיים ולמוות, יום ולילה… וכזו שניצלת מקריסה למעשה, אם בכלל, רק על ידי פעולות שהמקור לכוח לעשותן לא יחדל לעולם מלעורר השתאות. התנגדותם, בקצרה, הייתה תיקון של שבר”.
(אמיל פקנהיים, בתוך: משה שנר, בראשית הייתה השואה – הגות יהודית מתמודדת עם משמעות הקיום היהודי לאחר השואה, הוצאת מאגנס, ירושלים 2013, עמ’ 306, 376)